הגדרה^[1] - הארון שלוחות הברית היו מונחים בו

מצות עשיתו

מצוה מן התורה לעשות ארון, לשום בו את לוחות העדות, שנאמר: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה י), וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ (שם טז).

יש הסבורים שעשיית הארון אינה נמנית כמצוה בפני עצמה, שאף הוא מחלקי המקדש, וכלול במצות בנין בית המקדש כיתר כלי המקדש (ספר המצות לרמב"ם שורש יב, ומצות עשה כ); ויש מי שסבור שעשיית הארון נמנית מצוה בפני עצמה ככל אחד מכלי המקדש שאין הכלים חלק מהבתים (השגות הרמב"ן על ספר המצות שורש יב, ומצות עשה לג).

מצוה על כל ישראל להשתתף בעשית הארון, שנאמר (שמות כה י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן וגו', ובכל הכלים נאמר: וְעָשִׂיתָ, ללמד שיבואו הכל ויתעסקו בארון, כדי שיזכו לתורה (שמות רבה לד). לפיכך חייבים להתנדב במיוחד לשם הארון, או לעזור לבצלאל בעשיתו (רמב"ן שמות שם).

מספר הארונות

נחלקו תנאים כמה ארונות היו:

• יש סוברים שהיו שני ארונות, שהיו מהלכים עם ישראל במדבר: אחד שהיו בו שברי לוחות שהיה יוצא עמהם במלחמה, שנאמר: (במדבר י לג) וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, ואחד שהיה בו ספר תורה שרוי עמהם במחנה, שנאמר: (שם יד מד) וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה (ספרי במדבר י לג). זה שהיה יוצא עמהם למלחמה, משה עשה אותו, שנאמר: וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ (דברים י א), ואותו שעשה בצלאל לא היה יוצא עמהם למלחמה, אלא בימי עלי יצא ונענשו עליו ונשבה (רש"י דברים שם).

• ויש חולקים וסוברים שלא היה ארון אלא אחד (רבנן בירושלמי שקלים, וסוטה שם; משמעות הסוגיות ביומא ג ב, ושם עב ב), ולוחות ושברי לוחות היו מונחים בתוכו (בבא בתרא יד ב. וראה להלן: הדברים המונחים בו). והארון שעשה משה לא היה אלא לשעה, ונגנז כשעשה בצלאל את השני כדין תשמישי קדושה, או שגם הכתוב: וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ, מכוון לארון שעשה בצלאל (רמב"ן דברים י א, וראה אבן עזרא שם).

ואף מהראשונים נחלקו בדבר:

• יש מכריעים כדעת הסוברים שהיו שני ארונות (רש"י במדבר שם ודברים שם; תוספות עירובין שם, בשם ר"י);

• ויש סוברים שאין זו אלא דעת יחיד, אבל לדעת חכמים אין שם אלא ארון אחד, והרי לא היה מקום במשכן ובמקדש לשני ארונות (רמב"ן ואבן עזרא דברים שם).

מקומו

מקומו של הארון הוא בקודש-הקדשים (ראה ערכו) - בין במשכן (שמות כו לד) ובין במקדש (מלכים א ח ו).

ארכו של הארון היה לרוחב הבית, מצפון לדרום, שלא כשאר כלי המקדש (תורת כהנים אמור יג יח; מנחות צח א; רמב"ם בית הבחירה ג יב), ועמד באמצע הרוחב של קודש הקדשים, שבינו לבין כותלי קודש הקדשים היה עשר אמות לכל רוח, ומכיון שכל רחבו של קודש הקדשים היה עשרים אמה (ראה ערך קדש הקדשים) אמרו שהארון עצמו בנס היה עומד, שאינו ממעט ממידת רוחב הבית כלום, ומקום ארון אינו מן המידה (מגילה י ב).

באורך קודש הקדשים נחלקו לאיזה צד עמד:

• יש אומרים שעמד במערבו של קודש הקדשים (רמב"ם בית הבחירה ד א).

• יש אומרים שעמד במזרחו (תוספות בבא בתרא כה א ד"ה וצבא בשם ריצב"א).

