|
הואיל ואשתרי אשתרי (הואיל והותר הותר) הגדרה[1] - איסור שהותר במקרה מסויים, הותר אף כשנצטרף לו איסור אחר, או אף כשהסיבה שמחמתה הותר אינה מאיסור לאיסורטבול-יום (ראה ערכו) ומחוסר כפורים (ראה ערכו), אף על פי שאסורים להיכנס למקדש (ראה ערכיהם), ולסוברים ביאה במקצת שמה ביאה (ראה ערך ביאה במקצת) אסורים אף להכניס ידיהם, מכל מקום מצורע שהתירה לו תורה להכניס ידיו לעזרה למתן דם אשם על בהונותיו (ראה ערך אשם מצורע), כשחל יום השמיני שלו בערב פסח, שאם לא יטהר היום לא יוכל לאכול פסחו לערב, וראה קרי בו ביום (ראה ערך בעל קרי) וטבל, שהוא טבול יום עד שיעריב שמשו, אמרו חכמים, אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס - זה נכנס (יבמות ז ב), וביארו אמוראים טעם הדבר, שהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו (עולא שם), ולמדו מכאן שאומרים הואיל ואשתרי אשתרי (גמ' שם, בדעתו). ומטעם זה הוצרכנו ללימוד מיוחד לאסור אחות-אשתו (ראה ערכו) - וכן שאר עריות - ביבום, כשהיא אשת אחיו, כדי שלא נאמר הואיל ואשתרי איסור אשת אח במקום יבום, אשתרי אף איסור של אחות אשתו שניתוסף עליו (גמ' שם). יש מהראשונים סוברים שיש מהאמוראים החולק וסובר שאין אומרים כלל הואיל ואשתרי אשתרי, ומצורע טבול יום שמותר להכניס ידיו הרי זה מפני שביאה במקצת אין שמה ביאה, ולאחות אשה שלא תתייבם אין אנו צריכים באמת ללימוד מיוחד, כי בשביל שהותר איסור אשת אח אין לנו לומר שהותר גם איסור אחר עמו, והלימוד הוא לדבר אחר (תוספות שם ח א ד"ה רבא, בתירוץ הראשון, ותוספות הרא"ש שם, בתירוץ הראשון, והרשב"א והריטב"א שם, בדעת רבא). ויש מהראשונים מחלקים: במצורע בעל קרי, ששם טומאה אחת היא, ולאו אחד הוא - וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג) -, אף רבא מודה שאומרים הואיל ואשתרי אשתרי, אבל באשת אחיו ואחות אשתו, ששני שמות הם, בזה הוא שסובר אין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי (תוספות שם, בשם ר"י)[2]. כשהאיסור שהותר ניתוסף לאחר האיסור הראשוןאין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי אלא כשהאיסור שהותר בא קודם, והואיל והותר הראשון - הותר אף האיסור האחרון שניתוסף עליו, כמצורע שנעשה אחר כך בעל קרי, או באשת אחיו ואחות אשתו, כשנשא תחילה המת את אשתו, וכבר חל על החי איסור אשת אחיו, ואחר כך נשא החי את אחותה; אבל כשנשא תחילה החי את אשתו, וחל עליו כבר איסור אחות אשתו על אחותה, ואחר כך נשא המת את אשתו, וניתוסף עליה איסור אשת אח, אין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי (יבמות ח א), שאף על פי שהותר איסור האחרון, האיסור הראשון עומד במקומו (רש"י שם ד"ה אלא נשא). כשהאיסור שהותר הותר לאחר ביאת האיסור השניולא עוד אלא אף כשבא האיסור הראשון תחילה אין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי אלא אם כן הותר כבר האיסור ואחר כך בא האיסור השני, כגון שנשא המת את אשתו ומת, וכבר הותר לחי איסור אשת אח, ואחר כך נשא את אחותה; אבל אם בא האיסור השני קודם שהותר איסור הראשון, כגון שנשא המת את אשתו, ולפני שמת נשא החי, אין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי; וכן במצורע אין אומרים הואיל ואשתרי אלא כשראה קרי ביום השמיני, אחר שהאיר-המזרח (ראה ערכו), שכבר הותר לצרעתו קודם שחלה עליו טומאת הקרי, אבל אם ראה קרי בליל שמיני, שקודם שהותר לצרעתו כבר בא עליו הקרי, אינו מכניס ידיו לבהונות, שעדיין לא יצא לשעה שראוייה להביא בה קרבן, ואין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי (גמ' שם, ורש"י ד"ה ואפי' נשא וד"ה אלא נשא). דבר שלא נאסר בו מעולםדבר שלא נאסר בו מעולם, אין אומרים הואיל ואיסור זה הותר, הותר גם איסור אחר שבו, אלא דוקא במה שנאסר בו תחילה והותר, כגון מצורע שבשמיני שלו הוא מחוסר-כפורים (ראה ערכו), והוא אסור להכניס ידיו למחנה שכינה, שהיא מעזרת ישראל ואילך (ראה ערך מחנות וערך עזרה), ומתוך שהותר לו איסור זה - הותר לו גם איסור טומאת טבול יום של בעל קרי; אבל שיכנס במחנה לויה, שמחוסר כפורים מותר להיכנס לשם אף כשאינו מצורע, ומעולם לא נאסר בו, אין אומרים כשראה קרי ונעשה טבול יום, הואיל ואשתרי אשתרי, ולכן הוצרכו להתירו מטעם אחר (תוספות זבחים לג א ד"ה (לב ב) א"ל, ושיטה מקובצת שם כב, בשם ריב"א; תוספות ישנים יבמות ז ב). קרבנות ציבור שמקריבים בטומאהבקרבנות ציבור שמקריבים בטומאה, לדעת הסוברים טומאה דחויה היא בציבור ולא הותרה (ראה ערך טומאה הותרה בצבור: טומאה דחויה בצבור), כגון רוב הציבור שהיו טמאי מתים והותרו לעשות הפסח בטומאה, ונעשו זבים, שטומאתם לא הותרה בפסח (ראה ערך קרבן פסח), נחלקו אמוראים אם אומרים הואיל ואשתרי אשתרי:
היו רובם בתחילה זבים, ואחר כך נעשו טמאי מתים, לדברי הכל אין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי, שהרי טומאה הבאה אחרונה היא שהותרה, וזיבה הראשונה במקומה עומדת, ולא הותרה על ידי שניתוספה עליה טומאה (גמ' שם, ורש"י ד"ה טומאה אישתראי). ממעשה למעשהיפת-תואר (ראה ערכו) במלחמה, שהתירה תורה, לסוברים שאף בכהן התירה תורה בביאה ראשונה (ראה ערך יפת תואר), נחלקו בו אמוראים בהיתר ביאה שניה:
כשהאיסור הראשון עמד במקומו ונדחהאין אומרים הואיל ואשתרי במעשה הראשון הותר גם במעשה השני, אלא כשבפעם הראשונה הותר האיסור בהיתר גמור, אבל לא כשהאיסור עמד במקומו ונדחה, שבמקרה זה, אם בפעם השניה אין אותו כח הדוחה, אלא הותר, ולפיכך חייבי לאוין במקום יבום, כגון אלמנה מן הארוסין שנפלה ליבום לפני כהן גדול, שעשה של יבום דוחה מן התורה הלאו של אלמנה לכהן גדול (ראה יבמות כ ב. וראה ערך יבום), לא הותרה לו אלא ביאה ראשונה, ולא ביאה שניה, ואין אומרים הואיל ואשתרי אשתרי, לפי שאף בביאה ראשונה לא התירה התורה בפירוש, אלא משום עשה דוחה לא תעשה הוא, ולכן בביאה ראשונה שיש מצות עשה של יבום מותרת לו, ובביאה שניה שאין העשה - אסורה, ואינו דומה לכל יבמה, שהיא אשת אח, שהתורה התירתו (רשב"א שם). אכילה מפת גויבמקום שהתירו לברך ברכת המוציא על פת גוי, אפילו למי שנזהר מפת-גוי (ראה ערכו), כתבו ראשונים שכיון שהותר לבצוע - הותרה הפת לכל הסעודה, שאין זה כבוד שמים שתיאסר לו הפת שבירך עליה (ראבי"ה ברכות קיא). בשני חפציםאין אומרים הואיל ואשתרי במעשה זה הותר גם במעשה שני אלא כששני המעשים הם בחפץ אחד, ולא שנאמר הואיל והותר האיסור בחפץ זה הותר אותו האיסור גם בחפץ אחר, ולכן אסור להקריב נדרים ונדבות ביום טוב, ואין אומרים הואיל והותרה מלאכת יום טוב לתמידים ומוספים, הותרה אף לנדרים ונדבות, שאם כן ביטלת כל איסור מלאכה של שבת ויום טוב, שכך נאמר אף במלאכת הרשות הואיל ואשתרי בתמידים ומוספים אשתרי גם ברשות (שאגת אריה ל). מחלק אחד בקרבן לחלק אחרבקרבן אחד מצינו ספק בתלמוד מחלק אחד לחלק אחר: טמאי מתים, כשהפסח בא בטומאה (ראה ערך קרבן פסח), שהותרה להם אכילת בשר הפסח, ואכלו אימורי הפסח הקרבים למזבח, כגון הכליות ויותרת הכבד, אם חייבים משום אכילת קדשים בטומאה, אם אומרים מכיון שהותרה להם טומאת בשר - הותרה גם טומאת האימורים, ואינם חייבים אלא משום איסור זרות (ראה ערך זר), או מה שהותר הותר, ומה שלא הותר לא הותר, ופשטו הדבר מלימוד מהכתוב שבכלל אין טומאת אימורים אלא במקום שיש טומאת בשר (פסחים צו א). מזמן לזמןכלאים בציצית בלילהכלאים שהותרו בציצית (ראה ערכו) שנחלקו ראשונים אם הותרו באותו הבגד אף שלא בזמן המצוה, כגון בלילה, שאינו זמן ציצית (ראה ערך הנ"ל), נחלקו הדעות:
איסור שמחמירים בו לענין איסור שבתאיסור שנחלקו בו הפוסקים וחוששים לדעת האוסרים אלא שמתירים אותו לצורך שבת, אם נשתייר ממנו לאחר שבת, כתבו אחרונים שמותר גם אחר כך, משום הואיל ואשתרי אשתרי (פרי מגדים יו"ד צד משבצות זהב סק"ט; אבן שתיה מט; שו"ת רמ"ץ או"ח לט)[4]. ממקום למקוםטמאי מתים, בזמן שקרבן הפסח בא בטומאה (ראה ערך קרבן פסח), שהותר להם להיכנס בעזרה לצורך עשיית הפסח, נסתפקו בתלמוד כשדחקו ונכנסו להיכל, שאין שם צרכי פסח, אם אומרים הואיל והותרה להם טומאת עזרה - הותרה אף טומאת היכל, או שמה שהותר הותר, ומה שלא הותר לא הותר (פסחים צה ב), ואין הספק אלא באיסור שמשום טומאה, אם הם חייבים משום ביאת מקדש בטומאה, אבל על כל פנים אסורים להיכנס, שהרי אף כהנים אסורים להיכנס להיכל שלא לצורך (רש"י שם ד"ה ונכנסו), והספק נפשט מלימוד מיוחד מן הכתוב (גמ' שם)[5]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
