הגדרה^[1] - איסור אמירת השם המפורש באותיותיו

האיסור ומקורו

מהות האיסור

פירושו של הוגה את השם הוא שהוגה את השם ככתיבתו ביו"ד ה"א, ולא בכינוי שם האדנות (רבי יעקב בר אחא בירושלמי סנהדרין י א; רא"ש יומא ח יט; ברטנורא סנהדרין י א)^[2].

מקור האיסור

המילה "לעולם", שבכתוב: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג טו), נכתבה חסרה וי"ו, ללמדנו שלא יהגה את השם באותיותיו (שמות רבה ג ז), ש"לעלם" חסר הוא לשון העלמה (רש"י פסחים נ א ד"ה לעלם כתיב)^[3], אלא ינהג כמפורט בהמשך הכתוב: וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות שם) - שזכרו של ה' לדורות יהיה בשם אחר - אמר הקדוש ברוך הוא לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא אני באל"ף דל"ת (פסחים שם).

חלק לעולם הבא

תנאים נחלקו אם ההוגה את השם באותיותיו יש לו חלק לעולם הבא (תנא קמא ורבי עקיבא במשנה סנהדרין צ א), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם תשובה ג ו); או שאין לו חלק (אבא שאול במשנה סנהדרין צ א; סתם תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יב ט; רבי יוחנן בן נורי באבות דרבי נתן לו ה)^[4], ומכל מקום הכל מודים שאסור להגותו (יד רמ"ה סנהדרין שם).

חיוב מיתה

יש מהתנאים הסובר שכל מי שהוא מפרש שמו של ה' - והוגה את השם - חייב מיתה, שנאמר: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת (ויקרא כד טז. רבי לוי בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) כב), ואין הלכה כן (רמב"ם עבודה זרה ב ז), אלא ונוקב שם ה' עניינו מגדף את השם (סנהדרין נו א).

הכהנים מחוץ למקדש

אף הכהנים במדינה - מחוץ למקדש - אומרים בברכת כהנים את השם בכינויו (משנה סוטה לח א; רמב"ם תפלה יד י) - באל"ף דל"ת (רש"י שם ד"ה בכינויו; רמב"ם שם), שאין מזכירים את השם ככתבו אלא במקדש בלבד (ראה להלן: במקדש. משנה שם; רמב"ם שם)^[5].

ניקוד שם הוי"ה

ניקוד שם הוי"ה נחלקו אחרונים אם ניקודו כניקוד "לְעֹלָם", שבכתוב: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג טו. שו"ת מהר"ם לובלין פג); או שניקודו לא נודע לנו (באור הגר"א או"ח ה א ד"ה ויכוין; שו"ת חתם סופר חו"מ קצב).

קריאת שם אדנות, כשהוא במהותו שם אדנות

אף בקריאת שם אדנות, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שיש לקוראו כניקוד "לְעֹלָם" (שו"ת מהר"ם לובלין פג, בשם זקנו מהר"ר אשר אב"ד קרקא, והסכים עמו).

• ויש אומרים שיש לקוראו עם חטף פתח מתחת לאל"ף (ב"ח או"ח ה א; מגן אברהם שם א), שכן ניקודו במקרא (שלחן ערוך הרב שם ב), וכן מסקנת אחרוני האחרונים (ערוך השלחן שם ד; כן משמע מהמשנה ברורה שם סק"ב).

קריאת שם אדנות, כשהוא בא במקום שם הוי"ה

אף בקריאת שם אדנות, כשהוא בא במקום שם הוי"ה, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שיש לקוראו כניקוד "לְעֹלָם" (שו"ת מהר"ם לובלין שם, בשם זקנו מהר"ר אשר אב"ד קרקא, והסכים עמו; ב"ח ומגן אברהם שם, שכן מנהג האשכנזים).

• ויש אומרים שיש לקוראו עם חטף פתח מתחת לאל"ף (אור חדש כה ואליה רבה שם סק"ב, בשם רבי שבתי סופר, שהמהר"ם לובלין חזר בו; ב"ח ומגן אברהם שם, שכך מנהג מקצת הקוראים), כי - לדעתם - יש לנקד כך שם אדנות, וניקוד השם לפי קריאתו, כמו בכל מקום שבתורה שיש קרי וכתיב (באור הגר"א שם; שו"ת חתם סופר שם), וכן מסקנת אחרוני האחרונים (ערוך השלחן שם, שכן המנהג הפשוט; משנה ברורה שם).

כונת הקריאה

כשמזכיר בברכות שם אדנות במקום שם הוי"ה צריך להתכוין גם לפירוש הקריאה, שהוא אדון הכל, וגם לפירוש הכתיבה, שהוא היה הוה ויהיה (טור או"ח ה; שו"ע שם)^[6].

