|
כלי היין הגדרה[1] - כלים המשמשים ליין, לענין בליעת יין אסור ופליטתו מהותם, גדריהם ודיניהםהאיסוריין הגוים אסור (ראה ערך יין של גוים), וכלי שנשתמשו בהם ביין של גוי, אסרום חכמים (ראה להלן: איסורם), וכן כלים של ישראל ששהו ביד גוי, יש שחוששים שנשתמש בהם הגוי ביין (ראה להלן: שם). ומכל מקום נתנו חכמים דרכים מיוחדות להכשר כלי שנשתמשו בו ביין של גוי, שאינן מועילות בכלי שנאסר מחמת בליעת שאר איסורים (ראה להלן: הכשרם). ודוקא בכלים שנשתמשו בהם ביין צונן, אבל כלים שנשתמשו בהם ביין אסור רותח אין מועיל בהם הכשר, אלא ככל כלי שנשתמשו בו באיסור (ראה ערך תערובת. ריטב"א עבודה זרה לד א; נמוקי יוסף שם; רמ"א יו"ד קלה ו), ואפילו לא נשתמשו בהם בחמין אלא פעם אחת (נמוקי יוסף שם). ודוקא כשידוע שנשתמשו בהם בחמין, אבל בסתם אין לחוש בכלי העומד ליין שנשתמשו בו בחמין, כיון שכלים אלו רוב תשמישם בצונן (ריטב"א שם). אף כלים שנשתמשו בהם ביין שנאסר מחמת שהיה בכלי היין של גוים, אף על פי שלהלכה אין יין זה אסור אלא בשתיה (ראה ערך יין של גוים: תערובתו) דינם כשאר כלי היין (ריב"ש ריח), ואף כשהתערב יין זה ביין כשר (ש"ך יו"ד קלז ס"ק יד, על פי הריב"ש שם). טעמובטעם האיסור נחלקו ראשונים:
בשאר איסוריםכלי שיש בו יין האסור בשאר איסורים, נחלקו בו ראשונים:
מהות הבליעההבליעה שכלי היין בולעים מהיין שהיה בהם, נחלקו בה הדעות:
טופח על מנת להטפיחיין האוסר את כלי היין כשניתן בתוכם, הרי זה אפילו אין בו אלא טופח (ראה ערכו) על מנת להטפיח (כן משמע מעבודה זרה ס ב, ורמב"ם מאכלות אסורות יב כז, ושו"ע יו"ד קכט יג). לא היה בהם אלא יין טופח, שאין בו כדי להטפיח, נחלקו ראשונים:
כלי שמכניסו לקיוםבתלמוד דנו על כלים שונים, אם הם כלי שמכניסו לקיום או לא (ראה עבודה זרה עד ב), ויש מהראשונים שנתנו כללים בדבר: כלי שמניחים אותו באוצר לשמור לזמן אחר, חשוב כלי שמכניסו לקיום (כן משמע מרבנו חננאל עבודה זרה לג ב ד"ה כלי נתר), וכן כלי שהדרך שמשהים בו יין להסתפק ממנו מעט מעט, חשוב מכניסו לקיום (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סו), וכן כלי שלעיתים אדם משהה בו יינו (כן משמע משו"ת הרשב"א ז שפט, ומיוחסות לרמב"ן קנז), וכן כלי שהדרך להכניס בו יין לעמוד בו שלשה ימים (הראב"ד בתמים דעים יח, ותשובות ופסקים ק; ארחות חיים, טהרת כלים ב וד, בשמו; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף סג, בשם יש מרבותי; מרדכי ביצה תרעד, ועבודה זרה תתכב; רמ"א יו"ד קלה ט). כלי שהדרך להניח בו יין יום או יומים, נחלקו בהם ראשונים:
גודל הכליויש שהוסיפו שיעור בגודל הכלי, וכתבו שכלי שמחזיק יין כשיעור שתיית אדם בשלשה ימים - שהוא שיעור הכנסה לקיום לשיטתם (ראה לעיל) - חשוב כלי שמכניסו לקיום (ראב"ד שם ושם; אהל מועד, איסור והיתר הארוך י ח, בשם תשובת חכמי פרווינצא); ויש שכתבו מעין זה שכשמחזיק יין כשיעור שתיית שלש סעודות, שהוא מספיק לשלשה ימים לקצת בני אדם, נקרא מכניסו לקיום, ואם אינו מחזיק שיעור זה, אינו נקרא מכניסו לקיום (מאירי שם א, בשם יש מפרשים). בהטייהויש שכתבו עוד, שכלי שמסתפקים ממנו בהטיה, אינו נקרא מכניסו לקיום, ואפילו הוא גדול, שמפני הנענוע אין מתקיים בו יין שלא יחמיץ, ולפיכך אין