|
בועל ארמית הגדרה[1] - איסור הבא על הנכרית בזנות[2] האיסור וטעמיובית דין של חשמונאים גזרו על הבא על הנכרית דרך זנות, אפילו בצנעא, שחייב עליה (סנהדרין פב א; עבודה זרה לו ב) ארבע מלקיות של מכת מרדות מדברי סופרים (מאירי שם; חידושי הר"ן שם), ונחלקו ראשונים במהות הגזרה:
כמו-כן נחלקו אמוראים משום מה גזרו הגזרה:
משום נדהאף על פי שמן התורה אין איסור נדה בגוי, שדם גויה כדם הבהמה (ראה ערך נדה), מכל מקום גזרו על כך, לפי שמיאוס וחילול לקדושת השם הוא (רש"י סנהדרין פב א ד"ה נדה), או כדי שלא יבוא לבעול נדה ישראלית (רש"י עבודה זרה לו ב ד"ה נשג"א). משום שפחהוכן גזרו עליה משום שפחה, אף על פי שאינה שפחה, לפי שכנסת ישראל נקראת גבירה, והיא כשפחה אצלו (רש"י סנהדרין שם ד"ה שפחה), או שמא יבוא לישא שפחה, ויעבור משום לא יהיה קדש (רש"י עבודה זרה שם). משום גויהוכן גזרו משום גויה, אף על פי שמן התורה אינו אסור אלא דרך חתנות (ראה ערך גוי), שמא יבוא להתחתן עמה, ויעבור משום לא תתחתן בם (רש"י סנהדרין שם ד"ה גויה, ועבודה זרה שם; רמב"ם איסורי ביאה יב ב)[3]. משום אשת אישלדעה הראשונה גזרו משום אשת איש, אף על פי שאין אישות לגוי (ראה ערך אשת איש), כדי שלא יבוא לבעול אשת איש ישראלית (רש"י עבודה זרה שם), אבל משום זונה לא גזרו, שאין גוים מפקירים את נשותיהם לזנות (סנהדרין שם, לפי תוספות שם ד"ה ואידך, ועבודה זרה שם ד"ה משום). משום זונהלדעה השניה גזרו משום זונה, ונחלקו ראשונים בדבר:
לא גזרו לדעה זו משום אשת איש, שאין אישות לגוי (סנהדרין שם), שסתם גויה מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה, ואינה דומה לאשת איש, ולכן לא גזרו משום אשת איש ישראלית (רש"י שם ד"ה אשת איש), אלא שכתבו ראשונים שאם היא אשת איש - הבא עליה עובר באיסור עשה, שנאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד) - ולא באשת חברו (תוספות קידושין כא ב ד"ה אשת). כשבא עליה בדרך מקרהונחלקו ראשונים:
ישראלית הנבעלת לגויישראלית הנבעלת לגוי, איסורה מן התורה, מגזרת בית דינו של שם, שנאמר: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח כד. עבודה זרה לו ב), ואף על פי שאינה אלא גזרה, קראו לה איסור של תורה, לפי שהוזכר בתורה (תוספות רי"ד שם). בפרהסיאהבועל ארמית - בפרהסיא (עבודה זרה לו ב), בפני עשרה מישראל (רמב"ם איסורי ביאה יב ד; טור אה"ע טז; רמ"א חו"מ תכה ד) - קנאים פוגעים בו (משנה סנהדרין פא ב; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), כלומר שבני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום (רש"י שם ד"ה קנאין) ממיתים אותו (רש"י שם ד"ה פוגעים), ואין חילוק בין שבא עליה דרך זנות ובין דרך חתנות (רמב"ם שם). דין זה הוא הלכה למשה מסיני, וראיה לזה מעשה פנחס בזמרי (עבודה זרה שם; רמב"ם שם). שלא בשעת מעשהאין הקנאים רשאים לפגוע בו אלא בשעת מעשה, כזמרי, שנאמר: וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ (במדבר כה ח), אבל אם פירש - אין הורגים אותו, ואם הרגו אחר כך דינו כרוצח, ונהרג עליו (רמב"ם שם ה; טור שם; רמ"א שם), וכך אמרו: שאם פירש זמרי מן האשה והרגו פנחס אחר כן, נהרג עליו (סנהדרין פב א ורש"י ד"ה ולא עוד). התראהנחלקו ראשונים אם יש צורך בהתראה בבועל לפני הריגתו:
