|
דבר שאינו מתכוין הגדרה[1] - מעשה עברה, שאין האדם העושה מתכוין לה, אלא שהיא נעשית מאליה על ידי מעשה היתר שהאדם עושה במלאכות שבתמחלוקת התנאיםדבר שמצד עצמו אין איסור מלאכה בעשייתו, אלא שבשעת עשייתו אפשר שיעשה גם דבר שעשייתו אסורה משום מלאכה, מבלי שהעושה יתכוין לכך, נחלקו תנאים אם מותר לעשותו:
דעת רבי יהודההראשונים נחלקו בדעת ר' יהודה:
ולפיכך במקום שיש חשש מזיקים, כגון נחש או עקרב בפניו, אין צריך להישמט ממנו, אלא דורסו והולך לפי תומו, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין, ודבר שאינו מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא, ולא גזרו במקום מזיקים (רש"י שבת שם. וראה ערכים: חובל; מלאכה שאינה צריכה לגופה); וכן רוק, מותר לדורסו לפי תומו משום מיאוס, כיון שאינו מתכוין להשוות הגומות (רש"י שם).
מיחם שפנהומיחם שפינה ממנו מים חמים, לדעת ר' יהודה לא יתן לתוכו מים מרובים, אף על פי שאינו מתכוין אלא להפשיר את המים, כיון שעל ידי זה הוא מצרף את המיחם, שכלי מתכת חם שנותנים לתוכו מים צוננים מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפים (שבת מא ב, ורש"י ד"ה והלא). ולדעת ר' שמעון מותר לתת לתוכו מים מרובים, שהרי זה דבר שאינו מתכוין (שבת שם). ההלכהאף אמוראים נחלקו בדבר שאינו מתכוין: רב סובר כר' יהודה, ושמואל סובר כר' שמעון (שבת כב א). הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין - מותר (שבת צה א; עירובין ק ב; רמב"ם שבת א ה; טוש"ע אורח חיים שלז א). לכן דברים המותרים לעשותם בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה, ואפשר שלא תיעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה, הרי זה מותר (רמב"ם שם); אלא אם כן עשה מעשה, והדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה מלאכת איסור על ידי כך, והוא הנקרא "פסיק רישיה ולא ימות", שבזה אף ר' שמעון מודה שאסור (ראה להלן: בפסיק רישיה). כשאין מחשבתו ניכרתיש מן האחרונים שכתב, שמה שדבר שאינו מתכוין מותר הוא רק כשניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור; אבל כשאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - אסור, שאין המחשבה מבטלת את המעשה, כדין דברים שבלב שאינם דברים בכל מקום (פני יהושע שבת מא ב). הילוך על עשביםמותר להלך על גבי עשבים בשבת, אפילו כשהוא יחף, ואפשר שידבקו עשבים בקשרי אצבעותיו ויעקרו, כיון שאינו מתכוין לתלוש, שדבר שאינו מתכוין - מותר (עירובין ק ב; רמב"ם שבת א ה; טוש"ע או"ח שלו ג). אבל אם העשבים גדולים - אסור לרוץ עליהם, מפני שודאי יתלוש עשבים, והרי זה פסיק רישא שאסור, ואפשר שגם ללכת במהירות אסור (משנה ברורה שם ס"ק כה, וביאור הלכה ד"ה מותר; שמירת שבת כהלכתה כו יט, והע' סח). וכן לא ידרוך על קוצים יבשים המחוברים לקרקע, מפני שודאי ישברו ויתלשו (שמירת שבת כהלכתה שם). השרת שיערמותר לרחוץ ידיו בעפר לבונה (ר"ח שבת נ ב, בשם יש מי שמפרש; ערוך ערך עפר א) - או: לבֵנה (פירוש א בר"ח שם) - ובעפר פלפלים ועפר יסמין וכיוצא בהם, אף על פי שאפשר שישיר השיער שעל ידו, ואינו חושש שהרי אינו מתכוין להשירו (שבת נ ב; רמב"ם שבת כב יג). פרצה דחוקהמותר להיכנס לפירצה דחוקה בשבת, אף על פי שאפשר שישיר הצרורות, כיון שאינו מתכוין להשירם (כתובות ו ב; רמב"ם שבת א ה). כיבוד וריבוץהמכבד – המטאטא - את הבית בשבת, והמרבץ את האבק שבבית במים, נחלקו בהם תנאים: ר' אליעזר מחייב חטאת; וחכמים אומרים שאינו אלא משום שבות (שבת צה א). הראשונים נחלקו בטעם מחלקותם:
הלכה שמותר אפילו לכתחילה, לפי שהלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר (שבת שם). אלא שנחלקו הראשונים אם נאמרה ההלכה בין על כיבוד ובין על ריבוץ, או על ריבוץ בלבד:
בית מרוצףבבית שהוא מרוצף באבנים או בקרשים (מגן אברהם שלז סק"ג), נחלקו הפוסקים אם מותר לכבדו:
ולטעם זה של גזרה אם היתה כל העיר מרוצפת - מותר, ואין גוזרים משום עיר אחרת (ספר התרומה שם. וראה באור הלכה שלז ב ד"ה ויש). כיבוד במטאטאויש אוסרים לכבד אפילו בבית מרוצף, מפני שקסמי המטאטא נשברים. ואף על פי שאינו מתכוין לכך - הרי זה כפסיק רישיה, שבודאי ישברו; אבל במטאטא רך, שאין קסמיו נשברים - מותר לכבד, אם אין חשש להשוואת גומות (שלטי גבורים שבת צה א אות ו; רמ"א או"ח שלז ב; מגן אברהם סק"ה). בגד ומטליתנהגו היתר לכבד על ידי בגד, או מטלית, או כנף אווז הקלים, אפילו באינו מרוצף, כיון שאינם מסירים אלא את האבק, ואין לחוש בהם להשוואת גומות (רמ"א או"ח שלז ב, בשם האגור; שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק יב). ויש אוסרים אף בזה משום השוואת גומות (ים של שלמה ביצה ב לג, והובא במגן אברהם שלז סק"ד)[3]. קינוח טיטטיט שעל גבי רגלו או מנעלו נחלקו אמוראים אם מותר לקנחו:
אף להלכה נחלקו הראשונים: יש אוסרים (תוס' רי"ד שבת שם); ויש מתירים (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם שבת כא ב; רמב"ן במלחמות שבת שם; שו"ע או"ח שב ו). בשאר איסוריםמחלוקת התנאיםאף בשאר איסורים שבתורה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאינו מתכוין - שר' יהודה אוסר, ור' שמעון מתיר (ראה שבת כט ב, לגבי כלאים; בכורות לג ב, לגבי בכור ועוד). ואף על פי שבשבת לר' שמעון אנו למדים שמותר ממלאכת מחשבת (ראה לעיל: במלאכות שבת), והרי כתוב זה בשבת הוא שנאמר, מכל מקום משבת אנו למדים לכל התורה, ושבת היא בנין אב לכולם (ריטב"א יומא לד ב; פני יהושע שבת מב א)[4]. לדעת הסוברים שר' יהודה מתיר במלאכת שבת דבר שאינו מתכוין באיסורים דרבנן (ראה לעיל), אף בשאר איסורים כן (ראה תוס' בכורות כד ב ד"ה והיינו); ולדעת הסוברים שבמלאכות שבת הוא אוסר אף באיסורים דרבנן (ראה לעיל), כל שכן בשאר איסורים שאסור, שהרי בשאר איסורים לדברי הכל לר' יהודה אסור דבר שאינו מתכוין מן התורה (ראה פני יהושע כתובות ה ב בתוס' ד"ה את"ל). ההלכה
בכלאיםתופרי בגדים תופרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להניחם בשעת התפירה על ברכיהם כדרך התופרים, ואף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה להגן עליהם מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (כלאים ט ו). וכן מוכרי בגדים מוכרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להם ללבשם כדי להראותם לקונים כדרך המוכרים, אף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (שם ה). ואין הדברים אמורים אלא לר' שמעון, שסובר דבר שאינו מתכוין מותר, אבל לר' יהודה אסור (שבת כט ב, ורש"י ד"ה ובלבד). הלכה שמותר (רמב"ם כלאים י טז; טוש"ע יו"ד שא ו). בנזירנזיר חופף שערו ומפספס (נזיר מב א), דהיינו מתחכך בידיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או בנתר וחול (רש"י שבת נ ב ד"ה חופף), או שמפריד שערותיו זו מזו (רש"י נזיר שם ד"ה מפספס), או חוכך