הגדרה^[1]

- הבא על הנדה או על הזבה, בתורת אב הטומאה^[2]

טומאתו

הבועל נדה

בועל נדה הוא אב מאבות הטומאות (ראה ערכו) של תורה (כלים א ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א), כנדה עצמה (רמב"ם שם), וטמא שבעת ימים כמותה, שנאמר (ויקרא טו כד): וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים.

זבה ויולדת

וכן הבועל את הזבה, טמא כמוה (כלים א ד; תורת כהנים מצורע פרשת זבים פרק ח ח; נדה עג א; הקדמת הרמב"ם והרע"ב לסדר טהרות ט), וכן הבא על שומרת יום כנגד יום [ראה ערכו] (תורת כהנים שם פרק ט יג; רמב"ם שם. וראה נדה עב ב), אלא שמכיון שטומאתו כמותה, תלוי בה, אם תראה עוד שני ימים רצופים, שנעשית זבה גדולה (ראה ערך זבה), וטמאה טומאת שבעה, אף הוא טמא שבעה, ואם לא, גם הוא יטבול ויטהר לערב (ראב"ד תורת כהנים שם). מהאחרונים יש שכתבו שלעולם הוא כבועל נדה וטמא שבעה (מנחת חינוך קפב ב; מלבי"ם תורת כהנים שם קצ).

וכן הבא על יולדת, טמא כמוה (תורת כהנים תזריע פרשה א יד; נדה לה ב; רמב"ם שם. וראה ערך יולדת). ואפילו יולדת נקבה, שטמאה ארבעה עשר יום (ראה ערך הנ"ל), הוא אינו טמא אלא שבעה ימים (שו"ת עצי ברושים לט).

וכולם נחשבים לאב אחד מאבות הטומאות: בועל טמאה (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ט, וראה ערך אבות הטומאות).

חשבון הימים

שבעת ימי טומאתו מתחילים מיום שבא עליה, ולא לפי החשבון שלה, שנאמר (ויקרא טו כד): וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, אפילו בא עליה ביום השביעי שלה (תורת כהנים מצורע פרשת זבים פרק ז ג, וראב"ד שם; נדה לג א, ורש"י ד"ה שבעת). בא עליה כמה ימים, מונה מביאה אחרונה (תורת כהנים שם).

גדר הטומאה

טומאת בועל נדה היא כטומאת מגע, אף שהוא אב הטומאה, ולא כטומאה היוצאת מגופו (תוספות מועד קטן טו א ד"ה ובועלי), ונקראת "טומאה שהיא ממקום אחר" (תורת כהנים מצורע פרשת זבים פרק ז ח).

נדה מדרבנן

הבועל זבה, נדה או יולדת, הטמאות מדברי סופרים, הוא אב הטומאה מדברי סופרים, ולכן הבועל נכרית הוא מדברי סופרים כבועל זבה, וכן הדין הבועל אשה שראתה כתם, והבועל יולדת אבר (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י, ושם ג ט. וראה ערך אבות הטומאות: אבות הטומאות מדברי סופרים).

הבעילה

בכל בעילה

בועל נדה טמא בין שבא עליה כדרכה, ובין שלא כדרכה (תורת כהנים מצורע פרשת זבים פרק ז א, ראה שם בראב"ד. וראה ערך ביאה), ובין שגמר ביאתו, ובין שלא גמר (תורת כהנים שם; רמב"ם משכב ומושב ג ג. וראה ערך הנ"ל).

בראויים לביאה

אין בועל נדה טמא אלא אם היה מבן תשע שנים ויום אחד, אבל פחות מזה, אינו טמא אלא משום נוגע בנדה, שהוא ראשון לטומאה (נדה מה א; רמב"ם משכב ומושב ג ג), וכן צריך שהנבעלת תהיה מבת שלש שנים ויום אחד, ולא פחות (נדה מד ב; רמב"ם שם), שאין ביאתה ביאה (ראה ערך ביאה).

בא באבר מת

בא עליה באבר מת (ראה ערך ביאה), יש מהאחרונים שהסתפק בזה (מנחת חינוך קפב ד).