כשקורא את אותיות השם זו אחר זו

יש מהראשונים מפרשים הוגה את השם באותיותיו אף כשקורא את האותיות של שם הוי"ה, זו אחר זו, יו"ד ה"י וכו' (תוספות רבנו אלחנן עבודה זרה יח א; כן משמע מתוספות סוכה ה א), וכן נוהגים העולם להיזהר מזה (תוספות רבנו אלחנן שם), וכן כתבו מקצת הפוסקים (חיי אדם ה כז).

ולדעה זו אין להזכיר אף שתי האותיות של יו"ד ה"י בלבד, מפני שאף זה הוא שם המיוחד (תוספות עבודה זרה שם, בשם הר"י; חיי אדם שם), אלא שאף על פי ששם זה בפני עצמו הוא שם גמור (ראה ערך אזכרות) אין זה הוגה השם באותיותיו, אם אינו מזכירן לשם שם שלם (תוספות סוכה שם).

יש אוסרים להזכיר אף את שם אדנות באותיותיו, ולא עוד אלא אפילו שתי אותיות אל"ף דל"ת משם אדנות אסור להזכירן זו אחר זו, לפי שסוברים שאף א"ד משם אדנות הוא קודש ואסור למחקו (תוספות עבודה זרה שם, בשם ה"ר אלחנן, על פי שבועות לה ב, לגירסת רבנו חננאל שם), ואפילו אינו שם לבדו שמא יש להחמיר בו יותר, הואיל ושם אדנות הוא שם המיוחד יותר (תוספות רבנו אלחנן שם); ויש מתירים (תוספות שם, בשם ר"י), ואף כל שם האדנות לקרוא באותיותיו יש מתירים, שלא תהא הגייתו באותיות גדולה מהגיית השם עצמו, וכיון ששם אדנות קורים אותו בעצמו אין להחמיר בו בהגיית אותיותיו (שו"ת הרדב"ז ה לה).

בדרך לימודו

ולדעה זו, אותיות יו"ד ה"י הנכתבות בתלמוד, כמו אותה שאמרו: נכתב אני ביו"ד ה"י (פסחים נ א), נחלקו ראשונים אם אסור לקרוא כן בדרך הלימוד, שהרי קורא את השם באותיותיו, והרי הן שתי אותיות ראשונות משם המיוחד (תוספות רבנו אלחנן שם); או שהדבר מותר, שהאדם הקורא אותיות אלו אינו מתכוין לאותיות השם, אלא אותיות בעלמא הוא מזכיר (תוספות רבנו אלחנן שם, בשם רבו).

במקדש

במקדש אומר את השם ככתבו (משנה סוטה לז ב, ותמיד לג ב; רמב"ם תפלה יד י), והוא השם הנהגה ביו"ד ה"א וא"ו ה"א (רש"י סוטה לח ב ד"ה ככתבו; רמב"ם שם), וזהו השם המפורש האמור בכל מקום, שאין מזכירים אותו ככתבו אלא במקדש בלבד (רמב"ם שם), וכהני ה' המקודשים בלבד (מורה נבוכים א סב), שנאמר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו כג) - בשם המפורש; אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי - כקריאתו באל"ף דל"ת (תוספות סוטה לח א ד"ה או)^[7] - תלמוד לומר: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי (במדבר שם כז), שמי המיוחד לי (ספרי נשא לט; סוטה לח א).

הלימוד למקדש

ונחלקו תנאים כיצד אנו למדים שאין להגותו אלא במקדש בלבד:

• יש אומרים שהדבר נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו): נאמר כאן 'ושמו את שמי', ונאמר להלן: לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם (דברים יב ה), מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה, ולא בגבולין (רבי יאשיה בספרי שם; תנא קמא בסוטה שם).

• ויש אומרים שהדבר נלמד מהכתוב: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ (שמות כ כד), וזה מקרא מסורס - שאין לומר בכל מקום מזכירים שהרי אמרו לא כשאני נכתב אני נקרא (ראה לעיל), ועוד שלא בכל מקום שכינה באה ושורה (רש"י סוטה שם ד"ה בכל המקום) - אלא בכל מקום שאני נגלה עליך, שם תהיה מזכיר את שמי, והיכן אני נגלה עליך, בבית הבחירה, אף אתה לא תזכיר את שמי כי אם בבית הבחירה, מכאן אמרו שם המפורש אסור להזכיר בגבולין (רבי יונתן בספרי שם; רבי יאשיה בסוטה שם).

אם הוא חובה או רשות

נחלקו ראשונים אם אמירה זו בבית המקדש היתה חובה (מאירי סוטה שם); או שאין זו חובה אלא רשות, ואם אינם רוצים להזכיר רשאים הם להזכיר בכינויו כמו במדינה (תוספות רי"ד יומא לט ב, בפירוש הראשון).