בצפרניו או בכלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ואף על פי שיבוא לידי השרת שערותיו - מותר, שהרי אינו מתכוין לכך, ואפשר שלא ישיר, ודבר שאינו מתכוין מותר (נזיר מב א); ולדעת ר' יהודה שסובר דבר שאינו מתכוין אסור, אף זה אסור (ראה שבת נ א, נזיר שם). הלכה שמותר (רמב"ם נזירות ה יד. וראה ערך נזיר). המתנדב יין למזבחהמתנדב יין למזבח, לדעת ר' יהודה מביא אותו לספלים (ראה ערך נסכים), אבל אין מזלפו על גבי האש, שהרי יכבה את האש, ויעבור על הלאו של וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ה. וראה ערכים: אש תמיד; מערכות); ואף על פי שאינו מתכוין, הרי דבר שאינו מתכוין אסור. ולדעת ר' שמעון מזלפו על גבי האשים, שדבר שאינו מתכוין מותר (זבחים צא ב)[5]. אפשר ולא אפשרבביאור מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון לגבי דבר שאינו מתכוין, נחלקו אמוראים:
הלכה שאפילו אם אפשר לו להימנע מהאיסור - מותר (רי"ף פסחים כה ב; ר"ח ור"ן ורא"ש ומאירי שם), בין במלאכות שבת, כגון בגרירת מטה וכסא וספסל, שמותר בין גדולים ובין קטנים (כך משמע מהרי"ף שבת כב א, ורא"ש שבת ב ז, ורמב"ם שבת א ה, שסתמו ולא חילקו. וראה בית יוסף או"ח שלז, בדעתם; אור זרוע ב נה; ספר התרומה שבת רנד; טוש"ע או"ח שלז א), אם לא שהם גדולים יותר מדאי, באופן שבודאי יעשו חריץ, שאסורים משום פסיק רישיה (ראה להלן: בפסיק רישיה); ובין בשאר איסורים, כגון לעבור אצל עבודה זרה כשאינו מתכוין ליהנות מריח הקטורת, בין שאפשר לו ובין שאי אפשר לו להימנע מלילך בדרך זו (רי"ף ור"ח ושאר ראשונים פסחים שם). וכן כל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורים, אם לא נתכוין - מותר (רמב"ם מאכלות אסורות יד יב), אפילו כשאפשר לו להימנע (רדב"ז שם); אבל אם נתכוין - אסור אפילו כשאי אפשר לו להימנע (רמב"ם ורדב"ז שם). בפסיק רישיה[6]הדיןאפילו לדעת ר' שמעון - והלכה כמותו (ראה לעיל) - שדבר שאינו מתכוין מותר, הרי זה דוקא במקום שאפשר שייעשה האיסור ואפשר שלא ייעשה; אבל אם בודאי ייעשה האיסור על ידי עשיית הדבר המותר - אסור. ועל זה אמרו: מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת עה א), דהיינו שחותך ראשו של בעל חי בשבת, ואומר שלא נתכוין להמיתו אלא חותכו לצורך אחר, כגון להאכילו לכלב (ר"ח שבת קיא ב), או שצריך לדמו (ערוך ראה פסק א), או שיצחק בו הקטן (רמב"ם שבת א ו), שאסור למרות שאינו מכוין, כיון שהדבר ידוע שאי אפשר שלא ימות אלא בודאי ימות (ר"ח וערוך ורמב"ם שם; רש"י סוכה לג ב ד"ה והא), והרי זה כמתכוין לעשותו (ערוך ורש"י שם)[7]. חומרתואיסור פסיק רישיה הוא מן התורה, ואם עשה כך במלאכת שבת - חייב חטאת (רמב"ם שבת א ו; שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ט. וראה תוס' שבת עה א ד"ה טפי, מא ב ד"ה מיחם). ואף לדעת ר' יהודה שסובר דבר שאינו מתכוין אסור אף בלא פסיק רישיה, יש חומר בפסיק רישיה, שאף לדעת הסוברים שבדבר שאינו מתכוין בשבת אין ר' יהודה אוסר אלא מדרבנן, לפי שאינו מלאכת מחשבת (ראה לעיל: במלאכות שבת), מכל מקום בפסיק רישיה חייב חטאת, כיון שפסיק רישיה עושה את המעשה למלאכת מחשבת (תוס' שבת מא ב ד"ה מיחם, יומא לד ב ד"ה הני; מאירי שבת כט ב; שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם). תלישהאסור לתלוש בשבת עולשים - מין צמח[8], או לחתוך קנים[9] הראויים למאכל אדם או למאכל בהמה, אפילו כל