[בשטרייכען] (פאה פ"א). לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. (שבת קמו). אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. (בבא קמא צד. תמורה י). לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי עד שלא מרחו ונותן לו פי' שמטהרין התבואה מן הקש ומן התבן ועושהו גורן שלם שכן מנהג שמתללין התבואה ועושין אותה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כעין כובע ולוקח לוח ומושח עמו כל הגורן ולשון סיכה היא כמו וימרחו על השחין. סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה עניין אחד הוא. (מנחות סו). מירוח הקדש אינו פוטר אע"ג דמירחו כשהוא הקדש לכשיפדה אינו פטור מן המעשר לפיכך חייב בתרומה. (בכורות יא). הלוקח טבלים מרוחים מן הגוי מעשרן: