|
ארון הקדש הגדרה[1] - הארגז שנותנים בו ספרי התורה בבית-הכנסת כשבונים בית הכנסת בונים בו ארון שמניחים בו ספר תורה, ובונים אותו בצד שמתפללים כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם למולו כשיעמדו לתפלה (רמב"ם תפלה יא ב; טור אורח חיים קנ). המתפללים בחוץ לארץ הופכים את פניהם כלפי ארץ ישראל (ירושלמי ברכות ד ה; רמב"ם תפלה ה ג; טוש"ע או"ח צד א), שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם (מלכים א ח מח. ירושלמי שם), לפיכך בבבל עמד הארון בצד מערב שהיא במזרחה של ארץ ישראל (הגהות מימוניות שם), וברוב מדינות חוץ לארץ הוא מצד מזרח, שהם במערבה של ארץ ישראל (משנה ברורה קנ סק"י). שמוארון הקודש נקרא בכמה שמות: ארון (ברכות מז ב), תיבה (משנה מגילה כה ב), היכל (רמב"ם תפלה יא; מאירי מגילה כו ב), מקום הקודש (בית יוסף או"ח קנ ה). ויש שחילקו בין היכל לתיבה: היכל הוא ארון בנוי בכותל, ותיבה היא ארוכה וקצרה שמונח בה ספר תורה אחד, ונתונה בקרקע סמוך להיכל, ושליח צבור יורד לפניה להתפלל (ב"ח או"ח קמח א, ושם קנ ה). שם של זלזולאסור לקרוא לארון הקודש בשם של זלזול, ואמרו שנשים ועמי הארצות מתים בעון שקורים לארון הקודש "ארנא" (שבת לב א). אכן בתלמוד ופוסקים נקרא בשם ארון, אף על פי שאין בינו ל"ארנא" אלא שארון הוא בלשון הקודש וארנא בלשון תרגום, ונאמרו בזה שני טעמים:
קדושתוארון הקודש יש לו דין של תשמישי-קדושה (טוש"ע או"ח קנד ג, על פי מגילה כו ב)[2], ולפיכך נקרא ארון הקודש על שם שהוא מתשמישי קדושה (אור זרוע ח"ב שפו). כשנתיישןאפילו כשנתיישן הארון ונתקלקל, ואינו ראוי עוד לשימוש, יש בו קדושתו וצריך גניזה (טוש"ע או"ח קנד ב). דרגת קדושתוקדושת הארון גדולה מקדושת בית הכנסת, ופחותה מקדושת ספר תורה, ואפילו ממטפחתה, ולכן בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחים תיבה (ראה לעיל), מכרו תיבה לוקחים מטפחת, אבל אם מכרו מטפחת לא יקחו תיבה, מכרו תיבה לא יקחו בית הכנסת (משנה מגילה כה ב–כו א; רמב"ם תפלה יא יד; טוש"ע או"ח קנג ב), לפי שמעלין-בקודש-ואין-מורידין (רש"י מגילה כו א ד"ה אבל מכרו). כשבנוי בחומהארון הקודש הבנוי בחומה, העשוי גם לשמירה, נחלקו ראשונים בדינו:
לתת בתוכו יריעות פסולותנחלקו הפוסקים האם מותר לתת בתוך ארון הקודש יריעות פסולות וחומשים ושאר ספרים:
לתת בתוכו נר דלוקבהושענא רבה, שמוציאים כל ספרי התורה מהארון, יש נהגו להשים שם נר דולק, ומהפוסקים יש שפקפקו בזה, שארון הקודש נעשה תשמיש לאותו הנר, אלא שצדדו להיתר מפני שעושים כן לכבוד התורה, לרמז שהתורה אור, וכשאין שם ספר תורה צריכים לאור הנר (ט"ז או"ח קנד סק"ז); ויש שכתבו שיש למנוע הדבר (לוח לארץ ישראל, הושענא רבה). ארון זמניקדושת הארון היא דוקא כשעשו אותו שיהיה קבוע לעולם, אבל אם עשו אותו לזמן עד שירחיב ה' להם לעשות ארון קבוע, כגון בהרבה מקומות שנחרבו בעוונותינו הרבים בתי הכנסיות על ידי הריקים ימח שמם, ובחזרתנו עשו ארון קטן לספר תורה לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי, אז לאחר שעשו את הארון הקבוע נתבטלה קדושתו של הארון (ט"ז או"ח קנז סק"ז). פרוכת הארוןבקדושת פרוכת הארון נחלקו אמוראים:
למניעת טומאהמותר להניח את הארון בתוך החלון, אם יש צורך לסתום החלון כדי שלא תיכנס טומאת המת לבית הכנסת שיש בו כהנים (מגילה כו ב), ואף על פי שזהו תשמיש של חול, מכל מקום הרי בגוף הארון אין משתמש כלום, ומה לי שמונח כאן או כאן (מגן אברהם קנד ס"ק יד), ובלבד שלא יבטלנו להיות שם לעולם, שאז הרי זו הורדה מקדושתו (תוספות בבא בתרא כ א ד"ה היא)[3]. כבודועמידה בשעת פתיחתופותחים את ארון הקודש כאשר מוציאים ספר תורה לקרוא בו בציבור, ויש נוהגים לפתוח את ארון הקודש בתפילות מסויימות. בשמחת תורה נוהגים להוציא מהארון את כל ספרי התורה שבו ולרקוד עמהם. בתפילת נעילה ביום הכפורים פותחים את ארון הקודש למשך כל התפילה. הארון הוא כרשות אחרת, ולכן אין חיוב לעמוד בשעה שפותחים הארון, שספרי התורה עומדים ברשות אחרת, אלא שנוהגים לעמוד מפני הכבוד (ט"ז יורה דעה רמב ס"ק יג). עמידה וגבו אליוהעומדים לפני ארון הקודש לדרוש ואחוריהם לספר תורה, אין איסור בדבר, כיון שספרי התורה מונחים בארון הקודש הרי הם כמו ברשות אחרת (ט"ז יו"ד רפב סק"א), ודוקא כשעומדים לפי שעה, אבל באופן קבוע יש להיזהר שלא לעשות שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין הארון, באופן שיהיו פני היושב נגד הבימה ואחוריו לארון, שגנאי הוא (לבוש או"ח קנ ה; ט"ז או"ח שם סק"ב, ומגן אברהם שם סק"ו, בשמו), אבל נוהגים לעשות המקום מצדדי ההיכל, וכל שאינו מול ההיכל ממש אין בזה גנאי (משנה ברורה שם ס"ק יד, ושער הציון ס"ק יג). השתחוות בבית הכנסתכשמשתחוים בבית הכנסת - משתחוים כנגד הארון (שו"ע או"ח קנ ה). יציאה מבית הכנסתהיוצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו לארון, אלא יצדד (מגן אברהם קלב סק"ו). שינה בבית הכנסתאותם שנוהגים לישן בליל יום הכפורים בבית הכנסת, טוב שישנו רחוק מן הארון (רמ"א או"ח תריט ו) שמא יבואו לידי הפחה (משנה ברורה שם ס"ק טו). בתעניות גשמיםבתעניות אחרונות שגוזרים על הגשמים (ראה בערך תענית גשמים) מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גביה (משנה תענית טו א; רמב"ם תעניות ד א; טוש"ע או"ח תקעט א). טעם הוצאתה, לומר: כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו (גמ' שם טז א). טעם השמת אפר המקלה, לומר: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צא טו), ובְּכָל צָרָתָם לא לוֹ צָר (ישעיהו סג ט. גמ' שם); או לומר: אבותינו חיפו אותו זהב ואנו חפינו אותו אפר (ירושלמי תענית ב א). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
