בשעת זביחה, צריך הזובח לכוון לשם ששה דברים: א. לשם זבח: לשם אותו הקרבן ולא לשם קרבן אחר. ב. לשם זובח: לשם בעל הקרבן. ובחטאת ואשם יתכוון שיתכפר לו חטא זה.  ג. לשם ה': לכבוד ה' יתברך ולא לשם חולין. ד. לשם אישים: לשרוף את האימורים על המזבח, ולא כשחושב לצלות ולהוריד. ה. לשם ריח: שיעלה ריח שריפתן במזבח, ולא שחושב לצלות למטה ולהעלות. ו. לשם ניחוח: שיחשוב שהזבח יהיה כביכול לנחת רוח לה', שאמר ונעשה רצונו. בעבודות הדם ובהקטרת האימורים, צריך רק כוונת הזבח והזובח (לפי הרמב"ם). כל קרבן ששחטו סתם כשר, ובלבד שלא יהיה בלבו מחשבה הפוסלת, ודוקא מחשבת הזובח פוסלת ולא מחשבת הבעלים.
(כתב: הרב אוריאל לוי)