שהוא, בשדה שלו, אפילו אם אינו מתכוין לתלשם אלא לאכילת אדם, או לאכילת בהמה, ואין בהם שיעור כדי להתחייב משום קוצר; כיון שהקרקע מתייפה מאליה על ידי זה, והרי זה כפסיק רישיה ולא ימות, ואם תלש כל שהוא - חייב משום חורש (שבת קג א, ורש"י ד"ה עולשין). סתימת נקבאסור לסתום בחוזק נקב החבית של יין, לפי שבודאי יבוא לידי סחיטה (ראה ערכים: מלבן, דש, על גדר האיסור בסוחט), או שתיבטל הסתימה אצל החבית ויעשה כלי (ערוך ערך סבר(ה), לפירוש א. וראה תוס' כתובות ו א ד"ה האי). ואף על פי שאינו מתכוין אלא לסתום את הנקב, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות (שבת קיא ב, ורש"י ד"ה אסור). ענבי הדסוכן מי שיש לו הדס שענביו מרובים, ואין לו הדס אחר למצוותו אלא זה, אסור לו ללקטם ביום טוב, אפילו אם אינו מתכוין אלא לאכילה ולא להכשירו למצוותו (ראה ערך הדס, על פסולו בענבים), לפי שממילא הוא מכשירו בכך, והרי זה מתקן כלי, והוא פסיק רישיה ולא ימות (סוכה לג ב). כבוי אשאסור לפתוח ולנעול את הדלת כשנר עומד אחורי הדלת, אף על פי שאינו מתכוין לכבות את הנר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי יכבה הנר מחמת הרוח, או מחמת נדנוד הנר, והתרחקותו והתקרבותו של השמן מן השלהבת על ידי זה (שבת קכ ב, ורש"י ד"ה בפסיק, ותוס' ד"ה פותח; רמב"ם שבת ה יז ומגיד משנה שם). ויש שכתבו שאין זה פסיק רישיה ממש אלא קרוב לפסיק רישיה (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ט; מאירי שבת שם; מהרש"א שבת שם; באור הלכה רעז א ד"ה שמא. וראה ערך מכבה, על אופני ההיתר בדבר), ולכן אין בו חיוב חטאת, אלא איסור בלבד (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם). וכן הפותח דלת כנגד המדורה בשבת, ויש שם רוח שאינה מצויה המנשבת ומבעירה את האור, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות - ואסור (שבת קכ ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא, ומהרש"א שם). ספוגספוג, אם אין לו עור בית אחיזה אין מקנחים בו (שבת קמג א; רמב"ם שבת כב טו; טוש"ע או"ח שכ יז), לפי שפסיק רישיה ולא ימות הוא, שאי אפשר שלא לסחוט באוחז בספוג (שבת שם, ובפירוש הר"ח). צידהאסור לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלי שיש בו זבובים, אלא אם כן מניח להם מקום לברוח, שהרי זה פסיק רישיה שבודאי יצודו שם (מרדכי שבת רמז שיח; טור או"ח שטז, בשם בעל התרומות; רמ"א שם ד). ויש מקילים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו (טור שם; רמ"א שם, בשם יש מקילים. וראה להלן: בספק, כשיש ספק אם יש שם זבובים). השקאת זרעיםהאוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים, כיון שבזה משקים אותם, ויש בכך איסור זורע; ואף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא (סמ"ג לאוין סה מלאכת חורש; ספר התרומה רלה; מרדכי שבת רמז שכט; טוש"ע או"ח שלו ג). ליטול ידים בגינה של חברו, שעל ידי כך ממילא משקה את הזרעים, והוא פסיק רישיה, לדעת הסוברים שאם לא ניחא לו מותר (ראה בהמשך: בפסיק רישיה שלא ניחא לו), אף זה מותר, שהרי אין הזרעים שלו; ולדעת הסוברים שאסור (ראה שם), אף זה אסור (סמ"ג לאוין סה; בית יוסף או"ח שלו, ומגן אברהם שם סק"ו). כיור שהמים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר לשפוך מים לתוכו בשבת אם אינו מכוין להשקיית הזרעים, מפני שהדבר נחשב לגרמא, וגרמא כשאינו מתכוין לו