נותנים בו יין לקיום, אבל כלי שמסתפקים ממנו דרך ברז, חשוב מכניסו לקיום (ראב"ד שם ושם; שו"ת הרשב"א ז תקכח, בשמו, ובשם ר' משה ב"ר יהודה; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו שבנרבונא). פתוח וסתוםויש סוברים, שכלי שכשמניחים בו יין הוא סתום מכל צדדיו, נקרא מכניסו לקיום, שמתקיים בו היין, שאין האויר שולט בו (תשובות ופסקים לראב"ד עג; ארחות חיים שם, בשמו; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו שבנרבונה בדרך אחרת), ואפילו הוא קטן, וכלי שמניחים אותו פתוח, והאויר שולט בו, אפילו גדול הרבה הרי זה כלי שאינו מכניסו לקיום (ארחות חיים שם, בשם הראב"ד; מאירי שם). כלי שאינו מכניסו לקיוםכלי שאינו מכניסו לקיום, היינו כלי שאין דרך להכניס בו יין לקיום (כן משמע מתורת הבית הארוך ה ו, ואור זרוע ד עבודה זרה קסט; טור יו"ד קלה), וכשבמקום אחד דרכם להכניס יין לקיום באותו הכלי, דינו שם ככלי שמכניסו לקיום (רשב"א עבודה זרה לג א, ותורת הבית שם), ואף כשאין מנהג המקום כן אלא שהכניסו בו יין לקיום, דינו ככלי שמכניסו לקיום (רשב"א שם ושם; מאירי שם ב), אלא שאין לחוש לכך, כיון שאין זה דרך תשמישו (בית יוסף שם א, וכסף משנה מאכלות אסורות יא יז), אבל כשהכניסו בו יין סתם, ונשתהה שם היין הרבה, אינו חשוב משום כך ככלי שמכניסו לקיום (כן משמע מהאורה א קיג; מאירי שם), שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (מאירי שם ב), ואף כשמשהה בו יין לעתים כל היום, דרך מקרה ולא ברגילות, ואף כשהשהה יינו שם יומים או שלשה, אין מחמירים בדינו (כן משמע משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנח). כלים שמכניסם לקיוםכלי היין שמכניסם לקיום (ראה לעיל: מהותם, גדריהם ודיניהם) שנשתמשו בהם ביין של גוי, החמירו בהם חכמים לאוסרם (רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלה ז)[3], שמתוך שהיין משתהה שם הרבה, הכלי בולע ממנו (מלחמות לרמב"ן במלחמות פסחים ל ב; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנז וקנח; רא"ש עבודה זרה ה לב). ואף על פי שבשאר כלי איסור אין חילוק בין כלים שמכניסם לקיום לשאר כלים, יין האסור נשתנה דינו משאר איסורים (רמב"ן חולין קיא ב; ר"ן שם), ולפיכך קנקנים של גויים אסורים (עבודה זרה עד ב; כן משמע מהרמב"ם שם טו), ואינם ניתרים ב"ניגוב" (ראה להלן: הגת וכליה. כן משמע מהגמ' שם), אלא על ידי מלוי-וערוי (ראה ערכו. כן משמע מהגמ' שם לג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) [שממלאם מים שלשה ימים ומערם כל מעת לעת]. ואפילו בלעו מתחילה היתר - ששוב אין בולעים כמו בתחילת תשמישם (ראה להלן: כלים שאינו מכניסם לקיום) - כגון שהיתה תחילת תשמישם ביין של ישראל (רא"ש שם לג) - אסורים (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם וטוש"ע שם). כלים הניתרים במילוי ועירויכלי היין שמכניסם לקיום, שאין ניתרים אלא במילוי ועירוי (ראה לעיל), נחלקו בהם ראשונים:
כשהשתמש בהם גויאף כלים של ישראל שמכניסם לקיום, שנשתמש בהם גוי, צריכים מילוי ועירוי (טוש"ע יו"ד קלה ז), ואפילו אם נשתמש בהם ישראל כמה פעמים ושבעו לבלוע בידו (ראה להלן: כלים שאינו מכניסם לקיום. בית יוסף שם; קהל יהודה שם ויין המשמח שם סק"ט, בדעת התוספות ועוד)[4]. השהייה בידי גויכלים שמכניסם לקיום, אסרו חכמים להשהותם ביד גוי, ואפילו לפי שעה גזרו חכמים שלא להשהותם בידו (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע יו"ד קלו א), שאפילו אין מוסרם לגוי אלא לפי שעה, גזרו בהם חכמים כיין עצמו - שאין להשהותו ברשות גוי ללא שמירה אף זמן מועט (ראה ערך שמירת היין) - כדי שלא יבוא להשהותם ביד גוי (רש"י שם ד"ה קסבר; מאירי שם), ולפיכך אין לשלוח כלים שמכניסם לקיום ביד גוי, אלא אם כן חתמם (ראה ערך שמירת יין. גמ' שם; טוש"ע שם). וכשנתנו לפי שעה ביד גוי בלא חותם, נחלקו ראשונים:
מסירת חביות לגויםומכל מקום חביות שלנו, שהן גדולות, כתבו ראשונים שמותר ליתנן לגוי אומן לתקנן (סמ"ג לאוין קמח; מאירי שם עד ב, בשם חכמי הצרפתים; סמ"ק רכד; מרדכי שם תתנז; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם), וכן ליתנן לגוי להעבירן ממקום למקום (מאירי שם), שדוקא בחביות שלהם, שהיו קטנות ונוחות לתת לתוכן יין ולערותו מיד, חוששים שמא נשתמש בהן הגוי, אבל חביות שלנו שהן גדולות, אינן נוחות לתת לתוכן יין ולערותו מיד, ואין לחוש שמא נשתמש בהם הגוי (כן משמע מהתוספות שם ד"ה רבא), שבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו (סמ"ק שם; סמ"ג שם; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם) לפי שעה (סמ"ג שם; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם), ואין משתמשים בהם בדרך כלל אלא בשעת הגיתות (מאירי שם); ויש מהראשונים שנסתפקו בדבר, וכתבו שטוב להחמיר בזה (תוספות שם; התרומה שם קפה; מרדכי שם), ולהחתימם בכל היכולת (התרומה שם; מרדכי שם). כלים חדשים של גויכלים חדשים של גוי, אף על פי שמכניסם לקיום - מותרים (כן משמע מעבודה זרה לג א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות א יז, לפי לחם משנה שם טו; טור שם), ואינם צריכים אפילו שכשוך (כן משמע מהרמב"ם שם), שאין חוששים שהגוי נתן בהם יין, שאם היה נותן בהם יין היה ניכר (ראה רמב"ם שם; תוספות שם לב ב ד"ה כך, ורא"ש שם ב כא, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ורבנו תם; סמ"ג לאוין קמח, ורמב"ן שם לג א, בשם רבנו תם)[5]. ודוקא שאינם מזופתים, אבל כלים חדשים מזופתים אסורים (כן משמע מהגמ' שם), שחוששים שמא נתן בהם הגוי יין - בשעת זפיתה (תוספות שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; תוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש שם, בשם רבנו תם), לסוברים שיין הניתן בקנקנים בשעת זפיתה אינו בטל (ראה ערך), או אחר הזפיתה (תוספות שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; תוספות רבנו אלחנן ותוספות רא"ש שם, בשם רבנו תם) - ומחמת הזפת אינו ניכר (תוספות ותוספות רבנו אלחנן ורא"ש ותוספות רא"ש שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ורבנו תן; סמ"ג שם, בשם רבנו תם; ריטב"א שם), ואף כשנשר זיפתם אסורים, משום שאין ניכר אם נתן בהם יין (תוספות שם) קודם שנשר הזפת (רמב"ן שם). כלים שאינו מכניסם לקיוםכלים שאינו מכניסם לקיום (ראה לעיל: מהותם, גדריהם ודיניהם) שהיה בתוכם יין של גוי, צריכים שכשוך (ראה להלן: הכשרם) להתירם (עבודה זרה לג ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא יז; טוש"ע יו"ד קלה א), ואפילו היה תחילת תשמישם ביד גוי מותרים בכך (רמב"ן שם; רשב"א שם לג א, ותורת הבית הארוך ה ו; מאירי שם; ריטב"א שם ב; חידושי הר"ן פסחים ל ב, ור"ן שם ועבודה זרה עד ב; טוש"ע שם), שאין בולעים אלא מעט מזעיר (כן משמע מתורת הבית שם). ומכל מקום שכשוך צריכים, ואף לסוברים שכלי שנשתמש בו בשאר איסורים בצונן אינו צריך שכשוך (ראה ערך הדחה א: בכלים) , דין היין אינו כשאר איסורים (רמב"ן חולין קיא ב; ר"ן שם). ואף כלים שתחילת תשמישם ביד ישראל ונכנס בהם יין אסור, צריכים שכשוך (טור שם), ואף אם נשתמשו בהם באיסור לפי שעה צריכים שכשוך (תורת הבית הארוך שם; מאירי עבודה זרה עד ב), והשכשוך מתירם אפילו נתיישנו בידי גוי (תוספות עבודה זרה לג א ד"ה (לב ב) כך; תוספות רבנו אלחנן שם; רמב"ן שם א-ב; רשב"א שם א, ותורת הבית הארוך ה ו; רא"ש שם ב כא, ותוספות הרא"ש שם; מאירי שם)[6]. כלי חרסכלי חרס שאינו מכניסם לקיום, נחלקו בהם ראשונים:
בשיעור תחילת תשמישם, פירשו ראשונים, שבזה נחלקו אמוראים בכוסות של חרס, כשנשתמש בהן גוי פעם שניה - שבפעם ראשונה נשתמש בהן ישראל (רשב"א שם א) - שיש סוברים שאסור (לשון ראשונה בגמ' שם, בדעת רב אסי), שכלי חרס אינו שבע מלבלוע בפעם אחת (רשב"א שם); ויש סוברים שמותר (לשון ראשונה בגמ' שם, בדעת רב אשי, לשון שניה בגמ' שם, לדברי הכל), אלא שנחלקו אמוראים כשנשתמש בהן פעם שלישית (לשון השניה בגמ' שם), ולהלכה כשנשתמש בהן גוי פעם ראשונה או שניה אסור, וכשנשתמש פעם שלישית מותר (גמ' שם; טור שם; כן משמע מהשו"ע שם) בשכשוך (ראב"ד שם; נמוקי יוסף שם), שלהלכה בפעם שלישית שוב אין בולעים הרבה (רמב"ן שם לג ב; ריטב"א שם), שכבר נבלע ושבע יין של היתר (ריטב"א שם). השהייה בידי גויכלי היין של ישראל שאינו מכניסם לקיום, והשהם ביד גוי, אפילו לפי שעה, צריכים שכשוך, ולכך השולחם ביד גוי צריך לחותמם (תורת הבית הארוך ה ו, ומשמרת הבית שם; מאירי עבודה זרה לג א ועד ב; טוש"ע יו"ד קלו א), והיינו בכלים המיוחדים ליין (שו"ע שם). כלים ישנים של גוי המיוחדים למים, מותרים ללא שכשוך, ואין חוששים שנשתמש בהם ביין (תוספות רבנו אלחנן ותוספות רא"ש ונמוקי יוסף שם לג א). הכשרםמילוי ועירויכלי היין שנשתמש בהם ביין האסור ונאסרו (ראה להלן: איסורם והנאסר על ידם) ניתרים על ידי מלוי-וערוי (ראה ערכו. עבודה זרה לג א, לפי רש"י שם ד"ה מעת לעת, ורמב"ן שם עה ב, ועוד; ירושלמי עבודה זרה ב ד; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלה א) [שממלאם מים שלשה ימים ומערם כל מעת לעת], שכיון שבליעתם בצונן, הקילו בהם שיועיל בהם הכשר זה (ט"ז שם קלז סק"ז), והיינו בין כלי ישראל שנשתמש בהם גוי, ובין כלי גוי (גמ' שם לג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם קלה ז), אף על פי שנבלע בהם יין האסור מתחילתם (כן משמע מרש"י שם ד"ה הני מילי), ובין כלי עור, בין קנקנים של חרס (גמ' שם; רמב"ם שם; כן משמע מטוש"ע שם ז-ח), ואף על פי שקנקנים מכניסם לקיום (כן משמע מתוספות שם ד"ה (לב ב) כך; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ה ו), ואף על פי שכלי חרס בולעים יותר (ראה ערך כלים: כלי חרס. כן משמע מרש"י שם ד"ה קנקנים; תוספות שם לב ב ד"ה כך, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; מאירי שם), ואף על פי שכלי חרס שנאסר אין לו הכשר (ראה ערך הנ"ל: שם, וערך הגעלה: בכלי חרס), כיון שתשמישו בצונן יש לו הכשר (לבוש יו"ד קלה ד), שכבולעו-כך-פולטו (ראה ערכו. כן משמע מההשלמה שם). הכשרים נוספים המועיליםמלבד הכשר מילוי ועירוי, נאמרו עוד כמה הכשרים בכלי היין שנאסרו:
הכשרים שדנו בהם אם מועיליםובמספר הכשרים דנו בתלמוד ובראשונים אם מועילים:
כשעברו עליהם י"ב חודש ללא שימושכלי היין של גויים, שעברו עליהם שנים עשר חודשים - חודשי הלבנה (תוספות נדה סה ב ד"ה היינו, בתירוץ הראשון), וכל חודש עשרים ותשעה ימים (ברית אברהם יו"ד ח; פתחי תשובה שם סק"ג) - משנשתמשו בהם, מותרים (תנא קמא בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ג, וטהרות (צוקרמאנדל) יא טז, וגמ' עבודה זרה עה א, ונדה שם; עבודה זרה לד א, שכן הלכה; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע שם טז) מיד, ללא הכשר נוסף (רש"י שם ד"ה לאחר), שהישון מבטל היין שבכלי לגמרי (ר"ן שם), שהיין שהיה בלוע בכלי, יבש והלך לו (נמוקי יוסף שם ב), וכלתה כל לחלוחית היין שבתוך הכלי (תורת הבית הארוך ה ו, ושו"ת הרשב"א א תקעה; טוש"ע שם), ואפילו היו משקים בכלי בתוך שנים עשר החודשים (שו"ת הרא"ש יט ד; טוש"ע שם), אבל צריכים שכשוך (האורה א קיג; נמוקי יוסף שם). כלים שמילוי ועירוי אינו מועיל בהםכלי נתר, שהם כלי מחפורת של צריף - כלים העשוים מקרקע שחופרים ממנה "צריף" (רש"י עבודה זרה לג ב ד"ה מחפורת) - אין להם טהרה עולמית (גמ' שם; טוש"ע יו"ד קלה ה. וברי"ף וברמב"ם הושמט) כיון שהם רכים (פסקי ריא"ז שם ג י) ובולעים הרבה (רש"י שם; ערוך, נתר א; שו"ע שם) מכל משקים שנותנים לתוכם (הערוך שם), שהצריף בולע הרבה (תורת הבית הארוך ה ו), ואין להם הכשר במלוי-וערוי (ראה ערכו. האורה א קיג; רמב"ן וריא"ז וריטב"א שם; רשב"א שם ותורת הבית שם). שכשוךשכשוך שטעונים כלים שנשתמש בהם גוי ביין, ולא נאסרו לגמרי להצריכם מילוי ועירוי (ראה לעיל: כלים שאינו מכניסם לקיום), נחלקו בו ראשונים:
שכשוך מועיל במים - או בשאר משקים (לבוש יו"ד קלה יב) - אבל לא ביין (דרכי משה יו"ד קלז סק"א, בדעת הרשב"א והרא"ש; רמ"א שם קלה יא, בסתם); ויש שכתבו שכששכשך ביין, מותר בדיעבד (דרכי משה שם, בדעת הרמב"ן והמרדכי והטור; רמ"א שם, בשם יש מקילין). שכשוך המכשיר נחלקו בו ראשונים אם צריך פעם אחת בלבד (האורה א קיג; מאירי עבודה זרה לג ב; ריטב"א שם), שיין אינו דבר הנדבק (ריטב"א שם); או שנחלקו אמוראים בדבר אם מותר כמשכשך פעמיים (רב אסי ורבי אשי, לשתי הלשונות בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה כסי, ותוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש ורמב"ן ור"ן שם), והכל מודים שמותר כשמשכשך שלוש פעמים, שבשכשוך שלישי ודאי נפלט הכל (תוספות ותוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש שם), ואין בהן צחצוחי יין, אבל אחר שכשוך ראשון ושני, עדיין יש בהן צחצוחי יין (רשב"א שם א), ואין היין נפלט היטב בשכשוך אחד או שנים (כן משמע מתוספות הרא"ש שם), וכן הלכה (תוספות שם ותוספות רבנו אלחנן שם; רמב"ם שם; שו"ע שם). הגת וכליהגת שלא דרך בה גוי ענביםגת