• ויש אומרים שאף באורך הבית עמד באמצעו, ועשר אמות לכל רוח בינו ולבין כל הכתלים (ירושלמי בבא בתרא ו ב; רש"י מגילה י ב ד"ה אינו; תוספות מנחות צח ב ד"ה דוחקין).

אבן היתה בקודש הקדשים שעליה עמד הארון, והיא אבן-שתיה (ראה ערכו) (תוספתא יומא ב יד; יומא נג ב; רמב"ם בית הבחירה ד א. וראה ערך אבן שתיה).

אחרי חורבן שילה לא חזר הארון לאהל מועד, שהארון היה עשרים שנה בקרית יערים (שמואל א ז ב), ושלשים ושבע שנים בעיר ציון (ראה שמואל ב ו יב, ורש"י מלכים א ח א), וכל אלו השנים היה המשכן בנוב ובגבעון, עד ששלמה הכניסו למקדש (מהרי"ט א קלז. וראה ירושלמי מגילה א יב, וראה ערך במה).

כשהארון במקומו נקרא המשכן אהל מועד ומשכן, וכשאינו שם נקרא במה גדולה (תוספתא זבחים יג יט. וראה ערך במה).

תבניתו ומידתו

החומר

הארון היה של עץ מעצי שטים, שהוא מין ארז (פסיקתא זוטרתא תרומה. וראה סוכה לז א)^[2], ומצופה זהב מבית ומחוץ (שמות כה י - יא).

הציפוי היה על ידי ארונות מיוחדים, ושלשה ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ - נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו העליונה בזהב, נמצא הארון מצופה בזהב מבית ומחוץ (יומא עב ב, ורש"י שם, ורש"י שמות שם).

ר' שמעון בן לקיש בירושלמי חולק וסובר שלא היה אלא ארון אחד של עץ, וציפהו זהב מבית ומחוץ (ירושלמי שקלים ו א).

הזהב של הארון היה מאיר ומבהיק, והכהן הגדול ביום הכפורים היה נכנס ויוצא בקודש הקדשים לאורו של ארון (ירושלמי יומא ה ג).

יש מהאחרונים שנסתפקו אם הציפוי כשר גם משאר מתכות, כדין המנורה והשולחן ומזבח הזהב, שהם כשרים משאר מתכות (ראה ערך כלי שרת) אף על פי שכתוב בהם זהב (מנחת חנוך צה).

מידות הארון

מידות הארון היו אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כה י).

ונחלקו תנאים במידת האמה: ר' מאיר סובר שהיא בת ששה טפחים, ור' יהודה סובר שהיא בת חמשה טפחים (בבא בתרא יד א. וראה ערך אמה). לפי זה היה ארכו לר' מאיר חמשה עשר טפחים, ורחבו תשעה (בבא בתרא שם), וגבהו תשעה (סוכה ה א); ולר' יהודה היה ארכו שנים עשר וחצי, ורחבו שבעה וחצי (בבא בתרא שם), וגבהו שבעה וחצי (סוכה שם).

הלכה כר' מאיר (ראה רמב"ם בית הבחירה ג יב, וכסף משנה שם).

עובי הכתלים

מידות אלו של הארון הן מבחוץ, יחד עם הכתלים והשולים, אבל מבפנים היה חללו קצת פחות, ונחלקו תנאים בשיעור עובי הכתלים: לר' מאיר היה כל כותל עביו חצי טפח, ולר' יהודה היו שני הכתלים ביחד עוביים חצי טפח (בבא בתרא יד א). אף בזו הלכה כר' מאיר (מנחת חנוך צה).

עובי השולים היה טפח (רש"י יומא עב ב ד"ה פנימי).

כל המידות האמורות הן של ארון העץ, שהרי כך כתוב (שמות כה יא): וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וגו', ואחר כך כתוב: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב וגו', הרי שמידות אלו הן מלבד הצפויים (מנחת חנוך שם).

גובה הארון של עץ (האמצעי, לסוברים ששלשה ארונות היו) היה תשעה טפחים (לר' מאיר), והפנימי של זהב, היה של שמונה, לפי שעובי שולי העץ של האמצעי היה טפח.

