הגדרה^[1] - דבר שאין כמותו ידוע למתחייב בו בהתחייבויות שונות

בהתחייבות

עניינו, דינו וטעמו

דבר שאינו קצוב, נחלקו בו ראשונים אם חלה עליו התחייבות:

• יש סוברים שאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך חמש שנים, ואף שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה (רמב"ם מכירה יא טז, וכך כתב בשם רבותיו; טוש"ע חושן משפט ס ב, ושם רז כא, בשמו), שאף שהשנים קצובות הן, הרי המזונות והכסות אינם קצובים, שלא ידוע כמה יעלו ושמא יתייקרו (סמ"ע ס סק"ט, ושם רז ס"ק נט. וראה להלן שיש אומרים שזה נקרא קצוב),

והטעם שאינו יכול לחייבו עצמו בכך, לפי שאין דרך בני אדם לגמור בדעתם ולשעבד עצמם לדבר שאינו קצוב (משנה למלך מכירה יא ב, לדעת הרמב"ם; סמ"ע רז סק"ס, לדעתו; קצות החושן ס סק"ב), והרי זה כמו אסמכתא (ראה ערכו. משנה למלך שם; קצות החושן שם^[2]).

• ורוב הראשונים חולקים וסוברים שהמתחייב לחברו בדבר שאינו קצוב, נשתעבד כמו בשאר חוב (ראב"ד בהשגות על הרמב"ם שם; רמב"ן בתשובתו לבעל התרומות שער סד א; טור חו"מ סוף סימן רז, בשם שו"ת הרא"ש; שו"ע ס שם, ושם רז שם).

לפיכך אם לא קנו מידו, ולא חייב עצמו בשטר - גובה מנכסים בני חורין (טור שם); ואם קנו מידו, או שחייב עצמו בשטר - הדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם גובים בכלל מנכסים משועבדים כשאין החוב קצוב (ראה מחלוקת עולא ור' חנינא בגיטין נ ב, ושם נא א, וראה ערך נכסים משועבדים), ויש פוסקים אף כאן שגובה ממשועבדים (טור שם, וראה ש"ך ס ס"ק יב); ויש פוסקים שאינו גובה (ש"ך שם לדעת רש"י. וראה ערך הנ"ל).

בשבועה

נתחייב בשבועה על דבר שאינו קצוב –

• יש שכתבו שחייב לקיים התחייבותו מכח שבועתו, לדברי הכל (משנה למלך מכירה יא טז, בשם מהרש"ח).

• ויש אומרים שאם טוען שטעה בדין וסבר שההתחייבות חלה לדעת הכל על דבר שאינו קצוב, ולכן נשבע לזרז הדבר, כל שנתגלה לו אחר כך שטעה ויכול להיפטר מחיוב (היינו לסוברים שיכול לומר קים לי כרמב"ם הנ"ל הסובר שאין אדם יכול לחייב עצמו), אין כאן גם חיוב מטעם השבועה (משנה למלך שם, בשם מהריב"ל. וראה להלן: בערבות, שכן כתב הש"ך בערב שנשבע).

בערבות

אף בהתחייבות של ערבות נחלקו הראשונים אם מועילה לדבר שאינו קצוב:

• יש סוברים שמי שלא פירש מהו הדבר שערב בו, כגון מי שאמר לראובן כל מה שתתן לשמעון תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב - אין הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו, ולא שעבד עצמו (רמב"ם מלוה ולוה כה יג; טוש"ע חו"מ קלא יג בשמו).

• יש סוברים שהערבות חלה, ואפילו מכר לו בעשרת אלפים, או הלוהו מאה אלף, נשתעבד הערב בכל (רמב"ם שם, בשם יש מן הגאונים; טוש"ע שם).

• יש מחלקים: אם הלוהו הרבה, בודאי לא היתה בדעת הערב להתחייב על סכום גדול כזה, ואם הלוהו מעט בכדי שהדעת מגעת לומר שהוא רגיל ואמיד לכך - משתעבד (הראב"ד בהשגות שם, וראה מגיד משנה שם שכתב שאין דעתו נוחה מפשרה זו שאם כן נתת דבריך לשיעורים).

• יש תולים את מחלוקת הראשונים בערבות באותה המחלוקת של התחייבות בדבר שאינו קצוב, שלסוברים שאין התחייבות חלה, אף בערבות כך - ולדעתם אפילו אם נשבע הערב על התחייבות אינו מתחייב, כי שבועה בטעות היא, שהיה סובר שמתחייב בדין (ש"ך חו"מ קלא ס"ק טו, בשם ריב"ש) - ולסוברים בהתחייבות שחלה, הוא הדין בערבות (מגיד משנה שם, לדעת הרמב"ם בערבות שלשיטתו לעיל בהתחייבות הוא; ש"ך שם. וראה סמ"ע שם ס"ק כה שהמחבר סובר שהחולקים בהתחייבות הוא הדין בערבות).

• יש סוברים שאפילו לדעת האומרים שאין התחייבות חלה על דבר שאינו קצוב יתכן שהערב משתעבד, שערבות עצמה אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו), וכשם שאנו אומרים שאותה הנאה שהמלוה מאמין לערב מסלקת את האסמכתא של הערבות (ראה ערך ערב), כך היא מסלקת גם את האסמכתא של דבר שאינו קצוב (לחם משנה שם, בשם מהריב"ל).

• ויש סוברים להיפך שאפילו לדעת האומרים שהתחייבות חלה על דבר שאינו קצוב, יתכן שהערבות אינה חלה עליו, לפי שנצטרף עוד חסרון לאסמכתא של הערבות (סמ"ע שם ס"ק כה, לדעת הטור והראב"ד, וראה ש"ך שחולק).

במחילה

המוחל לחברו דבר שאינו קצוב, כגון שמכר דבר לחברו, ואמר ללוקח על מנת שאין אתה חוזר עלי אם יש בו מום, ומצא בו מום - יש מהראשונים סוברים שהלוקח חוזר ממקחו, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לדעת הדבר שימחל לו ויפרש אותו (רמב"ם מכירה טו ו; טור חו"מ רלב בשמו; שו"ע שם ז מבלי חולק); ויש חולקים וסוברים שאפילו אם אמר סתם על מנת שאין אתה חוזר עלי במום אינו חוזר עליו (טור שם).

יש תולים מחלוקת זו בדין התחייבות בדבר שאינו קצוב (ראה לעיל בתחייבות; ענינו דינו וטעמו), שלסוברים שהתחייבות אינה חלה - אף המחילה אינה מועילה, ולסוברים שהתחייבות מועילה - אף מחילה כך (טור שם שהרמב"ם לשיטתו והוא לשיטתו^[3]).

ויש סוברים שאפילו שאין התחייבות מועילה, מחילה במום של מקח מועילה, כשם שמועילה מחילת אונאה (ראה בית יוסף רלב, וסמ"ע שם ס"ק טז, וש"ך סק"ד).

במכירה

יש סוברים בדעת האומרים שהתחייבות אינה חלה על דבר שאינו קצוב, שהוא הדין שמכירה אינה חלה, ולאו דוקא המחייב עצמו בדרך מתנה, אלא אף כשהזוכה נותן לו כנגדו שכר כדי שיתחייב לו בחיוב זה, אין ההתחייבות חלה בדבר שאינו קצוב (ריטב"א כתובות קא ב ד"ה הנושא, בדעת הרמב"ם, וכן דעת הרמב"ן בבעל התרומות שער סד א בדעתו).

אמנם אם אמר לחברו מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים מכור לך, לדעת הסוברים אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - קנה (ראה בבא מציעא טז א. וראה ערך דבר שלא בא לעולם, ושם אופנים שקנה לדברי הכל), אף שדבר שאינו קצוב הוא, לפי שכשם שלדעתם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך מקנה דבר שאינו קצוב, מה שאין כן להלכה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אינו מקנה דבר שאינו קצוב (בעל התרומות שער סד א בישוב קושיית הרמב"ן על הרמב"ם. וראה קצות החושן ס ב).

ויש חולקים וסוברים שאף לדעת האומרים אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, אינו אלא בדרך מתנה, אבל כשהזוכה נותן לו כנגדו בעד זה כדי שיתחייב בו, הרי הוא גומר ומשעבד עצמו אף בדבר שאינו קצוב (משנה למלך מכירה יא טז, בשם מהרש"ח), וכן חלה מכירה על דבר שאינו קצוב, כיון שהקונה משלם לו כנגדו (תומים ס סק"ה, ויישב לשון הרמב"ם בדקדוק), ולכן מה שתעלה מצודתי מכור לך, לסוברים אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - קנה, שהרי מכירה היא (שם. וראה שם עוד).

הקצבה

קצב זמן ולא קצב העיקר

היה הזמן קצוב, אבל הדבר שמתחייב בו אינו קצוב, כגון שהתחייב לזון חברו חמש שנים, הרי זה דבר שאינו קצוב, שהרי אינו יודע כמה יעלו, ושמא יתייקרו (רמב"ם מכירה יא טז, וכפירוש הסמ"ע ס ט, ושם סי' רז ס"ק נט; רמב"ן בבעל התרומות סד א); ויש סוברים שהוא דבר הקצוב כיון שהשנים קצובות (רש"י גיטין נא א ד"ה ניזונית; תוספות כתובות נ ב ד"ה ומאי. וראה ש"ך סי' ס סק"י).

קצב העיקר ולא קצב הזמן

קצב העיקר שמתחייב בו, ולא קצב לכמה זמן התחייב, כגון שנתחייב ליתן לחברו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן - יש מהראשונים סוברים שהרי זה דבר קצוב (רשב"א בתשובות תולדות אדם פט, והביאו הבית יוסף חו"מ ס); ויש סוברים שדבר שאינו קצוב הוא, כיון שלא נתן קצבה לשנים (רמ"א בשו"ע שם ס ב, לפירוש ב שבסמ"ע סק"י, וש"ך ס"ק יא).

אלא שיש מפרשים שלא נחלקו בדבר, ולדעת הכל הרי זה דבר קצוב (פירוש א בסמ"ע שם, וכן כתב בתומים שם סק"ד בדעת הרמ"א), ולדעתם אפילו לא קצב סכום ידוע, אלא התחייב ליתן בכל שנה מעשר פירות היוצאים משדה זו, הרי זה דבר קצוב (רשב"א בתולדות אדם שם); ויש סוברים שהמתחייב ליתן לחברו כך וכך מידות חיטים בכל שנה, דבר שאינו קצוב הוא, שמא יתייקרו החיטים (רמב"ן בבעל התרומות סד א).

ויש מהאחרונים משווים הדעות: אם מתחייב לקנות החיטים מכיסו מן השוק, הרי הוא מכניס עצמו בחיוב שאינו ידוע לו, ששער החיטים אינו ידוע איך יהיה, מה שאין כן באומר ליתן מעשר פירות השדה, שלא נתחייב לקנותם, אלא כמה שתעלה שדה זו בין רב ובין מעט יתן לו, והשדה ידועה היא, הרי זה דבר קצוב, שאינו מכניס עצמו בחיוב (תומים ס סק"ד, וכתב שאין הרמב"ן והרשב"א חולקים).

בחסרון ידיעה

היה הדבר קצוב בעצמותו, אלא שחסרון ידיעה יש בקצבתו, כגון אמר מה שהעלתה מצודתי מכור לך, ואינו יודע מה יש בתוכה, אם רב או מעט, כתבו אחרונים שאפילו לסוברים מה שתעלה מצודתי הוא דבר שאינו קצוב (ראה לעיל: במכירה, מחלוקת בדבר) כאן, במה שעלתה מצודתי - קנה, שאין זה בגדר דבר שאינו קצוב, שהרי קציבתו לפניך (גדולי תרומה סד, והסכים לו בתומים ס סק"ה. וראה ערך דבר שאינו מסויים).

הערות שוליים