מותר גם בפסיק רישא (שמירת שבת כהלכתה יב יט, והע' נג, בשם הגרש"ז אויערבאך). בדבר שאינו מלאכהכתבו הראשונים שאין חיוב פסיק רישיה אלא כשהמלאכה נעשית גם בלא כוונתו, אבל אם כשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל - פטור. כגון המכבה גחלת של מתכת ולא נתכוין לצרף - מותר, כיון שהגחלת מצד עצמה אינה כלי כלל, ורק אם הוא מתכוין לצרף עושה אותה לכלי, אבל בלי כוונתו אין הצירוף מועיל כלום לגחלת (מגיד משנה שבת יב ב; אור שמח שם; לחם משנה שם א. וראה ערכים: מכבה; מכה בפטיש). בשאר איסוריםאף בשאר איסורים של תורה, שדבר שאינו מתכוין מותר בהם (ראה לעיל: בשאר איסורים), אם הוא פסיק רישיה, דהיינו שעושה דבר המותר באופן שבודאי ייעשה איסור על ידי עשייתו - אסור. ולכן אם יש לו בהרת על בשרו, אסור לחתוך אותה אפילו שאינו מתכוין לטהרו, אלא לאיזה צורך אחר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות (ראה שבת קלג א). וכן הנזיר אסור לסרוק את שערו במסרק אפילו לדעת ר' שמעון (נזיר מב א; רמב"ם נזירות ה יד), שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות (רש"י שבת פא ב ד"ה אבל), מפני שמשיר את השער בודאי (רש"י שבת נ ב ד"ה אבל; רמב"ם שם). באיסורי הנאההראשונים נחלקו בדין פסיק רישיה באיסור הנאה:
ואפילו לדעתם יש שכתבו שאם הדבר עומד להנאה זו - אסור בפסיק רישיה, כגון דבר העשוי להריח בו, והריח אפילו בלא כוונת הנאה, אם הוא פסיק רישיה - אסור (שלטי גבורים עבודה זרה סו ב אות א). הכשר לטומאהאף בהכשר אוכלים לטומאה פסיק רישיה עושה דבר שאינו מתכוין כמתכוין. כגון השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו מכשירים (מכשירין ד א), ואף על פי שאין מים מכשירים אלא אם כן החשיב אותם האדם (ראה ערך הכשר), והוא לא נתכוין אלא לשתות, מכל מקום כיון שאי אפשר שלא יגעו המים בשפמו, הרי זה כאילו החשיבם, כמו במלאכת שבת, שכל פסיק רישיה הוא כמתכוין (פירוש הרא"ש שם). ביחס לאדםפסיק רישיה נקרא אם לאותו האדם העושה הוא פסיק רישיה, אף על פי שאנשים אחרים אפשר שיעשו את הדבר בלא האיסור (שו"ת הריב"ש שצד). בספקלעיתים הגדרת פסיק רישיה אינה ברורה, ויש שנחלקו לגבי פעולה מסוימת האם היא פסיק רישיה (תוס' שבת צה. ד"ה המכבד)[10]. בפסיק רישיה שלא ניחא לוכשאינו נהנהפסיק רישיה שלא ניחא לו, דהיינו שאינו נהנה ממנו, נחלקו הראשונים בדינו:
היתר זה הוא בין במלאכת שבת, ובין בשאר איסורים (ראה ערוך ותוס' ורמב"ן שם), שהרי זה נחשב לדבר שאינו מתכוין (רמב"ן שם, לדעת הערוך). לפיכך:
אלא שאף לדעה זו יש סוברים שבמלאכות שבת בלבד מותר פסיק רישיה שלא ניחא לו, לפי שבשבת צריכה המלאכה להיות מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורי תורה כל פסיק רישיה אסור, ואין צורך בהם שיהיה ניחא לו (רא"ש שבת יד ט, ור"ן שבת קי ב, לדעת הערוך).
ולדעה זו, כל שאינו נהנה ממנו, אף על פי שלא איכפת לו אם ייעשה, אינו חייב עליו חטאת בשבת משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסור רק מדרבנן. ולא אמרו שבשדה של חברו מותר לתלוש עשבים, כשאינו מתכוין לייפות הקרקע, אלא אמרו שאינו חייב חטאת, משום מלאכה שאינה צריכה לגופה (תוס' שבת עה א ד"ה טפי). וכן אסור לסרוק בהמה באופן שבודאי יתלוש השערות, משום פסיק רישיה (תוס' ביצה כג א ד"ה ושלש; רא"ש ביצה ב כד; טוש"ע או"ח תקכג ב), אף על פי שלא ניחא לו בזה (ראה בית יוסף או"ח תקכג).
כשקשה לופסיק רישיה שקשה לו, דהיינו שלא זו בלבד שאינו נהנה מהאיסור, אלא אדרבה קשה לו האיסור ורוצה שלא יהיה, נחלקו בו הראשונים:
באיסורים דרבנןכשנוח לופסיק רישיה באיסורים דרבנן נחלקו בו הראשונים אם אסור לר' שמעון:
ומכל מקום אסור לפתוח ולנעול את הדלת כשנר עומד מאחוריה, משום פסיק רישיה, שהרוח בודאי תכבה את הנר (שבת קכ ב). ואף על פי שהכיבוי אינו אלא איסור דרבנן, שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה (ראה ערכים: מכבה; מלאכה שאינה צריכה לגופה) - אסור, לפי שלפעמים הרי הוא איסור תורה, כשצריך למלאכה, ולכן אסור בו פסיק רישיה (מאירי שם, לדעה זו). והחמירו במלאכה שאינה צריכה לגופה יותר מבשאר איסורים דרבנן, כיון שהמלאכה עצמה אסורה מן התורה כשעושה אותה לגופה, מה שאין כן בשאר איסורים שכל עיקרם אינו אלא מדרבנן (שער המלך שם, ונראה שזוהי כוונת המאירי). וליקוט ענבי הדס ביום טוב, כשאין לו הדס אחר, שאסור משום פסיק רישיה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), הרי זה לפי שתיקון כלי כזה שעושה בידים איסורו מן התורה (מאירי שם).
וכן אסור לסתום נקב החבית של יין בחוזק, משום פסיק רישיה של סחיטה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), אף על פי שסחיטה זו אינה אלא מדרבנן, כיון שאינו צריך לדבר הנסחט (ר"ן שבת שם); וכן אסור כיבוי הנר על ידי פתיחת הדלת, אף על פי שאיסור כיבוי זה הוא מדרבנן (רשב"א שבת קכ ב). כשלא נוח לוואפילו פסיק רישיה שלא ניחא לו יש סוברים שאסור גם באיסורים דרבנן (שער המלך שבת כה כד, לדעת הר"י והטור. וראה באור הלכה שכ יח ד"ה יש). אבל יש מהראשונים שמחלקים, שפסיק רישיה שנוח לו אסור אפילו בדרבנן; ואם לא נוח לו, דהיינו שאינו נהנה ממנו, מותר בדרבנן (מאירי שבת כט ב, בשם יש אומרים. וכך משמע מהתוס' שבת קג א ד"ה לא, וראה מגן אברהם שיד סק"ה, ומחצית השקל שם)[12]. כשאפשר בלא פסיק רישיהדבר המותר, שאפשר לעשותו מבלי שייעשה על ידו דבר האסור בפסיק רישיה, נחלקו בו הראשונים:
יש מהאחרונים שכתבו לדעה זו שמותר לחתוך ראש העוף בשבת כשאינו מתכוין להמיתו אלא להוציא ממנו דם, שכיון שאפשר להוציא ממנו דם בלא להמיתו, אין זה בכלל פסיק רישיה, אלא דבר שאינו מתכוין (מרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם). וכן מותר לגרור כסאות וספסלים, אפילו גדולים מאד, אף על פי שפסיק רישיה הוא (ראה לעיל), כיון שאינו מתכוין אלא להעבירם למקום אחר, ואפשר להעבירם על ידי טלטול של כמה אנשים בלא גרירה (מרכבת המשנה שם). כיוצא בדבר כתבו הראשונים, שאפילו אם ידע שצבי נמצא בביתו - מותר לו לנעול בשבת את ביתו בשביל לשמור את הבית ואת הצבי, אף על פי שעל ידי כך ודאי ניצוד הצבי, כיון שהוא צריך לשמור גם את ביתו (רשב"א שבת קז א). ופירשו את הדברים, שכל מעשה שאפשר לעשותו זולת הפסיק רישיה, אז אפילו עושה אותו מעשה בפסיק רישיה - מותר, כשאינו מתכוין לעשותו (שלטי גבורים שבת קו ב אות ג. וראה ישועות יעקב או"ח שטז סק"ה, שחיזק סברא זו בראיות), שכיון שנועל את הבית לשמרו, הרי אין רצונו אלא לשמור מה שבבית, וזה אפשר בלא נעילת הבית, לכן אינו בכלל פסיק רישיה (מרכבת המשנה שבת א א)[13].
