הגדרה^[1] - החזיק בהשתמשות בנכסי חברו, אין חברו יכול לסלקו מהשתמשותו

גדרה ושיעורה

מהותה וגדרה

המשתמש בנכסי חברו, ושתק הלה ולא מיחה בו, יש לו חזקה, ואין חברו יכול לסלקו מהשתמשות זו (ראה משנה בבא בתרא נז א, ורשב"ם שם), כגון שהחזיק להוציא ראש המזחילה - צינור קבוע העשוי להוריד מי גשמים מן גגו לקרקע - לחצר חברו (ראה משנה שם נח ב, וראה להלן: בשפיכת מים), או להעמיד סולם בחצר חברו לעלות בו לגגו (ראה משנה שם, וראה להלן: בשאר תשמישים), או שפתח חלון לחצר חברו (ראה משנה שם, וראה להלן: בחלונות וזיזים), וכיוצא.

ולא שזוכה בגוף הקרקע, אלא חזקתו היא לקיים תשמיש זה שהחזיק בו, אבל אינו יכול לשנותו לתשמיש אחר, וכן בעל הקרקע יכול להשתמש שם, באופן שאינו מעכב את תשמישו של המחזיק (רמ"ה שם ג רנו ד"ה ברם).

רק כשעושה דבר קבוע ברשות חברו

חזקת תשמישים כתבו ראשונים שאינה אלא כשעשה דבר קבוע ברשות חברו, כגון שהניח קורותיו על כותלו של חברו (ראה להלן: בהנחת קורות), וכיוצא, או שעשאו ברשות שלו, ובא ממנו היזק לרשות חברו, כגון פתיחת חלון וכיוצא, אבל החזיק בהשתמשות ברשות חברו בלא שיעשה שם דבר קבוע - אינה חזקה (רמ"ה בבא בתרא אות רנו ד"ה ברם, וראה שם אות יא).

וכן כתבו אחרונים שאין לו חזקה בתשמישים אלא כשנראה ממעשיו שישאר כן לעולם, אבל כשלא עשה דבר קבוע בחצר חברו, אין לו חזקה כיון שאף בעל החצר משתמש עמו בחצר זו (נתיבות המשפט קמ ס"ק יט, ושם קנג ס"ק יב).

וכן אין לו חזקה אלא אם כן עשה הדבר לשם קביעות, אבל אם אינו דבר של קביעות - לא החזיק, שאין חברו מקפיד עליו, ודרכו לשתוק שנתיים ושלש (ראה רשב"ם שם במשנה נח ב, ד"ה המרזב, ד"ה סולם, וד"ה חלון המצרית, בחילוק שבין מרזב למזחילה, ובין סולם קטן לגדול, וראה להלן, בפרקים של התשמישים).

האם המחזיק צריך טענה לחזקתו

בגדרה של חזקה זו נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף אם אין המחזיק בא מחמת טענה שמכר או נתן לו חברו תשמיש זה, יש לו חזקה, שכיון שלא מיחה בו - מחל לו (תוספות בבא בתרא כג א ד"ה והא, בשם ריב"ם; רמב"ם שכנים ח א,ז,ח; טור חו"מ קנג, בשם הגאונים והרמב"ם; שו"ע שם ב,יז,יח; רמ"א בשו"ע שם טז, בשם ויש חולקים). וכתבו אחרונים שאין בעל החצר יכול לחזור בו ממחילתו, שכיון שהשתמש בהם המחזיק בהסכמת בעל הקרקע, נקנית לו הקרקע לתשמיש זה (קצות החושן קנג סק"ג, ושם קפט סק"א; נתיבות המשפט קצב סק"ו).

• ויש חולקים וסוברים שאף בחזקת תשמישים לא החזיק אלא אם כן בא מחמת טענה שמכר לו חברו תשמיש זה, או נתנו לו במתנה, אבל אם לא טען כן, אלא טוען שלא אמר לי אדם דבר מעולם, אינה חזקה, כדרך שאמרו בחזקת קרקעות (תוספת ברש"י שם ו א וב; רשב"ם מא א; תוספות שם ד"ה שלא; טור שם קנג וקנד, בשם ר"ת והרא"ש; רמ"א בשו"ע שם קנג ב, בשם יש אומרים, ושם טז דעה א^[2]).

טען המחזיק שמחל לו הלה בפירוש, כתבו ראשונים שזאת חזקה שיש עמה טענה היא (מגיד משנה שכנים יא ד בשם רבותינו הצרפתים).

שיעור החזקה

בשיעור החזקה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם ראה בעל הקרקע ושתק, הרי זו חזקה לאלתר (מרדכי בבא בתרא א תע, שכן פסק הר"מ; רמב"ם שכנים ח א,ג,ז; טור חו"מ קנג וקנד, בשם הגאונים והרמב"ם; שו"ע שם קנג ב,ו,טז,יז, ורמ"א בשו"ע שם טז, דעה ב).

• יש סוברים שאין לו חזקה לאלתר, אלא כשמתברר היזקו ושתק הוא שעלתה לו חזקה (רמב"ן בחידושיו שם נט א ד"ה והוי, ובמלחמות ו ב, וכן כתב בשם הגאונים ורבני ספרד האחרונים; טור שם קנד טו, בשם הרמב"ן).

