הגדרה^[1] - אחד מפרקי הרגל

השם

"ארכובה" בארמית – וְאַרְכֻבָּתֵהּ [ברכיו – רש"י] דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה ו) – היא ברך בלשון הקודש, כמו: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים (בראשית כד יא), כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ (ישעיה מה כג), או: המבריך את הגפן (כלאים ז א), וכיוצא (שו"ת הרא"ש כ טז)^[2].

בבהמה

מהותה

ישנם בבהמה שתי ארכובות:

• הארכובה הנמכרת עם הראש

• הארכובה העליונה

בארכובה הנמכרת עם הראש נחלקו הפוסקים מה היא:

• יש אומרים שהיא הפרק התחתון משלשת פרקי הרגל, והוא העצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטים את הבהמה (סברא ב' ברא"ש חולין ד סי' ז. וע' טוש"ע יורה דעה נה א).

• ויש אומרים שהוא הערקום, שהוא עצם קטן המחבר את העצם התחתון שברגל עם העצם האמצעי הנקרא שוק (סברא א' ברא"ש חולין ד ז, לפי איסור והיתר כלל ג, ודברי חמודות שם ל; שו"ת הרא"ש כ טז)^[3], והוא העצם שמשחקים בו התינוקות (ט"ז יו"ד נה סק"א). ואף על פי שבזמן הזה אין מוכרים עצם זה עם הראש, בימי התלמוד היה נמכר (ים של שלמה חולין ד יא).

אף בארכובה העליונה נחלקו הפוסקים מה היא:

• יש אומרים שהוא מקום חיבור השוק - שהוא העצם האמצעי של הרגל, עם הירך, שנקראת גם הקולית, שהוא עצם העליון של הרגל (רש"י בכורות מא א ד"ה קפץ, וחולין עו א ד"ה למטה); והם עצמות קטנים שבין העצם האמצעי לעצם העליון (שו"ת הרא"ש כ טז). עצם זו היא נקראת במשנה גם בשם ערקוב (בכורות מ ב), וכנגדו בגמל ניכר, שבגמל בולט שם עצם קטן היוצא לחוץ וניכר (חולין שם ורש"י ד"ה בגמל).

• ויש אומרים שהעצם האמצעי של הרגל, דהיינו השוק, הוא הארכובה העליונה (סברא שניה ברא"ש חולין ד ז)^[4].

הלכותיה

הארכובה משמשת סימן להבדיל בעצמות הרגל בין המקום שאם נחתך שם הבהמה כשרה לבין המקום שאם נחתך שם טריפה, וכך שנינו: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה; מן הארכובה ולמעלה פסולה (משנה חולין עו א); אלא שנחלקו אמוראים באיזו ארכובה מדובר, בנמכרת עם הראש או בעליונה^[5].

נחתכה הארכובה הנמכרת עם הראש עצמה, נחלקו הפוסקים אם היא כשרה או טרפה (ראה רא"ש חולין ד ז, ובשו"ת הרא"ש כ טז; מרדכי חולין רמז תרמח; ים של שלמה חולין ד יא; ש"ך וט"ז יו"ד נה סק"א)^[6].

הארכובה העליונה - שהיא העצם המחבר את העצם האמצעי (השוק) עם העצם העליון (הקולית) - שנחתכה, הבהמה טריפה (שו"ע יו"ד נה א; ביאור הגר"א שם סק"ז)^[7].

הארכובה הנמכרת עם הראש נחלקו בה תנאים אם מטמאה משום אבר מן החי ומשום טומאת שרצים, כיון שאין בה בשר אלא גידים ועצמות (חולין קכח ב, ורש"י ד"ה בין רבי).

ויש מהראשונים סוברים שאין מחלוקת בדבר, שכיון שנבראת כך בלא בשר יש לה דין אבר לדברי הכל (תוס' חולין שם ד"ה בין בשם ריב"א)^[8].

הארכובה משמשת סימן במומי קדשים, לענין זנב העגל שאינו מגיע עד הארכובה (בכורות מ ב. וראה ערך מומים).

באדם

מהותה

ארכובה באדם נקראת הברך המחברת את השוק עם הירך (תוס' יום טוב ותפארת ישראל אהלות א ח)^[9].

אבל השוק אינו הפרק האמצעי של הרגל, כמו בבהמה, אלא העצם המחובר לפרסת הרגל, והוא העצם התחתון שברגל (תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת), שבבהמה נקראת הארכובה הנמכרת עם הראש (לדעה ראשונה לעיל: בבהמה)^[10].

למעלה ממנו הוא הירך, והוא העצם שבבהמה נקרא שוק, ומקום חיבורם הוא הנקרא ארכובה באדם (ראה תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת, ושו"ת חתם סופר אבן העזר ב סט).

בארכובה זו יש חמש עצמות, שנימנות לאברים מיוחדים (משנה אהלות א ח), שתים מכאן ושתים מכאן^[11], ועצם עגולה שנקראת פיקה באמצע (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) א ו; בכורות כב א).

בלשון בני אדם עד הארכובה נקרא בשם רגל, ומן הארכובה ולמעלה אינו נקרא רגל. לכן האומר משקל רגלי עלי כסף או זהב להקדש, אומדים כמה ראויה להשקל הרגל עד הארכובה ונותן (ערכין יט ב; רמב"ם ערכין ב ה). בלשון תורה אף השוק, שהוא למטה מן הארכובה, אינו בכלל רגל (ערכין שם, ויבמות קג א)^[12].

הלכותיה

הארכובה משמשת סימן אף באדם להבדיל בין המקום שאם נחתך שם יכול לחיות, ובין המקום שאם נחתך שם הוא טריפה ואינו יכול לחיות. וכך שנינו: מעשה בעסיא ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תינשא אשתו, מן הארכובה ולמטה לא תינשא (משנה יבמות קכא א. וראה ערך עדות אשה).

וכן המפלת ולד שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה, מכיון שאינו יכול לחיות, אין אמו טמאה לידה (נדה כד א).

הארכובה מבדלת ביבם החולץ ליבמתו, שאם נחתכה הרגל למטה מארכובה החליצה כשרה, ואם נחתכה למעלה מארכובה החליצה פסולה (משנה יבמות קא א).

וכן לגבי קשירת הסנדל של חליצה ברגל, שאם הסנדל של חליצה היה קשור למטה מארכובה החליצה כשרה, ואם היה קשור למעלה מארכובה החליצה פסולה (ירושלמי יבמות יב א)^[13].

הערות שוליים