בספקספק פסיק רישאבספק פסיק רישא נחלקו הדעות:
כגון המיחם שפינה ממנו מים, שמותר לר' שמעון ליתן לתוכו מים מרובים אם אינו מתכוין אלא להפשיר המים ולא לצרף הכלי (ראה לעיל: במלאכות שבת), אף על פי שפסיק רישיה הוא, שבודאי יצרף, מכל מקום כיון שיש ספק שמא כבר נצרף קודם לכן, ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו, אין זה פסיק רישיה ומותר (רמב"ן במלחמות שבת מא ב). וכן יש מן הפוסקים שכתבו שמותר לסגור תיבה קטנה בשבת כשיש לו ספק אם יש שם זבובים, שאף על פי שאם בודאי יש שם זבובים, הרי זה פסיק רישיה, שהרי בודאי יצודו על ידי סגירתו ואסור לסגרה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), מכל מקום עכשיו שיש ספק אם יש כאן זבובים, שוב אינו בכלל פסיק רישיה, והרי זה כדבר שאינו מתכוין (ט"ז או"ח שטז סק"ג, וראה באור הלכה שטז ג ד"ה ולכן. וראה שו"ת אבני נזר או"ח רנא, שכתב כך בדעת רש"י). ואף בשאר איסורים יש שכתבו שלדעה זו מותר לחתות אש תחת קדרה של גוי, שיש ספק אם יש שם בשר בחלב, כשהוא אינו מתכוין לבשל. ואף על פי שכשמחתה בודאי יבשל, ופסיק רישיה הוא, מכל מקום כיון שיש לו ספק אם יש כאן בשר בחלב, אין זה בכלל פסיק רישיה, אלא הוא דבר שאינו מתכוין ומותר (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד פז ו, לדעת הט"ז).
ולכן אסור לכבד את הבית בשבת, מפני שבהכרח ישתוו הגומות שבבית, והרי זה פסיק רישיה (ראה לעיל: במלאכות שבת). ואפילו כשאינו ידוע לו אם יש גומות בבית - אסור, שכיון שאם יש כאן גומות הרי זה פסיק רישיה, עכשיו שיש ספק, הרי זה ספק איסור של תורה (קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב רעז א, לדעת הרמב"ם; שו"ת חלקת יואב קמא ח). כשהאיסור יתברר בשעת המעשהאף לדעה הראשונה שספק פסיק רישיה מותר, כתבו האחרונים שאין הדברים אמורים אלא רק במקום שבכל זמן עשייתו יש לו ספק אם יש כאן איסור, אבל אם יש לחוש שמא בתוך זמן העשייה יהיה הדבר לודאי ופסיק רישיה שיש איסור, אף הם מודים שהרי זה ספק דאורייתא ואסור לעשותו. ולכן בנר שאחורי הדלת שאסור לפתוח את הדלת (ראה לעיל: בפסיק רישיה), הרי זה אפילו כשעכשיו אין עדיין רוח מנשבת בחוץ, שחוששים שמא ברגע זה שיתחיל לפתוח, מיד ינשב הרוח בחזקה באופן שאי אפשר שלא תכבה האש, ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שיגמור את הפתיחה אחר שכבר הוא ודאי פסיק רישיה (קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב רעז א). וכן בשאר איסורים כתבו הראשונים שמה שאמרו שאסור לבן ליטול קוץ שנתחב לאביו שמא יעשה בו חבלה (ראה סנהדרין פד ב. וראה ערך חובל), אף על פי שדבר שאינו מתכוין הוא, הרי זה מפני שחוששים שמא יתהפך כשיתחיל להסיר ויהיה אז פסיק רישיה, והוא לא יניח בשביל כך (תוס' שם פה א ד"ה ור"ש); ואף שעכשיו בשעה שעושה הוא ספק אם יתהפך, מכל מקום הרי זה בכלל ספק איסור דאורייתא (קונטרס אחרון לשו"ע הרב שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