• יש סוברים ששיעורה שלשים יום (שיטה מקובצת שם נט א, בשם הראב"ד; עליות דרבינו יונה עמ' כט, בשם ויש מרבותינו בשפיכת מים), וכתבו אחרונים לדעה זו שאפילו ראו הבעלים ושתקו, אין לו חזקה אלא בשלשים יום, לפי שכששתק שלשים יום אנו אומרים שהוקבע בלבו למחול, אבל לפני כן אפשר שהיה מתיישב עוד בדעתו (חזון איש שם יא סק"ו).

• יש מחלקים בין דבר של קביעות, שיש לו חזקה מיד, לבין תשמיש שאינו של קביעות, שחזקתו בשלשים יום (הרמ"ה שם א נט, וכן כתב בעליות דרבינו יונה עמ' לח, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שבשעה אחת שמשתמש בפניו ושותק, יש לו חזקה (תוספת ברש"י שם ו א; עליות דרבינו יונה שם ז א (עמ' לח), בשם יש אומרים; הגהות אשרי שם א יד, בשם מהרי"ח; טור שם קנג, בשם רשב"ם), שאנו אומרים שאין אדם מניח לחברו להשתמש בתוך שלו תשמיש של קביעות ושותק, וכיון ששתקו הבעלים בודאי נתנו או מכרו לו תשמיש זה (תוספת ברש"י שם).

• ויש חולקים על כל זה וסוברים שאין לו חזקה בתשמישים אלא בשלש שנים ובטענה (תוספות שם כג א ד"ה והא, דעה ב; ספר הישר לרבינו תם [הוצאת מקיצי נרדמים] צה; רא"ש שם א יד; טור שם קנג וקנד, בשם ר"ת ורא"ש; רמ"א בשו"ע שם טז, דעה א), או שאפילו אם אין צריך טענה צריך שלש שנים, שאין אנו אומרים שמחל לו אלא אם כן שתק שלש שנים (תוספות שם, בשם ר"י בר' מרדכי, ודחו; תוספות רי"ד כג א).

יש מהראשונים שכתבו שלהלכה הדבר ספק אם חזקת תשמישים היא לאלתר או בשלש שנים, ולכן אם החזיק שעה אחת ולא מיחו בו הבעלים אין מוציאים אותו מחזקתו מספק, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. נמוקי יוסף שם ו ב, והובא בדרכי משה שם קנה יא; ט"ז שם קנה לה, בדעת רמ"א בשו"ע שם^[3], וראה ערך ספק ממון).

כשהבעלים מסייעים למחזיק

נחלקו הראשונים האם כשהבעלים מסייעים למחזיק עלתה לו חזקה:

• יש שנראה מדבריהם שלא עלתה לו חזקה עד שלש שנים, לסוברים ששיעור החזקה שלש שנים, כל שלא סייעו לו בגוף הנאתו, אלא בהכשרתה, שיכול הוא לומר מגחך הייתי בך (שיטה מקובצת בבא בתרא לה ב, בשם הראב"ד, ובמאירי שם), וכן לסוברים ששיעור החזקה בשלשים יום (ראה לעיל: שיעור החזקה) אין הסיוע תוך שלשים ראיה (מאירי שם מא א, בשם גדולי המפרשים [הראב"ד]).

• יש שכתבו שהדבר תלוי אם הבעלים ניזוקים עכשיו, שכל שאינם ניזוקים בשעת הסיוע, אין ראיה (עליות דרבינו יונה שם לה ב).

• יש סוברים שלעולם אין לו חזקה מיד על ידי הסיוע (רשב"א שם מא א ד"ה האי, ובתשובותיו א תתקג), אלא אם כן עמל בו יותר מן המחזיק, או שהוציא הוצאות בסיועו, שהדבר מוכיח שלא לכוונת גיחוך הוא עושה (רשב"א בבא בתרא שם).

• ויש שכתבו שמחלוקת התלמודים בדבר, שלדעת הירושלמי אין הסיוע חזקה, ולדעת הבבלי הרי הוא חזקה, שכיון שסייע עמו ודאי מתנה הוא שנתן לו, ואנו אין לנו אלא כדברי התלמוד שלנו, היינו תלמוד בבלי (שו"ת הרשב"א ו צב, והובא בבית יוסף חו"מ קמב; ביאור הגר"א שם סק"ו).

בהנחת קורות

היה כותל של ראובן עומד בין חצירו לחצירו של שמעון, שאין שמעון רשאי להשתמש בכותל זה (ראה ערך שכנים), וחפר שמעון בכותל זה והכניס בו ראש קורתו, וראובן שתק ולא מיחה בו, החזיק במקום הקורה (רמב"ם שכנים ח ז, על פי בבא בתרא ו א; טור חו"מ קנג, בשם הרמב"ם; שו"ע שם טז).

החזיק בהנחת קורות גדולות וכבדות, החזיק אף בהנחת קורות דקות וקטנות (בבא בתרא שם). החזיק בהנחת קורות קטנות ודקות, ובא להניח שם גדולות וכבדות, נחלקו אמוראים: רב נחמן אמר החזיק בקטנות לא החזיק לגדולות (שם ללשון ראשון כפירוש רש"י ורא"ש שם א יא^[4]), ורב יוסף אמר החזיק אף לגדולות (בבא בתרא שם, וללשון שני אף רב נחמן^[5]). להלכה, החזיק אף לגדולות (רמב"ם שכנים שם; טוש"ע שם).

קורה שעשויה לצל

היתה הקורה עשויה לסכך עליה לצל - ואינה ראויה לסמוך עליה תקרה (מאירי עמ' 34) - לא החזיק אלא אם כן שתק בעל הכותל שלשים יום (בבא בתרא ו ב; רמב"ם שכנים ח ז; שו"ע חו"מ קנג יז), שהרי זה אומר לא הנחתיך אלא מפני שהיא עראית (רמב"ם שם; שו"ע שם), וסובר הייתי שלימים מועטים תטלנה משם, ועד שלשים יום אין אדם מקפיד (רש"י שם).

החזיק בה שלשים יום - הרי זו חזקה (גמרא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שאין זה עראי (רמב"ם שם; שו"ע שם).

קורה שעשויה למצות סוכה

היתה הקורה עשויה לסוכת מצוה של ימי החג, כל שבעת ימי החג לא החזיק, לאחר שבעה החזיק (בבא בתרא ו ב; רמב"ם שכנים ח ז; שו"ע חו"מ קנג יז), שכיון שהניחה יותר מן הצורך, היה לזה למחות (רש"י שם ד"ה ואי). ולאו דוקא שבעה, שהרי ביום שמיני עצרת אינו יכול לסותרה (תוספות שם ד"ה עד).

ויש מהראשונים שכתבו שהדברים אמורים בארץ ישראל שבשמיני עצרת אין ישיבה בסוכה, ולכן היה לו לסתרה ביום השביעי, סמוך לבין השמשות, וכיון שלא סתרה ושתק זה, הרי זו חזקה (רמ"ה שם. וראה ערך ישיבת סוכה).

חיבר ראשי הקורות בכותל בטיט

חיבר ראשי הקורות בכותל בטיט, הרי זו חזקה מיד (בבא בתרא ו ב; רמב"ם שכנים ח ז; שו"ע חו"מ קנג יז), כיון שהוא דבר של קביעות (רמ"ה בבא בתרא שם אות נט), והוא שיביא ראיה שבעל הכותל סייע עמו או ראה ולא מיחה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

בשפיכת מים

המרזב והמזחילה

המרזב אין לו חזקה; המזחילה יש לה חזקה (משנה בבא בתרא נח ב).

המזחילה היא צינור ארוך ההולך על פני כל אורך הגג ויוצא חוץ לגג מעט, וכל מימי הגג נקלטים לתוכו ונשפכים ממנו לארץ, והמרזב הוא צינור קטן שרגילים לתלותו בסוף המזחילה, להרחיק קילוח המים מן הכותל (רשב"ם שם ד"ה המרזב, ומאירי שם); ויש מפרשים מזחילה, צינור זקוף משפת הגג ועד הקרקע, ופעמים אינה אלא משפת הגג עד חצי גובהו של כותל או שלישיתו, והמים יורדים דרך חללה ונשפכים לקרקע החצר, והמרזב הוא צינור קטן שתולים אותו בשפת הגג - ראשו האחד בגג, וראשו האחר לאויר החצר (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים [הראב"ד]).

המזחילה יש לה חזקה, לפי שהיא קבועה - וכיון ששתק בעל החצר ולא מיחה ודאי פייסו המחזיק בדמים (רשב"ם שם ד"ה המזחילה), או שודאי מחל בעל החצר (מאירי שם) - אבל מרזב שאינו קבוע - שהוא מטלטל ממקום למקום (רשב"ם שם ד"ה המרזב; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), או שאין מניחים אותו אלא בשעת הגשמים (מאירי שם, בשם גדולי המפרשים) - אין אדם מקפיד עליו, ואין לו חזקה (רשב"ם ומאירי שם).

מחלוקת אמוראים באופנים שיש למרזב חזקה

המרזב אף שאין לו חזקה, יש למקומו חזקה (משנה בבא בתרא נח ב). ונחלקו אמוראים בפירוש הדברים:

• רב יהודה אמר שמואל אין לו חזקה מרוח אחת, ויש למקומו חזקה משתי רוחות (בבא בתרא שם^[6]), שבעל החצר יכול לסלק את המרזב לראשה השני של המזחילה, שמאחר שאין בעל הגג מפסיד בזה כלום, אין כאן קביעות להיותו מונח לעולמים לרוח זו, ולא חשש בעל החצר למחות, אבל יש למקומו חזקה באחת משתי רוחות, שאין בעל החצר יכול לעקרו לגמרי, שלגבי אחת משתי הרוחות יש למרזב קביעות בחצר, שסתם בית אי אפשר לו בלא מרזב, וכשעשה זה מרזב בחצר לשם קביעות עשאו, והיה לו לבעל החצר למחות, וכיון שלא מיחה הפסיד (רשב"ם שם ד"ה אין, וכעין זה בתוספות שם ד"ה המרזב בפירוש א. וראה מאירי שם). אבל המזחילה יש לה חזקה, שאין רגילות לעקרה ממקום למקום (רשב"ם נט א ד"ה בשלמא), שהרי קבועה היא, ויש טורח גדול בדבר (מאירי שם)^[7].

• רבי חנינא אמר המרזב אין לו חזקה, שאם היה ארוך - מקצרו, ויש למקומו חזקה - שאם בא לעקרו אינו עוקרו (שם). ופירשו ראשונים שארוך שמקצרו הוא כשהוא ארוך יותר מכדי הצורך (רשב"ם שם ד"ה שאם), ואינו עוקרו לגמרי, לקצרו עד שיזובו מי הגג על הכותל ומן הכותל לחצר (ריטב"א שם ד"ה בונה; מאירי שם). אבל המזחילה יש לה חזקה, שאף לקצרה אינו יכול לפי שנוח לו באריכותה כדי שיתרחקו המים מן הכותל, והמרזב אף שנוח לו באריכותו, הואיל ואינו קבוע אין לו חזקה לענין אריכותו (מאירי שם).

• רב ירמיה בר אבא אמר, המרזב אין לו חזקה - שאם רוצה בעל החצר לבנות תחתיו בונה, ויש למקומו חזקה - שאם רצה לעקרו אינו עוקרו (גמרא שם), שלא החזיק אלא במקום המרזב, אבל לא באויר שתחתיו, ולכן יכול בעל החצר לבנות עד המרזב (רשב"ם שם ד"ה שאם, ומאירי שם). אבל המזחילה יש לה חזקה, שאף לבנות תחתיה אינו יכול, והוא שהיתה של בנין - אבנים (רשב"ם שם נט א ד"ה דתיתרע) - שבעל הגג אומר לו איני רוצה שתבנה תחתיה ותקלקל את המזחילה (גמרא שם נט א ורשב"ם), אבל המרזב אינו חשוב כל כך, ואפילו היה של אבנים בונה תחתיו (רשב"ם שם בפירוש א), או שהדברים אמורים במרזב של עץ, שסתם מרזב הוא של עץ, וסתם מזחילה היא של אבנים (רשב"ם שם בפירוש ב; תוספות שם ד"ה במזחילה).

ההלכה במחלוקת הנ"ל

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כרב יהודה אמר שמואל (העיטור אות מ מחאה; רשב"א בבא בתרא נח ב ד"ה שאם, בשם הראב"ד דעה ב), לפי שהלכה כשמואל בדינים (רשב"א שם, בשם הראב"ד דעה ב. וראה ערך הלכה).

• יש פוסקים הלכה כרבי חנינא, שהיה רבו של שמואל (העיטור שם, בשם ר"ח ורשב"א שם בשמו; הגהות אשרי שם ג עב, בשמו), שאם היה ארוך מקצרו, אבל להטותו אפילו באותה רוח אינו יכול (הגהות אשרי שם, בשם ר"ח).

• יש סוברים שמאחר שלא נפסקה הלכה, וזה החזיק במרזב, אנו הולכים אחר המיקל, והוא רב ירמיה בר אבא (רא"ש שם), ולא יגע בעל החצר במרזב זה (רא"ש שם; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ קנג ח) להטותו לרוח אחרת או לשנות בו כלל, ואפילו הוא ארוך אינו יכול לקצרו (טור ורמ"א בשו"ע שם), אם לא יקלחו בו המים יפה כבתחילה, אף שאין לו בזה היזק, אבל בלא טענה כופים-על-מדת-סדום (ראה ערכו. רא"ש שם; טור ורמ"א בשו"ע שם), אבל בעל החצר יכול לבנות תחתיו (רא"ש שם; טוש"ע שם), ולכן אם רוצה בעל החצר לעשות בנין במקום ירידת המים, ולקבל המים בכל פעם בכלי או בצינור שיעשה תחת המזחילה - הרשות בידו (רמ"א בשו"ע שם, על פי טור בשם הרמ"ה, וראה סמ"ע ס"ק כב).

• ויש פוסקים להלכה ככל דברי שלשת האמוראים, שיכול בעל החצר בין לשנות המרזב ממקום למקום, ובין לקצרו ובין לבנות תחתיו (רשב"א וריטב"א ומאירי שם, על פי הרי"ף שם שהביא דברי כולם וסוברים שאין כאן מחלוקת; ר"ן ונמוקי יוסף שם, וכן כתבו אף בדעת הרמב"ם).

ההלכה במזחילה

במזחילה, פסקו ראשונים שאם היא של אבנים אינו רשאי לבנות תחתיה, ואם היא של עץ יכול לבנות תחתיה (רמ"ה בבא בתרא נט א; טור חו"מ קנג^[8]); ויש סוברים שאף בשל אבנים יכול לבנות תחתיה (דרישה שם יג, וב"ח שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביא דין מזחילה של אבנים), שהדבר ספק אם יכול לבנות תחתיה או לא, ומספק אין בעל הגג יכול למנוע אותו מלבנות (דרישה שם יב, וט"ז שם בישוב קושית הטור על הרא"ש שהשמיט דין זה).