גובה הארון החיצון

בגובה הארון החיצון של זהב, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהיה של עשרה ומשהו, תשעה כגובה האמצעי ומשהו עובי שולי זהב של החיצון, והטפח העשירי עולה למול הכפורת (ראה ערכו), שעוביה של הכפורת טפח ומונחת על הארון האמצעי.

• ויש אומרים שהיה של אחד עשר ומשהו, לפי שסוברים שאף עובי השולים של הארון החיצון היה טפח (יומא עב ב, ורש"י).

לשתי הדעות היה לארון החיצון עוד משהו גובה, שהיה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו להיות זר לכפורת סביב (יומא שם, ורש"י), שנאמר: וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (שמות כה יא), שהיה כעין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו (רש"י שמות שם).

רגלים לארון

יש מי שאומר שרגלים היו לארון שעמד עליהן, ולדעתם הן ארבע הפעמות שעליהן ניתנו טבעות הזהב (שמות כה יב. וראה להלן: בדיו וטבעותיו) שהן הרגלים (אבן עזרא ואברבנאל שמות שם), וחלקו על זה (ראה רמב"ן שם).

בדיו וטבעותיו

המצוה

מכלל מצות עשית הארון לעשות לו בדים מעצי שטים מצופים זהב, וטבעות של זהב לשאת אותו, שנאמר: וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם (שמות כה יב - יד).

מנין הטבעות

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהיו רק ארבע טבעות ושני בדים, ומה שנאמר: וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית, אלו הן ארבע הטבעות האמורות בתחילה הנתונות בפעמות (רש"י ורמב"ן שמות שם; פסיקתא זוטרתא שם).

• ויש סוברים שהיו שמונה טבעות, ארבע שבפעמות וארבע שבצלעות (תוספות יומא עב א ד"ה כתיב; אבן עזרא שמות שם), וארבעה בדים (תוספות שם) או שני בדים בטבעות העליונות בלבד (אבן עזרא שם. וראה אברבנאל שמות שם שהיו שמונה טבעות עם שני בדים בטבעות התחתונות).

גובה הטבעות

ואף במקום הטבעות מחלוקת:

• יש סוברים שהיו קבועות בזויות העליונות, סמוך לכפורת (רש"י שמות כה יב; פירוש הטור שמות שם, בשם הרא"ש), נמצא שהארון היה נישא למטה מכתפות ומגיע סמוך לארץ (מנחת חנוך צה), אבל לא היו ממש בזויות העליונות, שהרי אמרו: כל משא הנישא במוטות, שני שליש מלמטה ושליש מלמעלה (שבת צב א, וראה רש"י שם ד"ה אשתכח), אלא רחוקות בכדי שליש מן הכפורת (טור שם, בשם הרא"ש).

• ויש סוברים שאין זה דרך כבוד להיות הארון נישא למטה, אלא שהטבעות היו קבועות בזויות התחתונות של הארון, והארון נישא למעלה מן הבדים וכתפות הנושאים (רמב"ן שמות שם).

מיקומן

הטבעות היו קבועות לרחבו של ארון, שתים מכאן ושתים מכאן (רש"י שמות כה יב), שהארון ארכו למזרח, והטבעות שתים בצפון - אחד בראש המזרחי, ואחד בראש המערבי, ושתים בדרום - אחד בראש המזרחי, ואחד בראש המערבי (רמב"ן שמות שם, על פי ברייתא דמלאכת המשכן), וארכו של הארון מפסיק בינתיים, כדי שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכים ביניהם (רש"י שם, על פי מנחות צח ב).

הבדים היו בקודש הקדשים לארכו של בית מצד מזרח למערב לרחבו של הארון (רשב"ם שמות שם), והיו בולטים כנגד הפרוכת (מלכים א ח ח), ונראים כשני דדי אשה (יומא נד א; מנחות צח א. ועי' תוס' מנחות שם ב ד"ה דוחקין).