של אבן, שזפתה גוי - ולא דרך בה (ראה להלן) - אינה מותרת אלא ב"ניגוב" (ראה להלן. משנה עבודה זרה עד ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא כ; טוש"ע יו"ד קלח א), שהדרך בשעת הזפיתה לתת בה מעט יין, להעביר עשן הזפת (רש"י שם ד"ה גת), והיין נקרש שם (רשב"א שם), והניגוב אינו מועיל להפליט, אלא להסיר הזוהמא שנדבקה בחוץ (תוספות שם לג ב ד"ה כסי; תוספות רבנו אלחנן שם א-ב; התרומה קסג; שו"ת הרא"ש יט ג), והוא במקום שכשוך בשאר כלים (ראה לעיל: הכשרם. תוספות רבנו אלחנן שם ב). והוא הדין כשזפתה ישראל, והיה תחילת תשמישה בידו, ונגע בה גוי כשיש עליה יין טופח (ראה ערכו. רשב"א עבודה זרה שם, ותורת הבית שם, על פי גמ' שם; מאירי שם עד ב; נמוקי יוסף שם; טוש"ע שם) על מנת להטפיח (רשב"א שם ושם; ש"ך שם סק"ב). וכשהיא של עץ, נחלקו בה תנאים, אם גם היא ניתרת בניגוב (רבי במשנה שם), שאין בולע בשהייה מועטת כי אם מעט (ראב"ד שם); או שצריך לקלוף את הזפת (חכמים במשנה שם), שגת של עץ צריכה הרבה זפת - שאינה קשה כמו גת של אבן (לבוש שם א)- ובולעת יין יותר (רש"י שם ד"ה של)[12], וכן הלכה (רמב"ם שם כא; טוש"ע שם). וכן נחלקו תנאים בגת של חרס, שזפתה גוי, יש אומרים שאף על פי שקלף את הזפת - אסורה (סתם משנה עבודה זרה עד ב), ואף על פי שלא דרך בה (כן משמע מהגמ' שם; שו"ע שם)[13], וצריכה הכשר כשאר כלי היין (ראה לעיל: הכשרם. כן משמע מהשאילתות קסב, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם), שהיין נכנס בין הזפת לבין הכלי (תורת הבית הארוך ה ו), והחרס אף ללא זפת בולע יין (רש"י שם ד"ה ושל), וכן הלכה (רמב"ם שם כב; טוש"ע שם); ויש מתירים על ידי קילוף הזפת (רבי בגמ' שם, ורש"י ד"ה סיפא), שסובר שאינה בולעת בשהייה מועטת (ראב"ד שם; רשב"א שם). וכן כשאינה זפותה, ודרך בה, לדעה זו מותר בניגוב, כיון שאינו מכניסו לקיום (רבי בגמ' שם), ולדעתם כשאינו מכניסו לקיום אין בולע הרבה (תורת הבית שם); ולדעה החולקת אסור (חכמים בגמ' שם), ואפילו דרך בה רק פעם אחת (רמב"ן שם לג א), וכן הלכה (טור שם; רמ"א שם). גת שדרך בה גוי ענביםגת של עץ ואבן שדרך בהן, כשהן מזופתות אסורות (עבודה זרה עד ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע), עד שיקלוף את הזפת (כן משמע מהגמ' שם, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע שם), משום שנכנס יין בסדקי הזפת, ואפילו שנראה שהם חלקים מאוד (כן משמע מהגמ' שם), שכשדרך בה יש בה סדקים שנכנס בהם היין (רמב"ן שם לג א), שהזפת מתבקע (תורת הבית הארוך ה ו). אף כשאינם מזופתים צריכים ניגוב (עבודה זרה עד ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא כ; טוש"ע יו"ד קלח א), כשדרך בהם גוי (גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם). ואף על פי שכל כלי שאינו מכניסו לקיום אין צריך ניגוב (ראה לעיל: כלים שאינו מכניסם לקיום), גת אינה חשובה לגמרי ככלים שאינו מכניסם לקיום (התרומה קסא; רמב"ן שם לג א, ושם עד ב; רשב"א שם לג א; מאירי שם עד ב; ריטב"א שם; ר"ן שם ושם, וחידושי הר"ן שם לג א), או שהטעם הוא שעל ידי דריכה נבלע בהם יין קצת (רא"ש שם ה לא). כלי הגת
