|
לוף [איין ארט צוויביל] (פ"ו דפיאה) כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים. (תרומה פ"ט) איזהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והבצלים והשום. (נדרים נח) אלו הן חסיות כגון הלוף והבצלים והשום. (שביעית פ"ז) עלה הלוף השוטה וכו' עד שיש להן שביעית ולדמיהן שביעית ויש להן ביעור ולדמיהן ביעור פי' ירק כמין סילקא ועליו רחבים. וי"א הוא שורש ויש לו עלים ארוכים כשני זרתות ורחבים כשני זרתות השורש שלו נאכל עם הבשר ורבי דניאל ז"ל פי' קאו"לו קאסו ואמר לעליו יש שביעית שאין עושין בהן סחורה בשביעית ויש להן ביעור לאחר שכלו מן השדה מבערו מן הבית אבל לעיקר אין ביעור שאינו כלה שעומד תחת הארץ כדתנן (פיאה פ' ז') כל הטמונין בארץ כגון הלוף והשום והבצלים. בספרי' של ארץ ישראל לשפט ובלשון ישמעאל קאלקס ולא מסתברא דתניא בהדיא הלוף והקאלקס דאלמא לוף לחוד וקאלקס לחוד עיין בגמ' דברי מערבא (בגמ') המוכר יין בפיאה (בפרק כלל גדול) בפיאה קולקס (ירושלמי) בכלל גדול אמרו בפיאה קולקס לירק למעשרות לשביעית ולפיאה וללוף השוטה דומה ללוף אחר וממינו הוא אבל עליו רחבים יותר כדגרסינן לענין הדס שוטה (א"ב כתבו המדברים על הנטעים שיש נטע הנקרא לוף בלשון סורסי ועליהו מתואר כמו לב והוא עב כמו עלי קיסוס ובו חברברות לבנות ונטע זה יצמח בחרף ובשרב ייבש ושרשו לבן והוא עב ולו טעם חריף ויאכל וגם העלים כבושים יאכלו): ערכים סמוכים
באדיבות אתר ספריא
|