איסור הוצאתם

אסור להוציא את הבדים מן הטבעות, שנאמר: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ (שמות כה טו), ואם הסיר אחד מן הבדים מהטבעות - לוקה (יומא עב א; רמב"ם כלי המקדש ב יג, וראה מנחת חנוך צו), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה פו; סמ"ג לאוין רצו; ספר החינוך מצוה צו)^[3].

צורתם

הבדים היו עשויים עבים בסופם, כדי שלא ישמטו מן הטבעות, אבל באמצעם היו דקים, והיו מתפרקים והולכים לכאן ולכאן (רש"י יומא שם ד"ה מתפרקים).

בין הבדים

בין הבדים נקרא אותו המקום בבית ראשון שמן הפרוכת עד הארון, ממזרח למערב לארכו של הבית, ולרחבו מצפון לדרום כנגד ארכו של הארון בין שני בדיו.

בבית שני, שלא היה ארון (ראה להלן), נקרא מקום זה "כבין שני הבדים" (יומא נב ב). במקום זה היתה אבן השתיה (ראה משנה יומא שם, ושם נג ב. וראה ערך אבן שתיה).

כשהכהן הגדול היה נכנס ביום הכפורים לפני ולפנים להקטיר את הקטורת, היה נותן את המחתה של גחלים בין הבדים (יומא שם).

ההזאות לפני ולפנים של פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים היו בין הבדים (משנה זבחים מז א).

הדברים המונחים בארון

לוחות הברית

בארון היו מונחים לוחות הברית, שנאמר: וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ (שמות כה טז), ונאמר: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מלכים א ח ט).

מהאחרונים יש מי שכתב שהלוחות מעכבים את הארון, ואין הוא נקרא ארון עד שיונחו בו הלוחות (משך חכמה שמות כה כא).

ספר התורה

מלבד הלוחות שהיו בארון, נחלקו תנאים אם היה ספר תורה מונח בו:

• ר' מאיר סובר שהיה ספר תורה מונח בארון שנאמר: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים (מלכים א ח ט), ואין מיעוט-אחר-מיעוט אלא לרבות ספר תורה; והיה מונח בשני טפחים שנשארו מאורך הארון, שהיה חמשה עשר טפחים, ושנים עשר טפחים היה אורך הלוחות וטפח עובי הכתלים (בבא בתרא יד א).

• ר' יהודה סובר שלא היה מקום בארון לספר תורה, שלדעתו היה הארון בארכו שנים עשר טפחים וחצי, וחצי טפח עובי הכתלים (ראה למעלה: תבניתו ומידתו), ושנים עשר טפחים לאורך הלוחות, אלא שהיה הספר תורה מונח בצד הארון (בבא בתרא שם)^[4].

העמודים^[5]

ואף בעמודים מחלוקת:

• ר' יהודה סובר שהעמודים של כסף - כמין עמודי ספר תורה - שוכבים בתוך הארון לארכו (רש"י בבא בתרא יד א ד"ה שבו) והלוחות היו ביניהם, שנאמר: עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף (שיר השירים ג י) שהרי הארון ברחבו היה לדעתו שבעה טפחים וחצי ורוחב הלוחות ששה, וחצי טפח לעבי הכתלים, נשאר טפח בשביל העמודים.

• ור' מאיר סובר שהעמודים היו עומדים מבחוץ, שלדעתו רוחב הארון תשעה טפחים, רוחב הלוחות ששה וטפח לעובי הכתלים, נשתיירו שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק (בבא בתרא יד א ורש"י).

השם וכינוייו

לדברי הכל השם וכל כינוייו מונחים בארון, שנאמר (שמואל ב ו ב): אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו (בבא בתרא יד א).

שברי לוחות

ואף שברי הלוחות היו מונחים בארון מתחת ללוחות (בבא בתרא יד א, ורש"י) שנאמר: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם (דברים י ב), מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, או שנאמר: אֵין בָּאָרוֹן רַק וגו' (לדעת ר' יהודה למעלה שאין ספר תורה מונח בארון), שבא לרבות שברי לוחות (בבא בתרא יד א).

