רשאית אשה לומר לבעלה, שלא יזון אותה מכספו, והיא לא תתן לו את הכנסותיה ממלאכתה, אלא תיזון מהכנסותיה שלה.
חיוב הבעל במזונות אשתו וזכותו במעשה ידיה ניתקנו זה תמורת זה. ונחלקו הדעות אם המזונות עיקר, וחכמים תיקנו ששכר מלאכתה של האשה יהיה לבעלה תמורת המזונות שהוא נותן לה, או שמעשה ידיה עיקר, וחכמים תיקנו שהבעל יזון את אשתו תמורת מעשה ידיה שהיא נותנת לו.
לדעה הסוברת - וכן הלכה - שהמזונות עיקר, וחכמים תיקנו שמעשה ידיה יהיו לבעלה תחת המזונות שהוא נותן לה, "יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה", כלומר, שרשאית היא לוותר לבעלה על מזונותיה, ומעשה ידיה יהיו שלה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)