בא ליטול רשותבא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורים לו, אפילו בשעת מעשה (סנהדרין שם; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), שלא נאמר דין זה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך (רש"י שם ד"ה אמר רב חסדא), או מפני שלא ניתנה רשות אלא למקנא לעשות מעשה בעצמו ולא על ידי שליח, וזה שבא לישאל, אם בית דין אומרים לו להרוג את הבועל, הרי הוא כשליח (יד רמ"ה שם). כשהרג הבועל את הקנאיבא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו (סנהדרין שם; רמב"ם שם), לפי שהוא רודף (סנהדרין שם), שהרי אין מצוה על הקנאי להרגו, אלא רשות בלבד יש לו, ואין מורים לו כן, לפיכך רשות לבועל להציל את עצמו בנפשו של זה שבא להרגו (יד רמ"ה שם)[5]. כשאחר הרג את הקנאיאבל אחר שבא והרג את הקנאי, נהרג עליו, אף על פי שכל רודף יכול כל אחר להרגו (ראה ערך רודף), שאין הקנאי רודף גמור, שהרי ברשות הוא עושה (מאירי שם). כשאנסוהו לבעול גויההבועל ארמית, כיון שקנאים פוגעים בו, הרי האיסור בכלל איסורי עריות, שאם אנסוהו לעבור יהרג ואל יעבור, כמו בשאר איסורי עריות, ואפילו אם הגויה מתכוונת להנאתה (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד ב; רמ"א אה"ע טז ב), ודוקא כשאנסוהו לעבור בפרהסיא (ארחות חיים, ביאות אסורות ח; רמ"א שם). בעילות שאין קנאים פוגעים בגללםאין קנאים פוגעים בבועל בת גר תושב (רמב"ם איסורי ביאה יב ה; מאירי סנהדרין פב א), שאינו בכלל עובד עבודה זרה (מגיד משנה שם). ולא בבועל שפחה כנענית (רמב"ם שם יד), שהרי אינה גויה, אחרי שטבלה לשם עבדות, והיא מותרת לעבד עברי (מגיד משנה שם). וכן ישראלית הנבעלת לגוי, אין קנאים פוגעים בה, שאיסורה רק מגזרה, ואין בה עונש כרת (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד ב)[6]. עונשו בידי שמיםלא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, עונשו מפורש בדברי קבלה (ראה ערכו), שהוא בכרת[7], שנאמר: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר - ובא על נכרית (סנהדרין פב א) - יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת (מלאכי ב יא-יב). "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב" - אם ישראל הוא, שלא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ וגו' וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת" - אם כהן הוא (שבת נה א; רמב"ם איסורי ביאה יב ו; טוש"ע אה"ע טז ב). וחמור עונש כרת זה יותר מכרת של תורה (סמ"ג לאוין קיב), שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת (ראה ערך כרת), וכאן אף זרעו נכרת בענין זה, שיהיו לו בנים לא טובים (ב"ח שם, בפירוש הסמ"ג שם). בצנעאאפילו שבא עליה בצנעא, שאין בו דין של קנאים פוגעים בו, ענוש כרת, כל שלא קבל דינו בבית דין (ר"ן סנהדרין פב א; ב"ח שם); ויש מצדדים לומר שאין עונש כרת אלא בבא עליה בפרהסיא (ר"ן שם, בתחילת דבריו; חלקת מחוקק שם סק"ה). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