לדעת הסוברים ששני ארונות היו (ראה לעיל: מצות עשייתו) - לא ניתנו שברי הלוחות בארון הזהב אלא כשנבנה הבית על ידי שלמה, אבל עד שנבנה המקדש היו שברי הלוחות בארון העץ שעשה משה, שהיה יוצא עמהם למלחמה (תוספות עירובין סג ב ד"ה כל. וראה לעיל: מצות עשייתו).

נשיאתו בכתף

המצוה

מצוה לשאת את הארון בכתף כשמוליכים אותו ממקום למקום, ולא ישימו אותו לא על בהמה, ולא על העגלות (רמב"ם כלי המקדש ב יב), שנאמר: כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז ט). ועל דבר זה נפרץ פרץ בעוזא (שמואל ב ו), ששכח דוד ונשא את הארון על העגלה (ספרי נשא; סוטה לה א; רמב"ם שם).

המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשין לד; סמ"ג עשין קסח; ספר החינוך מצוה שעט).

המצווים בה

מצוה זו מוטלת על הכהנים, ואף על פי שבא הציווי ללוים בעת ההיא, מפני שלא היו כהנים מרובים במדבר, אבל אחר שנכנסו לארץ עיקר מצות משא הארון על הכהנים היא (ספר המצות עשין לד), ולא היתה על הלוים אלא מצוה לשעה ולא לדורות (רמב"ן בספר המצות שורש ג, לדעת הרמב"ם).

ומכל מקום גם לדעה זו כשרים גם הלוים לדורות לעזור בתורת טפלים לכהנים (לב שמח שם).

ויש חולקים וסוברים שהיא מצות הכהנים והלוים יחד, שהם בני קהת כולם, ופעמים שהיו לוים נושאים אותו, ופעמים כהנים (רמב"ן שורש ג, והסכים לו החינוך מצוה שעט).

צורת הנשיאה

נושאים את הארון פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים (במדבר רבה ה; רמב"ם כלי המקדש ב יג).

נגיעתו וראייתו

נגיעה

הלוים נושאי הארון הוזהרו שלא יגעו בארון, שנאמר: וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (במדבר ד טו, וראה אבן עזרא ורמב"ן שם כ).

ראיה

אזהרה מיוחדת היא שלא יראו את הארון, שנאמר: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (במדבר ד כ. וראה שם באבן עזרא ורמב"ן).

מצוה לשעה או לדורות

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שמצוה זו אינה נוהגת לדורות, ולפיכך אינה נמנית במנין המצוות (רמב"ם בספר המצוות שורש ג); ויש סוברים שזוהי מצוה לדורות, ומנוה במנין המצוות (ספר המצוות ר' סעדיה גאון; יראים השלם שנב).

המוזהרים בזה

לא הלוים בלבד אסורים בנגיעה וראיה, אלא אף הכהנים, וכל שכן ישראלים (ראה ר"י פרלא על ספר המצות לר' סעדיה גאון לא תעשה ריב).

תולדות הארון

בשבי הפלשתים

בעת המלחמה עם פלשתים בימי עלי, בקשו העם להוציא את ארון הברית מהמשכן בשילה באומרם: נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ (שמואל א ד ג). לדעה שהיו שני ארונות (ראה לעיל), הוציאו את הארון שבו הלוחות השלמות, ועשו שלא כהוגן, שהיו צריכים להוציא את הארון שבו שברי הלוחות; ולדעה שהיה רק ארון אחד, עשו שלא כהוגן, כי אין להוציא את הארון מקדש הקדשים (ראה אלשיך ורד"ק שם). בני ישראל נגפו לפני פלשתים (שמואל שם י), וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח (שם יא).

הפלשתים לקחו את הארון לאשדוד לבית עבודה זרה שלהם בשם דגון (שם ה א-ב, וראה מדרש שוחר טוב שמואל פי"א). הארון גרם לדגון ליפול, וראשו ושתי כפות ידיו נכרתו (שם ג-ד), וה' הכה את האשדודים (שם ו), ולכן העבירו את הארון לגת (שם ח), אך ה' הכה גם אותם, ולכן העבירו לעקרון (שם י), וגם אותם הכה ה' (שם יא).

