הזכות שישנה לאדם במתנות כהונה ובמעשרות, לתת אותם לכל כהן או לוי או עני שיחפוץ, ולזכות בהכרת טובה מאת המקבל או בתשלום מאת קרובו או ידידו של המקבל.
נחלקו חכמים בשאלה האם "טובת הנאה" נחשבת לדבר שיש לו ערך כספי, או לא. יש מהם שסברו, כי ניתן לראות ב"טובת הנאה" דבר בעל שיווי ממוני, ויש מהם שסברו כי טובת הנאה אינה חשובה כממון.
כתוצאה מכך: ישראל שקידש אשה בתרומה, שאין לו בה אלא "טובת הנאה". לדעת הסוברים כי "טובת הנאה" חשובה כממון, למרות שלא זכתה האשה אלא ב"טובת הנאה", שהרי צריכה היא לתת את התרומה לכהן, מכל מקום היא מקודשת ב"טובת הנאה", לפי שהיא חשובה כממון. ואילו לדעת הסוברים כי "טובת הנאה" אינה ממון, אין האשה מקודשת, לפי שלא קיבלה מן המקדש דבר בעל שיווי ממוני.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)