|
חזקת מרא קמא הגדרה[1] - ממון שנולד לנו ספק של מי הוא, מעמידים אותו בידי בעליו הקודמים אפילו שאינם מוחזקים בו עכשיו גדרהממון שהיה בודאי של ראובן, ונולד בו ספק אם הוא עדיין שלו, או שהוא של שמעון, מעמידים אותו בחזקת מרא קמא - הבעלים הקודמים - היינו בחזקת ראובן, ועל שמעון להביא ראיה כדין המוציא מחברו (בבא מציעא ק א ועוד. וראה ערך המוציא מחברו עליו הראיה). כחזקה דמעיקרא או כחזקת ממון
בקרקעותחזקת מרא קמא אמורה בין במטלטלין (ראה בבא מציעא ק א, וראה להלן), ובין בקרקע, אם נולד ספק אם מכרה (ראה יבמות לא ב ועוד, וראה להלן). יש שכתבו בדעת ראשונים שחזקת מרא קמא בקרקעות עדיפה מבמטלטלין, והרי זה כמו שהבעלים מוחזקים ממש (תומים קיצור תקפו כהן ע, בדעת רשב"ם, וראה להלן דעות החולקים). בספק מכירהספק בולד אם נולד קודם המכירההמחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה לפני המכירה או אחריה, נחלקו תנאים:
טענותיהם בברי או בשמאונחלקו אמוראים בדעת סומכוס:
לדעת חכמים כתבו ראשונים שבין ששניהם טוענים ברי ובין שטוענים שמא מעמידים בחזקת מרא קמא, ועל הלוקח להביא ראיה (ראה רי"ף שם נז ב, שפסק כרבא שכל מחלוקתם בשמא ושמא, וכן כתב ברא"ש שם ח יח, ובנמוקי יוסף על הרי"ף שם; טור חו"מ רכג, ושו"ע שם ב, לדעה א בסתם; הגר"א שם סק"א, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים בדעת ראשונים שבשמא ושמא אף חכמים מודים שיחלוקו (מגיד משנה מכירה כ יא, וב"ח חו"מ רכג, והגר"א שם סק"ז, בדעת הרמב"ם שם), כשאינה ברשות אחד מהם, ולא נחלקו לומר המוציא מחברו עליו הראיה אפילו בשמא ושמא, אלא כשהיא ברשות המוכר (שם ושם). בלא דררא דממונאבמקום שנולד הספק על ידי טענות בעלי הדין, כגון שטען על חברו שדה זו שלי היא, והלה מכחישו - כתבו ראשונים שאף סומכוס מודה שאין חולקים, אלא הקרקע בחזקת בעליה עומדת, ולא אמר יחלוקו אלא כשראוי לבית דין להסתפק אף בלא טענותיהם, כמו בלידת הוולד שיש ספק בלא טענותיהם אימתי ילדה (תוספות בבא קמא לה ב ד"ה זאת; רשב"א שם ד"ה חלוקים. וראה ערך דררא דממונא, וערך המוציא מחברו עליו הראיה). להלכהלהלכה נחלקו ראשונים:
בספק קנין שלא בדרך מכירהשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם ילדה קודם הנגיחה, או שמחמת הנגיחה הפילה - לדעת סומכוס משלם רבע נזק לוולד, שהתם משלם חצי נזק (ראה ערך קרן וערך תם), ומספק משלם רבע, אבל לחכמים - והלכה כמותם (רמב"ם נזקי ממון ט ג; טוש"ע חו"מ שצט ג) - המוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא מו א ורש"י), ואף על פי שהשור באגם, ונמצא שאין בעליו מוחזק בו, לסוברים שבשור תם יש לניזק קנין בגוף השור והרי הוא שותף בו (ראה ערך הנ"ל מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל), מכל מקום מעמידים אותו בחזקת מרא קמא (תוספות שם ד"ה שור; רשב"א שם; טוש"ע שם). בספק בין שני דבריםהיו לו שני עבדים, גדול וקטן, או שהיו לו שתי שדות, גדולה וקטנה, הלוקח אומר גדול לקחתי, והמוכר אומר קטן לקחת, לסומכוס - לסוברים שאף בברי וברי אמר (ראה לעיל) - חולקים (בבא מציעא ק א), ולחכמים על הלוקח להביא ראיה (רמב"ם מכירה כ יב; טוש"ע חו"מ רכג ד), אלא שהמוכר חייב שבועה (ראה בבא מציעא שם, ורמב"ם וטוש"ע שם). זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע - לסומכוס יחלוקו (בבא מציעא שם א וב. וראה מגיד משנה מכירה שם יג), ולחכמים מעמידים בחזקת מרא קמא (מגיד משנה שם). בספק תשלומיןקנה פירות וספק אם שילםלקח פירות מחנווני, ומונחים ברשות הרבים, החנווני אומר תן לי הדמים, והלוקח אומר נתתי לך - הלוקח נשבע ונוטל את הפירות (רי"ף שבועות כה ב, ור"ן שם בפירוש המשנה שם מה א; רמב"ם מכירה כ ז; שו"ע חו"מ צא ט, וראה בית יוסף שם בדעת הטור), ואין מעמידים את הפירות בחזקת מרא קמא אצל המוכר, שבוודאי מכרם בקנין ויצאו מרשותו, ואינו תובע אלא הדינר שבחזקת הלוקח (קצות החושן שם סק"ט). ויש שכתבו שאף אם לא עשה קנין הדין כן (תוספות יום טוב שבועות ז ו; נתיבות המשפט שם סק"ט; שער משפט צא סק"ז), מאחר שנגמר המקח בפסיקת דמים והמוכר הוציאם מרשותו, ואין תביעתו אלא על הדמים (שער משפט שם).