צינור המקלח מים לחצר ובא בעל הגג לסתמו

צינור המקלח מים לחצר חברו, ובא בעל הגג לסתמו, נחלקו אמוראים:

• רב יהודה בשם שמואל ורבי אושעיא ורבי ביסא אמרו בעל החצר מעכב עליו (בבא בתרא נט א), שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו, כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חברו באים אצלו לרשותו (רבי יהודה אמר שמואל שם), שבעל החצר רוצה להשקות במים אלו בהמותיו, ועל מנת כן נתרצה שיהיה בעל הגג שופך מימיו לחצר, ושיעבד לו חצירו בשביל מימיו, והרי זה דומה למקח וממכר, ואין בעל הגג יכול לחזור בו (רשב"ם שם ד"ה לדידי).

• ור' חמא אמר אין בעל החצר יכול לעכב עליו (גמרא שם). הלכה, שמעכב עליו (רמב"ם שכנים ח ה; טוש"ע חו"מ קנג ו).

החזיק לטפטוף או לקילוח

החזיק לנוטפים, החזיק לנשפכים (בבא בתרא ו א, לגירסא שלפנינו, וכן היא גירסת כל הראשונים), שאם היתה לו חזקה בחצר חברו שיטפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב - צינור - אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי הגג למקום אחד (רש"י שם ד"ה אחזיק; רמב"ם שכנים ח ו; טוש"ע חו"מ קנג י), שזה עדיף לו לבעל החצר (רש"י שם).

היו באים דרך צינור במקום אחד, ורצה לחלקם על רוחב הכותל להחזירם נוטפים, נחלקו אמוראים: ללשון ראשון אמר רב נחמן החזיק לנשפכים לא החזיק לנוטפים, ורב יוסף אמר החזיק אף לנוטפים, וללשון שני אמר רב נחמן החזיק אף לנוטפים, אבל לא לצריפא דאורבני, ורב יוסף אמר החזיק אף לצריפא דאורבני (בבא בתרא שם), שהרי מכל מקום הוחזקו מימיו לירד לחצר חברו (מאירי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

בפירוש צריפא דאורבני נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים גג של צריף שמכסים אותו בענפי ערבה, שהטיפות סמוכות מאד (רש"י שם ד"ה א"ד; רמ"ה שם א נז), ואין נוח לבעל החצר להשתמש תחתיהם (טור שם קנג).

• ויש מפרשים גג העשוי בשפוע, רחב למטה וצר למעלה, שמי הגשמים יורדים במהרה לחצר (ר"י מיגש שם, וכעין זה פירש הרמב"ם שם; שו"ע שם).

לפירושים אלה בצריפא דאורבני פסקו ראשונים הלכה כרב יוסף, ללשון שני, והחזיק בין מנוטפים לשופכים ובין משופכים לנוטפים, וכן החזיק אף לצריפא דאורבני (רי"ף שם, ורא"ש שם א יג; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בחלונות וזיזים

חלון הפתוח לחצר חברו

היה לו חלון בכותל ביתו, פתוח לחצר חברו, שאם בא בעל החצר לבנות כותל כנגדו צריך להרחיק את כותלו מכנגד החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו (ראה משנה בבא בתרא כב א; רמב"ם שכנים ז א; טוש"ע חו"מ קנד כא. וראה ערך הרחקת נזקין, ושם על פרטי הדינים של הרחקה זו), הדברים אמורים כשפתח החלון ברשות, אבל אם ידוע שפתחו שלא ברשות, בעל החצר בונה בלא הרחקה ומונע ממנו את האורה ואינו חושש (רשב"א בבא בתרא כב א, ובתשובותיו א סי' אלף קלב, והובא בבית יוסף שם ריש קנה; הגהות מיימוניות שכנים ט ה).

פתח חלון לחצר חברו, ושתק הלה ולא מיחה בו, החזיק בחלון, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדו, ולהאפיל עליו (משנה שם נח ב, וכפירוש רשב"ם שם נט א ד"ה א"ר, והראשונים שם נח ב; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם).

חלון צורי ומצרי

חלון צורי יש לו חזקה, חלון מצרי אין לו חזקה (משנה בבא בתרא נח ב), שהצורי נעשה על דעת קביעות, אבל המצרי שהוא קטן אינו דבר של קביעות (רשב"ם שם ד"ה חלון; רמ"ה שם אות יא; עליות דרבינו יונה שם נט א); או שבצורי יש היזק ראייה, וכיון שלא מיחה בו בעל החצר, ודאי מחל, אבל המצרי אין בו היזק ראייה (שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד; מרדכי שם ג תקנו, בשם הראב"ן).

איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכו (משנה שם), וחלון צורי כל שראשו של אדם יכול להיכנס לתוכו, דברי רבי מאיר (תוספתא בבא בתרא ב), ובלבד שיהיה לו מלבן או צורת הפתח (תוספתא שם, וראה בסמוך מהו מלבן וצורת הפסח), אבל חלון המצרי אף שעשה לו מלבן אין לו חזקה (רשב"א וריטב"א שם ד"ה חלון; הרמ"ה שם אות יא), שלא לצורך קביעות עשאו אלא לנוי (רמ"ה שם).

רבי יהודה אומר אם יש לו מלבן, אף על פי שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכו, יש לו חזקה (משנה שם), שכיון שעשה בו מלבן, מן הסתם דבר של קביעות הוא (רמ"ה שם; מאירי שם), ולא חלקו בין חלון צורי למצרי, לדעת רבי יהודה, אלא כשאין לו מלבן, ויש לו צורת הפתח (רשב"א וריטב"א ור"ן שם).