ניגובניגוב שאמרו, כשהכלי רטוב, שיש בו לחלוחית יין - או מכל דבר (ראב"ד שם עה א) - צריך ליתן בתחילה אפר - על פני כל הגת, בשוליה ודפנותיה (שו"ת הרא"ש יט יא) - לשפשף - יפה יפה (תורת הבית הארוך ה ו) - עד שיהיה נגוב, ואחר כך ליתן בו מים (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע שם י), לבער ולנקות הגת מהאפר (נמוקי יוסף שם). וכשהוא יבש, נותן תחילה מים - ומדיחו היטב (תורת הבית הארוך שם) כדי שיהיה האפר מועיל בו (נמוקי יוסף שם) - ואחר כן נותן אפר ומשפשף, וחוזר ונותן מים (גמ' שם; טוש"ע שם). כשיש בהם קשריםכלים שיש בהם קשרים, צריך להתירם קודם הניגוב (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה שרי; ראב"ד שם א-ב; רמב"ן שם ב; רשב"א שם עד ב, ושם עה א, ותורת הבית הארוך ה ו; טור יו"ד קלה; שו"ע שם קלח ט), שאין המים והאפר יכולים להיכנס בין הקשרים, אלא כשמתיר הקשרים ומרפה אותם (רשב"א שם ושם), ויש לחוש שמא היין עומד בעין בין הקשרים (מאירי שם עה א). הכשרים נוספיםכלי הגת שהכשרם בניגוב, מועילה להם אף הגעלה (כן משמע מגמ' שם עד ב), וכן מועיל בהם מילוי ועירוי ושאר ההכשרים שנאמרו בכלי היין (כן משמע מהרמב"ן שם). איסורם והנאסר על ידםנתן יין בכלים שמכניסם לקיום שנאסרו מיין האסור, אותו היין נאסר בשתיה (משנה עבודה זרה כט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלז א)[16], אפילו היו הכלים נגובים או מודחים (מאירי שם עב א; ארחות חיים, טהרת כלים י; כלבו צו; רבנו ירוחם יז ג; כן משמע מטוש"ע שם), ואף כלי שתחילת תשמישו היתה ביד ישראל, ושוב נאסר מחמת יין אסור, אוסר את היין הניתן בו (ש"ך שם סק"ב). זמן השהייההיין שנאסר מחמת שהיה בכלי היין, הוא כששהה שם מעת לעת (רא"ש שם ב כ, בדעת רש"י; רבנו ירוחם יז ג; טוש"ע יו"ד קלז א), שהוא שיעור כבישה, לסוברים כן (ראה ערך כבוש: מהותו וגדרו. רא"ש שם; רבנו ירוחם שם), ודוקא בדיעבד אין נאסרים, אבל לכתחילה אין ליתן יין בתוכם אפילו זמן מועט (פרישה שם סק"א). ודוקא בכלי שאינו מכניסו לקיום - ואף באופנים שאינו ניתר אלא במלוי-וערוי (ראה ערכו. כן משמע מהט"ז שם) - אבל בכלי שמכניסו לקיום, נאסר מיד (כן מצדדים הרא"ש שם, ורבנו ירוחם שם; טור שם; רמ"א שם), שכל שמכניסו לקיום גזרו בו אפילו לפי שעה (רא"ש שם; טור שם); ויש סוברים שאף בכלי שאינו מכניסו לקיום נאסר היין אף בזמן מועט (כן משמע מהרמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א וחידושי הר"ן שם עב א, ור"ן שם). שאר משקאותכלי היין שנאסרו, אף על פי שאין ליתן לתוכם יין, מותר ליתן לתוכם ציר או מורייס (כן משמע מהגמ' שם לג א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא טז), אפילו הם כלים שמכניסם לקיום (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם). ליתן לתוכם שיכר, נחלקו אמוראים: יש אוסרים (רב נחמן ורב יהודה בגמ' שם ב), שגוזרים שמא יתן לתוכם יין (כן משמע מהראב"ד שם; כנסת הגדולה יו"ד קלז, הגהות בית יוסף כב); ויש מתירים, ואין חוששים שמא יתן לתוכם יין (רבא ורבינא בגמ' שם, לפי הראב"ד והמאירי שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד). חומץ אין ליתן לתוכם, שיש לחוש שיתן לתוכם יין (מאירי שם). שאר משקים, נחלקו בהם ראשונים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