בא על מתה

בא על נדה מתה, שמטמאה משום נדה מדרבנן (ראה ערך נדה), יש מהאחרונים שהסתפקו שמא אינו טמא משום בועל נדה, שבדבר שאינו מצוי לא גזרו (מנחת חינוך קפב ד. וראה ערך מילתא דלא שכיחא).

הנטמאים ממנו

אדם וכלים

בועל נדה מטמא אדם במגע ובמשא, וכלי חרס במגע, כנדה עצמה (תורת כהנים פרשת זבים פרק ז ג; נדה מד ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א, וראה ר"ש ורא"ש כלים א ג. וראה להלן אם מטמא כלים בהיסט). ויש מהראשונים שהסתפקו אם מטמא אדם במשא (ראה תוספות נדה עא ב ד"ה מערה).

טומאת הנטמא ממנו

ונחלקו ראשונים כיצד מטמא אדם במגע ובמשא:

• יש סוברים שמטמא כנדה עצמה, שהנוגע בו או הנושא אותו מטמא גם הבגדים שהוא לבוש באותה שעה (רש"י נדה לג א ד"ה מה; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א, לפי המשנה למלך שם בדעתו).

• ויש סוברים שאינו אלא ראשון, ואינו מטמא בגדים, אף שהנוגע בנדה עצמה מטמא בגדים (רא"ש כלים א ג; תוספות הרא"ש נדה לג א ד"ה מה היא, בשם השר מקוצי).

• ויש שנוטים לחלק, שהנוגע בו אינו מטמא בגדים, והנושאו מצדדים לומר שמטמא בגדים (ר"ש כלים שם).

היסט

בטומאת בועל נדה בהיסט, היינו כשהסיט בכחו כלי חרס, יש סוברים שמטמא כנדה גם בהיסט [ראה ערך היסט] (רש"י נדה לג א ד"ה וכלי; תוספות יומא ו ב ד"ה שמטמא); ויש סוברים שאינו מטמא בהיסט (תוספות נדה עא ב ד"ה מערה).

משכב ומושב

בועל נדה מטמא משכבו ומושבו, אפילו עשרה זו על גבי זו ונגע בעליון, כולם טמאים (נדה לב ב, וראה רש"י קדושין י ב ד"ה לטמא). אלא שאינם אב הטומאה לטמא אדם ובגדים כשל נדה (ראה ערך נדה), אלא מטמאים רק אוכלים ומשקים כולד הטומאה, ולא אדם וכלים (תורת כהנים פרשת זבים פרק ז ג; נדה לב ב ולג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ב).

מעיינותיו

במעיינותיו של בועל נדה, היינו משקים היוצאים מגופו, יש סוברים שמטמאים כבנדה עצמה (תוספות נדה לד א ד"ה ותיפוק ליה, על פי הסוגיא שם; ר"ש טהרות ז ה); ויש שנסתפקו בדבר (ר"ש כלים א ג. וראה ביאור הספק במשנה למלך מטמאי משכב ומושב ג ב).

שילוחו וטהרתו

שילוח ממחנה שכינה

בועל נדה משתלח כטמא מת, מחוץ למחנה שכינה - מפתח עזרת ישראל - אף שנדה משתלחת חוץ להר הבית, שהוא מחנה לויה (פסחים סח א; רמב"ם ביאת מקדש ג ה. וראה ערך שלוח מחנות), שטומאתה חמורה משלו במשכבה ומושבה (ראה רמב"ם שם ב וג, וראה לעיל). אבל אם עוד לא טבל מטומאת קרי (ראה ערכו), משתלח חוץ לשני מחנות (משנה למלך ביאת מקדש שם ג. וראה ערך בעל קרי).

זמן טבילתו

אף על פי שנדה טובלת בליל שמיני (ראה ערך נדה וערך טבילה), יש מהאמוראים שסברו שבועל נדה טובל ביום השביעי כמו שאר הטמאים, שמקצת היום ככולו (יומא ו א-ב; ירושלמי פסחים ח ה); ויש שסברו שטבילתו בליל שמיני כנדה (יומא שם). הלכה כדעה ראשונה (תוספות שם ג ב ד"ה ר"י. וראה רמב"ם מקואות א ו).

הערות שוליים