ההלכה בחלונות אלו

הלכה כרבי מאיר (רשב"א בבא בתרא נט א ד"ה נמצא; מאירי שם עמ' 313. וכן הרמב"ם שכנים ז ו, וטוש"ע חו"מ קנד י לא הזכירו דברי רבי יהודה), אלא שנחלקו בכך:

• יש מהראשונים פוסקים שאין חזקה לחלון צורי אלא כשיש לו צורת הפתח או מלבן (רשב"א שם נט א ד"ה נמצא; ר"ן שם עמ' 224; שו"ע שם יא, בשם יש אומרים), שאם לא כן הרי זה כחור שחררוהו עכברים (ר"ן שם; שו"ע שם).

• יש חולקים וסוברים שחלון צורי יש לו חזקה אפילו כשאין לו מלבן, ואפילו אין עליו צורת חלון (רמ"ה שם אות רעח).

• ויש שכתבו שהכל לפי ענין בני המדינה (רמ"א בשו"ע שם, על פי בית יוסף שם בשם שו"ת הרשב"א ב צד).

גובה החלון

היה החלון למטה מארבע אמות - יש לו חזקה, למעלה מארבע אמות - אין לו חזקה (בבא בתרא נט א). ונחלקו ראשונים באיזה חלון אמרו:

• יש סוברים שהדברים אמורים בחלון צורי (רשב"ם שם ד"ה א"ר; רבינו חננאל והרב אב"ד, הובאו ברמב"ן שם ד"ה אמר; מרדכי שם ג תקנו, בשם ראב"ן), שאין לו חזקה אלא כשהוא למטה מארבע אמות, שכיון שהוא גדול, והוא דבר של קביעות, ונמוך, ויכולים להסתכל ממנו בחצר, לא היה בעל החצר מניחו לעשותו אם לא שנתן לו רשות (רשב"ם שם; רשב"א שם ד"ה אמר), אבל כשהוא גבוה למעלה מארבע אמות, אין לו חזקה, שאין הלה מקפיד על חלון כזה (רשב"ם שם ד"ה למעלה; רשב"א שם; מרדכי שם, בשם ראב"ן). אבל חלון מצרי אפילו למטה מארבע אמות אין לו חזקה (רשב"ם שם; רבנו חננאל והרב אב"ד והראב"ד, הובאו ברמב"ן שם), שלעולם אין חזקה אלא לדבר של קביעות (רשב"א שם), וכיון שחלון זה אינו של קביעות לא חשש זה למחות (רשב"ם שם נח ב ד"ה חלון).

• ויש חולקים וסוברים שחלון צורי יש לו חזקה אף כשהוא למעלה מארבע אמות - כיון שהוא דבר של קביעות (תוספות שם נט א ד"ה למטה, בשם רבינו תם) - והחילוק שבין חלון גבוה לנמוך נאמר על חלון מצרי, שכשהוא למטה מארבע אמות, יש לו חזקה (תוספות שם, בשם רבינו תם; עליות דרבינו יונה ומאירי שם; רא"ש שם ג עג; רמב"ם שכנים ז ו; טוש"ע חו"מ קנד י), שאף שהחלון צר, כיון שהוא נמוך, וזה רואה בחצר חברו בדרך הילוכו בבית בלא הכנסת ראשו לחלון, יש לו לבעל החצר למחות בו שלא יפתחנו, ולכן יש לו חזקה, אבל למעלה מארבע אמות, כיון שאין שם היזק ראייה, אינו יכול למחות, ואין לו חזקה (עליות דרבינו יונה ורא"ש ומאירי שם).

חלון מצרי העשוי לאורה

חלון מצרי שאין לו חזקה, הוא כשפתחו לשמור גגות ופרדסים דרכו (רשב"ם בבא בתרא נט א ד"ה אמר; רשב"א וריטב"א ומאירי שם), או לתשמיש, או שתיכנס בו הרוח (רמב"ם שכנים ז ז; שו"ע חו"מ קנד י), אבל העשוי לאורה, אפילו כל שהוא יש לו חזקה (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שדבר של קביעות הוא, שכל הימים אדם צריך לאורה (רשב"ם שם; רמ"ה ומאירי שם; מרדכי שם תקנו, בשם רבני רענשבורק), ולא היה לו לשתוק (מאירי שם).

הוצאת זיז, שיעורו וטעמו

הוציא זיז - נסר, או ראש קורה, הבולט מן העלייה ולחוץ, וראוי לתלות בו חפציו (רשב"ם בבא בתרא נט ב ד"ה זיז), או להשתמש בו על גביו (רמ"ה שם ג רעה) - על אויר חצר חברו, אם היה בו טפח יש לו חזקה (משנה שם נט א; רמב"ם שכנים ח ב; טוש"ע חו"מ קנג ג).

בשיעור הטפח נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא טפח על טפח (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; רמ"ה שם אות יב; ריטב"א שם, בשם יש מפרשים); ויש סוברים רוחבו טפח ומשכו ארבעה טפחים, שכל פחות מארבעה טפחים אינו חשוב (ריטב"א שם דעה א בסתם).