בספק ביטול המכירהספק אם היה תנאימכר קרקע, ובאו שנים והעידו שתנאי היה במכירה ולא התקיים, ושנים אחרים מעידים שמכר בלא תנאי - כתבו ראשונים שאין מעמידים את הקרקע בחזקת מרא קמא, מאחר שלדברי כולם הרי המכירה ודאית, וביטולה על ידי התנאי הוא בספק, לכן הקרקע בחזקת הלוקח שהיא בידו (שו"ת הרשב"א א תתקעב, ושם ב רכט. וראה קונטרס הספיקות ז ט). ויש מצדדים לומר שלעולם מעמידים בחזקת מרא קמא, אלא אם כן התנאי מבטל את המכירה מכאן ולהבא, שאז הלוקח הוא המרא קמא (תקפו כהן (ש"ך) נח, בדעת הרשב"א, וראה קונטרס הספיקות שם). במקום מוחזקבמטלטליןחזקת מרא קמא במטלטלין כשעומדת נגד מוחזק, היינו נגד מי שהדבר נמצא עכשיו תחת ידו (ראה ערך חזקת ממון), אין מוציאים מיד המוחזק להעמידם בחזקת מרא קמא, כגון במחליף פרה בחמור, ולא ידוע אם ילדה הפרה קודם שקנה או אחר כך (ראה לעיל: בספק מכירה), אם היתה הפרה ברשות הלוקח, המוכר הוא המוציא מחברו ועליו הראיה (בבא מציעא ק א; טוש"ע חו"מ רכב א וסמ"ע סק"ה). יש מהראשונים שכתבו שרב יהודה אמר שמואל סובר שאף נגד מוחזק מעמידים בחזקת מרא קמא, אלא שאין הלכה כמותו (תוספות כתובות עו א ד"ה על בעל החמור). בטעם הדבר: יש שכתבו לפי שחזקת ממון עדיפה (מהרש"ל בבא מציעא שם); ויש שכתבו שחזקת מרא קמא לא שייכת במקום חזקת ממון, שחזקת מרא קמא הוא לומר שאפילו הדבר אינו בחזקתו הרי זה כאילו הוא מוחזק בו (ראה לעיל: גדרה), אבל כשהאחר מוחזק ממש, אין שייך כלל חזקת מרא קמא (מהרש"א שם). בקרקעותאבל קרקעות מעמידים בחזקת מרא קמא, אף על פי שהאחר מוחזק בהן (כתובות כ א, ותוספות שם ד"ה אוקי ארעא), שקרקע בחזקת בעליה עומדת (ראה בבא מציעא קב ב), וקרקע אינה נגזלת (ראה ערך גזל). שכירות ושאלההשכיר או השאיל דבר לחברו, ונולד ספק עד איזה זמן השכירו או השאילו - אם קרקע היא מעמידים אותה בחזקת מרא קמא, היינו המשאיל, אף שזה מוחזק בה, שקרקע בחזקת בעליה עומדת (תוספות בבא מציעא קג א ד"ה פרדיסי; רמב"ם שכירות ז ב; טוש"ע חו"מ שיב טז), ואם מטלטלים הם - לסוברים שהשואל או השוכר הוא המוחזק (ראה ערך חזקת ממון: בספק בשטר ובזמן) - זוכה בהם השוכר או השואל (תוספות שם, ובבא בתרא סא ב ד"ה ארעתא, בשם יש מפרשים). כשהמרא קמא ברי והמוחזק שמאמכר חפץ לחברו על ידי סרסור, וטוען המוכר במאה דינר אמרתי למכור, והסרסור מכר בחמשים והמקח בטל, והלוקח אומר שמא אמרת לו למכור בחמשים והמקח קיים, והוא מוחזק, נחלקו ראשונים:
כשרוב מסייע למרא קמאאפילו אם היה רוב (ראה ערכו) מסייע לחזקת מרא קמא אין מוציאים מידי המוחזק, להלכה שאין הולכים בממון אחר הרוב (ראה ערך אין הולכים בממון אחר הרוב), כגון המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, הלוקח אומר לחרישה קניתיו, ונגחן אינו ראוי לכך, והרי זה מקח טעות, והמוכר אומר לשחיטה מכרתיו, אף על פי שרוב בני אדם לוקחים לחרישה (בבא קמא מו א וב ועוד), אין מעמידים את הממון בחזקת מרא קמא של הלוקח (תוספות כתובות עו א ד"ה על בעל החמור). כשלמרא קמא יש מגוהיתה למרא קמא טענת מגו (ראה ערכו), לסוברים שאין מיגו להוציא (ראה ערך מגו וערך חזקת ממון), אף מרא קמא עם המיגו אינם מועילים להוציא ממון (ראה תוספות בבא בתרא נב ב ד"ה דברים תירוץ ב), ודוקא במטלטלים, אבל בקרקע מוציאים מהמחזיק, שקרקע בחזקת בעליה עומדת, ודנים כאילו המרא קמא מחזיק (תומים פב כלל מיגו סק"ט, וראה שם בנתיבות המשפט כללי מיגו סק"ה, על פי תוספות בבא בתרא לה ב ד"ה ואי דלי). במקום מיגו, רוב ועודכנגד מיגוהיתה לאחד חזקת מרא קמא בקרקע, ולשכנגדו שמחזיק בקרקע יש מיגו - כתבו ראשונים שמחלוקת אמוראים בדבר: רבה סובר שנאמן המחזיק במיגו, ורב יוסף סובר שקרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת, ואינו נאמן במיגו להוציא מהמרא קמא (ראה תוספות בבא בתרא לב ב ד"ה אמאי בשם ריב"ם, ושם בשם ר"י שדווקא כשמחזיק, ועוד ראשונים שם). הלכה כרבה (בבא בתרא שם; רמב"ם טוען ונטען טו ט; טוש"ע חו"מ קמו)[3]. כנגד רוב
כנגד חזקת הגוףכשיש כנגד חזקת מרא קמא חזקת הגוף, כגון חזקת מעוברת, כתבו ראשונים שחזקת מרא קמא עדיפה, שכן במחליף פרה בחמור, שמעמידים את הוולד בחזקת מרא קמא (ראה לעיל: בספק מכירה), הרי נגד זה יש חזקת מעוברת המסייעת ללוקח, שחזקתה שהיתה מעוברת ואחר כך ילדה, אלא שחזקת מרא קמא עדיפה (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה הא מני. וראה ערך חזקה (ב)). ויש שהסבירו הטעם לפי שחזקת מעוברת הורעה, שהרי כבר ילדה, וחזקת מרא קמא לא הורעה (שב שמעתתא ד יב), ומטעם זה כתבו שלדעת הראשונים הסוברים שבכל חזקה שיש כנגדה חזקה שהורעה, הדבר ספק, אף ,כאן הדבר ספק, ויחלוקו (שב שמעתתא שם בדעת הרמב"ם מכירה כ יא, וראה ערך הנ"ל וערך תרתי לריעותא[4]). בספק בדיןבספיקא דדינא, היינו שהספק אינו במעשה אלא בהלכה, כגון בעיא שלא נפשטה בגמרא, או מחלוקת של אמוראים שלא הוכרעה, נחלקו ראשונים:
בספק שלא מחמת מחלוקתיש מהאחרונים מחלקים בין כשהספק בא מחמת מחלוקת, ואין הדיין יכול להכריע, אין מעמידים בחזקת מרא קמא, אבל כשהספק מחמת עצמו, כגון בעיא שלא נפשטה, מעמידים בחזקתו (משנה למלך שכירות ז ב, בשם מהר"א ששון). יש שכתבו בטעם החילוק לפי שבבעיא שלא נפשטה אי אפשר לומר ברי לי שהדין הוא לזכותי (הגהות משנה למלך שם. וראה עוד בקונטרס הספיקות ה ו). ויש שאינם מחלקים וסוברים שלעולם אין מעמידים בחזקת מרא קמא (מהרי"ק קיח). בדמי הדברספק בדמי שכירות קרקעחזקת מרא קמא מועילה גם להוציא את דמי החפץ המתדיינים עליו, כגון המשכיר בית לחברו בדינר לחודש, שנים עשר דינרים לשנה, והתעברה השנה, שספק אם חייב לשלם שלשה עשר דינרים, או שתופסים לשון אחרון, וחייב שנים