משמת שמעון הצדיק נמנעו הכהנים מלברך בשם המפורש (יומא לט ב; רמב"ם תפלה שם), כדי שלא ילמד אותו אדם שאינו חשוב ואינו הגון (רמב"ם שם)^[8]. וביארו לדעה שהאמירה היא חובה, שחכמים גזרו את הדבר (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), כשראו שיש חשש שילמד אדם שאינו הגון, משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו. חסדי דוד לתוספתא סוטה יג ח)^[9].

בעבודת יום הכפורים

עשר פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים, שלש בוידוי ראשון - של פר (ראה ערך עבודת יום הכפורים): אנא השם חטאתי, אנא השם כפר, לפני ה' תטהרו; שלש בוידוי שני של פר, שלש בוידוי של שעיר, ואחת בגורלות: לה' חטאת (תוספתא יומא (ליברמן) ב ב; יומא לט ב; ירושלמי שם ג ז; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב ו; טור או"ח תרכא).

ובכולם הוא מזכיר את השם ככתבו, שהוא השם המפורש (רמב"ם שם; רא"ש יומא ח יט; טור שם, בשמו; ריטב"א יומא לט א), שאילו השם בכינוי - בשם אדנות - הרי הרבה פעמים היה מזכירו בתפילתו ובכמה דברים, אלא שבעשר פעמים אלו היה מזכיר השם המפורש (ריטב"א שם), אבל אין לומר שהיה שם של מ"ב אותיות, שכיון שלמדים הזכרת שם בן ד' אותיות בשעת וידוי בגזרה שוה (ראה ערך ודוי) אין לשנות אלא כמו שהוא נכתב בפסוק הוא מזכירו, אלא שמזכירו ככתבו (רא"ש וטור שם)^[10].

בראשונה היה כהן גדול מגביה את קולו בשם (ירושלמי שם; רמב"ם שם ו), וכבר אמר אנא השם - שפעם אחת היה מעשה שכהן גדול היה מתודה על פרו ביום הכפורים ואמר אנא השם (רש"י יומא כ ב ד"ה כבר אמר)^[11] - ונשמע קולו ביריחו (יומא שם). כיון שרבו פרוצים חזרו לאמרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חבריו הכהנים (ירושלמי שם; רמב"ם שם).

באמירת סדר העבודה בימינו

בסדר עבודת יום הכפורים שאנו אומרים בתפילת מוסף בזמן הזה, כתבו ראשונים שאומרים בוידוי השם - או: בשם (ראה ערך ודוי וערך עבודת יום הכפורים) - סתם ברמז, ולא שם אדנות כמו בכל התפילות, להורות שכהן גדול היה אומר שם המפורש, ולא יהא נראה שגם כהן גדול היה אומר בכינוי שם אדנות (ריב"ש ריט; בית יוסף או"ח תרכא ה, בשמו).

ובהזכרת השם בפסוק לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז ל) נחלקו גאונים: יש סוברים שאף בו ראוי לומר לפני השם, כיון שכהן גדול היה מזכיר בו שם המפורש (סידור רס"ג עמ' רעב-רעג; רי"ץ גיאת א סג, וטור או"ח תרכא, בשמו); ויש סוברים שאומרים בכינוי שם אדנות, שהוא לשון המקרא (רי"ץ גיאת שם; טור שם, בשמו; ריב"ש שם, בשם רבותיו הר"ף והר"ץ, ושכן המנהג), וכן המנהג (דרכי משה שם ה; שלחן ערוך הרב שם ח; ערוך השלחן שם ה).

ואחרונים נחלקו בלה' חטאת שאומרים בסדר העבודה: יש סוברים שיאמר שם אדנות, שאף הוא לשון מקרא הוא: אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת (ויקרא שם ט. מגן אברהם שם סק"ד), וכן המנהג (כן הוא במחזורים); ויש סוברים לומר לשם חטאת, כיון שבלשון המקרא הוא קצת בשינוי (ט"ז שם סק"ב; שלחן ערוך הרב שם, במסקנתו).

ההתנהגות בשמיעת השם המפורש ביום הכפורים

הכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם (משנה יומא סו א; תוספות סוטה מ ב ד"ה וכל; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב ז), כאילו אינם יכולים לעמוד על עמדם מפני רעד ורתת (שו"ת הרדב"ז א תתי), ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (משנה יומא לה ב, ושם לט א, ושם מא ב, ושם סו א; רמב"ם שם), שנאמר: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (דברים לב ג. רמב"ם שם, על פי יומא לו א). ואמרו: הקרובים היו נופלים על פניהם, הרחוקים היו אומרים ברוך שם וכו' (ירושלמי יומא ג ז), שהרחוקים היו אומרים כן ללא נפילה, והקרובים היו נופלים ואומרים כן (תוספות סוטה מ ב ד"ה וכל). ולא היו הרחוקים נופלים, שלא היו יכולים לשמוע את השם, אלא היו רואים את הקרובים נופלים על פניהם, והיו יודעים שמזכיר את השם (שו"ת הרדב"ז שם). אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהשם מתעלם מהם, שנאמר: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג טו), חסר וי"ו, זה שמי לעלם (ירושלמי שם), ו"לעלם" חסר הוא לשון העלמה (רש"י פסחים נ א ד"ה לעלם כתיב).

בלימודו

מותר להגות את השם באותיותיו בשביל להתלמד, כדרך שנאמר במעשה כשפים: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת (דברים יח ט) - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא שבפרהסיא אין לעשות כן, והעושה נענש (עבודה זרה יח א)^[12].

ומכל מקום חכמים הראשונים לא היו מלמדים שם זה - שם המפורש בן ארבע אותיות - לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים (מסקנת הגמ' בקדושין עא א; רמב"ם תפלה יד י), משום גדולת שמו הנכבד והנורא (רמב"ם שם)^[13].

מסירה זו של השם, אין לימודו איך יהיה הדיבור בו לבד (מורה נבוכים א סב), אלא קריאתו וכתיבתו ופירושו (רש"י קדושין שם ד"ה שם בן), ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם (מורה נבוכים שם).

שם של י"ב אותיות

שם של י"ב אותיות כתבו ראשונים שלא פירשו לנו מהו (רש"י קדושין עא א ד"ה שם); ובספרי הקבלה נמצא שהוא שם הוי"ה הנכתב שלש פעמים, בניקוד "מלך", "מלך" ו"ימלוך" שבאמירת המלאכים: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד (תקוני זהר קלד ב).

בראשונה היו מוסרים שם זה לכל אדם (קדושין שם), שכל הרוצה ללמדו למדו, ולא כשם של ד' אותיות שמעולם לא לימדוהו אלא פעם אחת לשבוע, מפני הכתוב 'זה שמי לעלם' (מורה נבוכים שם)^[14].

משרבו הפרוצים - המשתמשים בו (רש"י שם ד"ה משרבו) - היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה (גמ' שם).

שם של מ"ב אותיות

שם של מ"ב אותיות יוצא מהפסוק הראשון והשני של התורה (תוספות חגיגה יא ב ד"ה אין, בשם רבנו תם)^[15], והוא נרמז בבקשה המקובלת בידינו - אנא בכח - שעשה רבי נחוניא בן הקנה, אלא שיש בשם זה חילוף בקצת אותיות בין המקובל ביד חכמי ספרד למקובל ביד חכמי אשכנז (שו"ת הרשב"א א כ)^[16].

אין מוסרים שם זה אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו (גמ' שם), שמא ישתמש בו להינקם (כן משמע מקהלת רבה ג ג; רש"י שם ד"ה ואינו מעמיד).

ומעלות רבות אמרו על כל היודע והזהיר בו ומשמרו בטהרה (קדושין שם), וידיעה זו אינה ידיעת הקריאה לבד, אלא ידיעת סודו והידיעה לכוין אל מה שהוא רומז אליו (שו"ת הרשב"א שם).

אותה ששנינו: אין דורשים במעשה בראשית בשנים (משנה חגיגה יא ב) יש מהראשונים שפירשו שהוא שם זה (תוספות שם, בשם רבנו תם).

איסור הנאה

מי שבקי בשם המפורש, אסור ליהנות משל אחרים (ירושלמי יומא ג ז), שמא יבוא עמהם לידי קטטה, ויענישם בשם (כן משמע מקהלת רבה שם; קרבן העדה שם, בפירוש השני)^[17].

ואף על פי שמסרו אותו לצנועים שבכהונה (ראה לעיל), והכהנים לוקחים תרומות ומעשרות, הרי זה מפני שהכהנים את חלקם הם נוטלים, ולא משל אחרים הם נהנים (ראה ערך מתנות כהונה), ולא אמרו אלא בעניים שנוטלים מעשר-עני (ראה ערכו), שנהנים משל אחרים (מהרי"ט קדושין שם); ויש שכתבו שאף משל אחרים לא אמרו אלא בנהנים דרך צדקה, אבל דרך מתנה מותר (יש"ש שם); ויש שכתבו שאין הלכה כלל כדין זה (חתם סופר או"ח קצח).

איסור שימוש

אסור להשתמש בשמות ה' (רמ"א יו"ד רמו כא), והמשתמש בהם ישתמד הוא או בניו, או ימות הוא או בניו, או יעני הוא או בניו (שערי קדושה ב ו; ברכי יוסף שם כד, בשמו), והמשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא (אבות דרבי נתן יב יג; סמ"ג עשין יב, בשמו; הגהות מימוניות (קושטנינא) תלמוד תורה ג י, בשם יש מפרשים; דרכי משה שם ח, בשמם).

הערות שוליים