זיז שהוא פחות מטפח

היה הזיז פחות מטפח, אין לו חזקה (משנה בבא בתרא נט ב; רמב"ם שכנים ח ב; טוש"ע חו"מ קנג ג), שאינו חשוב, ואין בעל החצר מקפיד עליו (רשב"ם שם ד"ה פחות), וכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל תשמישו של זיז, אין בעל הזיז יכול לעכב עליו (רשב"ם שם; רמב"ם שם; שו"ע שם^[9]).

האם יכול להרחיב את הזיז יותר ממה שהחזיק

היה הזיז ברוחב טפח במשך ארבעה טפחים, החזיק אף ברוחב ארבעה טפחים (בבא בתרא נט ב).

כיצד, היה רוחבו באורך הכותל טפח ומשוך - בולט - באויר חצירו של חברו ארבעה טפחים (רמב"ם שכנים ח ג; טור חו"מ קנג, בפירוש ב; המחבר בשו"ע שם ד), או שהיה בולט באויר החצר טפח במשך ארבעה טפחים באורך הכותל (רשב"ם שם ד"ה הכי, וכפירוש הגר"א שם ס"ק יד; טור שם, בפירוש א; רמ"א בשו"ע שם ד), החזיק בארבעה על ארבעה טפחים, ואם בא להרחיבו עד שיעשה ארבעה על ארבעה טפחים, יש ראשונים שכתבו שיכול להרחיב (רשב"ם שם; רא"ש ג עד; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו אף ברוחבו, שאין מקום חשוב אלא ארבעה על ארבעה (רשב"ם שם).

בשאר תשמישים

סולם המצרי והצורי

סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה (משנה בבא בתרא נח ב. וראה רמב"ם שכנים ח ד, וטוש"ע חו"מ קנג יג). סולם המצרי הוא סולם קטן שאין בו ארבע שליבות, והצורי הוא גדול שיש בו ארבע שליבות (גמרא שם נט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכל שהוא קטן ואינו קבוע, אין הלה מקפיד עליו, ואינו חושש למחות, ולכן אין לו חזקה (רשב"ם שם נח ב ד"ה סולם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שסולם זה העמיד המחזיק בצד כותלו או גגו, בתוך חצר חברו (רשב"ם שם; רמב"ם שם; טור שם, בשם רשב"ם; שו"ע שם), שבסולם המצרי כל זמן שירצה בעל החצר בונה בצד הסולם ומבטל תשמישו, ובסולם צורי אם בא לבנות ולבטלו, בעל הסולם מעכב עליו, עד שירחיק כשיעור, שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול (רמב"ם שם; שו"ע שם).

• ויש סוברים שאם העמיד הסולם בחצר חברו, אף סולם קטן יש לו חזקה (רמ"ה שם אות יא; טור שם, בשם ר"י), שכיון שעובר זה על חצרו, ודאי בעל החצר מקפיד עליו (טור שם בשם ר"י). ולא אמרו בסולם מצרי שאין לו חזקה אלא כשהסולם עומד ברשות בעליו, וסמכו על כותל חברו, ולכן בסולם קטן אין לו חזקה שאין דרכו להקפיד (רמ"ה שם; טור שם בשם ר"י), כיון שאין תשמישו קבוע (רמ"ה שם).

האם אפשר למנוע מלהעמיד סולם קטן בחצר

בא בעל הגג להעמיד סולם גדול בתוך חצר חברו, בעל החצר יכול לעכב עליו, כדי שלא יחזיק בו, אבל אם בא להעמיד סולם קטן, אינו יכול למנעו, שאומרים לו אין לך הפסד, שכל זמן שתרצה תטלנו (רמב"ם שכנים ח ד; טור חו"מ קנג בשמו; שו"ע שם סעי' יג), וכופים-על-מדת-סדום (ראה ערכו. מגיד משנה שם).

ויש חולקים וסוברים שאין אדם יכול להשתמש בשל חברו בעל כרחו (מאירי בבא בתרא נט א; טור שם), ולכן אף להעמיד הסולם ברשותו, ולסמכו על כותל חברו בעל כרחו - אינו רשאי (כנסת הגדולה שם הגהות בית יוסף אות כח, בשם שו"ת הרש"ך ב צח).

היוצא ובא דרך רשות חברו

היה יוצא ובא דרך רשות חברו - החזיק, ואם בא חברו לבנות חצירו ולסתום בפניו, הרי זה מוחה בו, כדי שלא יאבד דרך ביאתו (שו"ת הרשב"א ב קעז, והובא בבית יוסף חו"מ סוף סי' קנג).

וצריך שיחזיק שלש שנים - אף לסוברים חזקת תשמישים לאלתר (ראה לעיל: גדרה ושיעורה. כנסת הגדולה קנג הגהות בית יוסף מ, בשם מהר"י הלוי ומהר"ש יונה) - שהרי יש בזה חיסור קרקע, כיון שזה משתמש בקרקעו ממש (שו"ת הרשב"א שם, ובבית יוסף שם).

ויש שכתבו שאין לו חזקה, אלא אם כן עשה מעשה הניכר שיש לו דריסת הרגל שם, כגון שעשה שם גשר וכיוצא, אבל אם לא עשה כן, אלא שהיה יוצא ובא דרך ביתו של חברו - לא החזיק, שכמה אנשים עוברים ושבים דרך בתים פתוחים, ואין הדרך להקפיד בכך (נתיבות המשפט קמ יט).