עשר דינרים (ראה ערך אדר), הרי חודש העיבור של המשכיר, שקרקע בחזקת בעליה עומדת (רב נחמן בבא מציעא קב ב; רמב"ם שכירות ז ב; טוש"ע חו"מ שיב טו. על המחלוקת ראה ערך תפוס לשון ראשון), ואפילו כבר דר השוכר, שהספק נולד מתחילת החודש, והעמד קרקע על חזקתה, ונמצא שדר בשל חברו (רש"י שם ד"ה ורב נחמן; טור שם וסמ"ע ס"ק כו), ואף על פי שמתדיינים עכשיו על דמי השכירות, מאחר שהקרקע בחזקת המשכיר עומדת אנו אומרים שלא הושכר הבית בחודש זה, ומוציאים מהשוכר את דמי השכירות (פתח הבית מא ו)[5]. בתשלומי כפלבדמים הנובעים מהחפץ, כגון המפקיד בהמה או כלים ונגנבו, ונמצא הגנב, שמשלם תשלומי כפל, והיה ספק אם הבעלים הקנו את הכפל לשומר לכשיגנב (ראה בבא מציעא לד ב, וראה ערך כפל), נחלקו ראשונים:
בהקדשות, מצוות ואיסוריםספק בכור שתפסו הכהןבהמה טהורה שילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון, שאין הישראל חייב ליתנו לכהן (ראה בכורות יז ב, וראה ערך בכור בהמה טהורה), כתבו ראשונים שלסוברים שאם תפסו הכהן אין מוציאים מידו (ראה ערך הנ"ל דעת הרמב"ם, וראה ערך תפיסה), אין לישראל בו חזקת מרא קמא, שאף שהוחזק באם, לא הוחזק בוולד (שו"ת הרשב"א א שיא), שמיד היה ראוי לכשיוולד להיות בספק (פתח הבית דיני תפיסה ו לחלק בין זה למחליף פרה בחמור). לסוברים תקפו כהן מוציאים מידו (ראה בבא מציעא ו ב, וראה ערך הנ"ל וערך תפיסה), כתבו אחרונים שהרי זה לפי שלדעתם יש לישראל חזקת מרא קמא בוולד (ראה דברי משפט רכג). ספק פדיון פטר חמור במעשר בהמהספק פטר חמור (ראה ערכו), שצריך להפריש שה לפדיונו, אבל אין צריך ליתנו לכהן מספק (ראה ערך פטר חמור), נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר למעשר בהמה (ראה בכורות יא א, וראה ערך הנ"ל וערך מעשר בהמה), ואין אומרים כיצד זה פוטר ממונו בממונו של כהן, לפי שבספק פטר חמור לדברי הכל תקפו כהן מוציאים מידו, שכבר הוחזק הישראל בשה קודם שפדה (בבא מציעא ו ב ורש"י, ושו"ת הרשב"א א שיא בדעת הרמב"ם), ומעמידים אותו בחזקת מרא קמא (שב שמעתתא ד ה), וכל שמעמידים בחזקת מרא קמא, הוא שלו לגמרי (קונטרס הספיקות א ו; חמדת שלמה או"ח א; חזון איש אהע"ז לט סק"ג. וראה לעיל: גדרה), ומטעם זה חייב במעשר בהמה, אף שבמעשר בהמה דרשו עשירי ודאי ולא עשירי ספק (ראה ערך מעשר בהמה. ראה בבא מציעא ו ב, ורש"י ד"ה לאו מילתא). ויש שכתבו שאפילו לסוברים שאין מוציאים מידו, כל זמן שלא תפסו הכהן דינו כבעלים גמורים (תומים קיצור תקפו כהן סק"א). ויש שכתבו שאף אם תקפו כהן מוציאים מידו, אינו בעלים על ידי חזקת מרא קמא, אלא שמכיון שעל כל פנים אין השני יכול להוציא ממנו מחמת שהוא מוחזק בו, הרי הוא מתייאש, וזה קנה ביאוש (ראה ערכו. תשובות בעל נתיבות המשפט בחמדת שלמה שם ב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