בבית שמש

הארון שהה בשדות הפלשתים שבעה חדשים (שמואל א ו א), ואז שמו את הארון על עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת, וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל (שם ז), ושלחו אותו לבית שמש. הפרות הלכו מעצמם, וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי (שם יד). אך אנשי בית שמש נענשו, וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה', וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ (שם יט). אמוראים נחלקו בשאלה וכי משום שראו בארון ה' הכה בהם ה': אחד אמר קוצרים ומשתחוים היו - לא בטלו ממלאכתם לכבדו (סוטה לה א-ב, ורש"י); ואחד אמר שאף הוסיפו מילים של בזיון ואמרו לארון: מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה, ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך (סוטה שם, ורש"י).

בקרית יערים

לאחר שאנשי בית שמש נענשו הם העבירו את הארון לקרית יערים (שמואל א ו כא), וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה, וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה' (שם ז א).

העליה לירושלים

דוד המלך בראשית ממלכתו העביר את הארון מבית יערים לירושלים (שמואל ב ו ב), אך נכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו בכך שהרכיב את הארון על עגלה חדשה (שם ג), בעוד שצריך לשאת את הארון בכתף (במדבר ז ט. סוטה לה א. וראה לעיל). כאשר הגיעו לגורן נכון (שמואל שם ו ו), או לגורן כידון (דברי הימים א יג ט), שמטו הבקר את הארון, ועוזא שגג ושלח ידו לאחוז בו, וה' הכהו וימת (שמואל שם ו-ח), כי הארון נושא את נושאיו, כל שכן שנושא את עצמו (סוטה שם. וראה לעיל). וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד - היא ציון (רד"ק) - וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי (שמואל שם י), שהיה לוי (במדבר רבה (וילנא) ד כ) מן השוערים (רש"י שמואל שם).

הארון היה שם במשך שלשה חדשים (שמואל שם יא), ואז העלהו דוד לעיר דוד (שם יב), היא ציון (מצודת דוד), ושם ישב הארון באהל בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שם ז ב), עד שבנה שלמה את הבית הראשון והכניסו לקדש הקדשים.

גניזת הארון בבית ראשון

ארון הקדש - יחד עם צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל - נגנז בימי המלך יאשיהו, כשלשים וחמש שנה קודם לחורבן הבית הראשון.

ונחלקו תנאים בדבר:

• יש סוברים שהארון נגנז במקומו, שנאמר (מלכים א ח ח): וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (רבי יהושע בן לוי בתוספתא סוטה יג א, ובבלי יומא נג ב; רבי שמעון בן יוחאי יומא שם ונד א; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שקלים ו א), או שנגנז בלשכת דיר העצים שבמקדש (שקלים ו א; חכמים ביומא שם, ובירושלמי שם), וכשבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב - בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות (רמב"ם בית הבחירה ד א), ויאשיהו המלך גנזו, שנאמר: וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם וגו' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף (דברי הימים ב לה ג), הרי שגנז את הארון (ברייתא יומא נב ב; רבי יהושע בן לוי בתוספתא שם, ובירושלמי שם; רמב"ם בית הבחירה ד א, וראה שקלים ו א).

• ויש סוברים שגלה לבבל, שנאמר: וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה (דברי הימים ב לו י), ונאמר בנבואת ישעיה לחזקיה: וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וגו' בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר (ישעיה לט ו) - אלו עשרת הדברות שבו (רבי אליעזר ורבי שמעון תוספתא סוטה שם, ובבלי יומא נג ב, וירושלמי שקלים שם).

בבית שני

בבית שני לא היה הארון לדברי הכל, והוא אחד מחמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני (יומא כא ב). ומפני שנגנזו הלוחות לא עשו ארון אחר, שהרי עיקר מצות עשית הארון כדי להניח שם את הלוחות (מנחת חנוך צה; משך חכמה שמות כה כא. ועי' רש"ש ליומא נג ב, ושו"ת חתם סופר יו"ד רלו).

על הכפורת והכרובים ראה ערכם.

הערות שוליים