וכן כתבו ראשונים שדריסת הרגל אינה חזקה, שאין בני אדם מקפידים על כך (עיטור אות מ מחאה; נמוקי יוסף בבא בתרא נז א), אלא אם כן אין לו דרך ממקום אחר (עיטור שם^[10]).

איבודה

היה מוחזק בחלון ובעל החצר סתמו

היה מוחזק בחלון (ראה לעיל: בחלונות וזיזים), ובא בעל החצר וסתמו, ושתק בעל החלון, יש לו לסותם חזקה לאלתר, ובעל החלון איבד את חזקתו, שאין אדם עשוי לשתוק כשסותמים אורו בפניו (בבא בתרא ס א, ורשב"ם ד"ה שאין; רמב"ם שכנים ז ז; טוש"ע חו"מ קנד יב). וכן אם סתמה שלא בפניו, ונתברר שראה בעל החלון את חלונו סתום ושתק, הרי זו חזקה, ואבדה חזקתו של בעל החלון (רמ"ה בבא בתרא ג רעח).

סתם החלון והשאיר המזוזה והמשקוף

סתם את החלון ולא פרץ את פצימיו - שהשאיר את מזוזותיו ומשקופו ומפתנו (ראה רש"י בבא בתרא יא ב) - נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שלא הפסיד בעל החלון את זכותו (העיטור אות מ מחאה, בשם הרב קרובינו ובעל המתיבתא והסכים עמם).

• יש סוברים שאפילו אם לא פרץ את פצימיו נסתלק שעבודו של בעל החלון (רמ"ה בבא בתרא שם אות רעח; מרדכי שם א תקה, בשם אביאסף והראב"ן; ריטב"א שם ס א ד"ה ולסתום, ונמוקי יוסף שם, והובא בבית יוסף חו"מ קנד טו^[11]). ומכל מקום סתימה בנסרים או במטלניות - במטליות - וכיוצא אינה סתימה (ריטב"א שם ונמוקי יוסף שם בשמו).

• ויש סוברים שאף אם סתמו במטלניות וכיוצא, איבד את זכותו (עיטור שם, בשם הר"י מיגש. וראה ערך טמאת אהל).

בנה כותל כנגד החלון

אף אם לא סתם את החלון עצמו, אלא בנה כנגדו בלא הרחקת ארבע אמות, הרי זו חזקה, ואיבד בעל החלון את זכותו (רשב"ם בבא בתרא ס א ד"ה ולסתום; ראשונים שם; רמב"ם שכנים ז ז).

וכתבו אחרונים שאם בנה סוכת החג והאפיל על חלונו של חברו, וראה בעל החלון ושתק, אינו יכול למחות בו כל ימי החג, אבל לאחר החג יכול למחות ולומר לא שתקתי אלא משום מצות סוכה (שו"ת מבי"ט ג קכה). הניח את הסוכה כמה ימים לאחר החג, כשרוב אנשי העיר סתרו את סוכותיהם, וזה לא סתרה אלא משתמש בה, ושתק בעל החלון ולא מיחה בו, יש לו חזקה להשאירה שם לעולם (שו"ת מבי"ט שם).

ויש מן הראשונים סוברים שאף שאם סתמו ממש יש לו חזקה מיד, אם לא סתמו, אלא בנה כנגדו והאפיל עליו, חזקתו בשלשים יום (הראב"ד בהשגות שם; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).

נפל הגג או הכותל

נפל הגג שבו המרזב, הרי זה חוזר ובונהו, ומניח את המרזב והמזחילה לחצר חברו כבתחילה (ריטב"א בבא בתרא נט א ד"ה לדידי; שו"ת הרשב"א סי' אלף קלג; רמ"א בשו"ע חו"מ קנג ו), לפי שיש לו שעבוד על גוף החצר, שהיא קנויה לו כל זמן שהיא קיימת, ולא נשתעבדה החצר לשפיכת מי אותו המרזב דוקא, אלא לשפיכת מים (שו"ת הרשב"א שם).

וכן אם היה לו חלון מוחזק, ונפל הכותל שבו היה החלון, לא איבד את זכותו (שם, ושו"ע שם קנד ט), לפי שגוף הדבר שנשתעבד לו, היינו חצר חברו, ישנו בעולם, ואין השעבוד לאותו חלון, אלא לאותו בית על אותה חצר (באור הגר"א שם ס"ק כו, על פי גמרא שם ס ב אמר רב הונא נפלה כו').

אף אם עמד הגג בחורבנו כמה שנים, יכול לחזור ולבנותו ולהניח מרזבו כבתחילה (שו"ת הרשב"א שם, ורמ"א בשו"ע שם), ואפילו ירש בעל החצר את חצירו מאביו, ולא היה לזה גג מיום שירש את החצר, לא איבד בעל הגג את זכותו (הרשב"א שם).

וכל שעשה בעל החצר מעשה, שנראה ממנו שאינו רוצה במרזב, וראה בעל הגג ושתק, הרי זו מחילה מיד (רמ"א בשו"ע שם, על פי תשובות הרשב"א שם), והוא שבא בטענה (הרשב"א שם).

הערות שוליים