אדם שלא זכה להקריב קרבן פסח במועדו, קבעה לו התורה 'פסח שני' בארבעה עשר באייר.

נאמר בתורה:

"איש איש כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה, לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו... ככל חוקת הפסח יעשו אותו. והאיש אשר הוא טהור, ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, חטאו יישא האיש ההוא"

— במדבר ט, י - יג

מכאן שמי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה בארבעה עשר בניסן בזמן הקרבת הפסח, הרי זה מקריב פסח בי"ד באייר בין הערביים^[1]. פסח זה נקרא 'פסח שני', כן מצינו שנקרא גם 'פסח קטן'^[2].

החייבים בפסח שני

בתורה נאמרו שני מקרים של אנשים העושים 'פסח שני', האחד: טמא מת, ובלשון הפסוק - "טמא לנפש". השני: הנמצא ב"דרך רחוקה" בפסח ראשון, שני אלו חייבים בפסח שני. ברם אמרו חכמים, שגם מי שלא עשה את הפסח מסיבות אחרות, כגון, שהיה טמא בטומאה אחרת המגבילה אותו מלהכנס למקדש, או נאנס באונס אחר שעיכב אותו מלהגיע במועד למקדש. כך גם מי שלא עשה את הפסח בשוגג או במזיד, אף הוא עושה פסח שני^[3]. נשים בפסח שני – רשות, ולפיכך אשה שלא הקריבה פסח בזמנו, רשאית להקריב פסח שני, אך היא אינה חייבת לעשות כן^[4].

הנמצא 'בדרך רחוקה'

אדם הנמצא בדרך רחוקה חייב, כאמור, בפסח שני, ונחלקו בו תנאים: יש אומרים שאין כוונה לדרך רחוקה ממש, אלא כל הנמצא מחוץ לעזרה בשעת ההקרבה, נחשב נמצא בדרך רחוקה^[5], ויש אומרים שהנמצא ב'דרך רחוקה' הוא הנמצא ממודיעין ולחוץ, כלומר נמצא במקום הרחוק מירושלים יותר מהעיר מודיעין, וכשיעור זה, אדם הנמצא רחוק מירושלים^[6] מצפון ומדרום וכד', שכן מרחק זה של חמישה עשר מיל מירושלים, שהוא שיעור מהלך אדם בינוני במשך חצי יום^[7], וכן הלכה^[8].

השוואה בין פסח ראשון לפסח שני

נאמר בתורה בעניינו של פסח שני: "ככל חוקת הפסח יעשו אותו"^[9], מכאן שדיני פסח שני שווים לדיני פסח ראשון. עם זאת דרשו חכמים, שאין פסח שני שווה לראשון ממש אלא בדברים הנוגעים לקרבן פסח גופו, כגון, סדר עבודותיו בעזרה ואכילתו כשהוא צלוי. כך גם בדברים הנוספים לגופו של קרבן פסח, כגון, אכילתו יחד עם מצה ומרור הבאים עמו. לא כן באשר לדברים שמחוץ לגוף הקרבן ואכילתו, כגון, מצות השבתת חמץ^[10].

דיני ההקרבה

פסח שני אינו טעון ביקור של הבהמה ובדיקתה ממום ארבעה ימים קודם השחיטה בעזרה^[11]. באשר לדיני ההקרבה, היינו, השחיטה בעזרה, קבלת הדם, זריקתו והקטרת האמורים - דין פסח שני כדין פסח ראשון^[12]. עם זאת, מיוחד פסח שני בהלכותיו, כגון, פסח שני אינו קרב בשלוש כיתות^[13], שכן, הציבור הנשאר בירושלים לפסח שני - מועט. כמו כן, אין מביאין עמו חגיגת ארבעה עשר^[14].

לגבי הקרבתו בטומאה, כשרוב המקריבים טמאים - נחלקו תנאים. יש אומרים שאינו דוחה את הטומאה, שהרי קרבן פסח שני בא משום שהמקריבים נדחו מפסח ראשון מחמת שהיו טמאים, ואם כן לא שייך לעשותו בטומאה, ויש סוברים שהוא דוחה את הטומאה, משום שאף שלכתחילה התורה מצווה לחזר אחרי הקרבת הפסח בטהרה, ולכן המקריבים נדחו לפסח שני, מכל מקום אם אי אפשר – יעשוהו בטומאה^[15]. להלכה נקבע, שפסח שני אינו דוחה את הטומאה^[16]. הלכה אחרת קובעת, כי פסח שני דוחה את השבת, כמו פסח ראשון, ויקריבו פסח שני בשבת^[17].

שאר דיני פסח שני

פסח שני, כמו פסח ראשון, נאכל צלי, עם מצה ומרור^[18], אולם בכמה דינים שונה אכילת פסח שני מאכילת פסח ראשון, שבזמן אכילת פסח שני אין מצוה לומר הלל^[19], ואין מצוה לבער את החמץ, ולפיכך אפשר לאכול פסח שני בשעה ש"חמץ ומצה עמו בבית"^[20]. נחלקו תנאים בשאלה, אם יש מצות לינה בפסח שני, היינו, שהמקריב את 'פסח שני' חייב להישאר ללון בירושלים בלילה שלמחרת ההקרבה, או שמא לא^[21]. יש מן הראשונים שפסקו שאין מצוות לינה בפסח שני^[22], ויש שכתבו שמצות לינה – "ופנית בבקר והלכת לאהליך"^[23], נאמרה גם על פסח שני^[24].

כרת

מי שלא עשה פסח שני במזיד – חייב כרת, גם אם שגג או נאנס בראשון^[25], אולם יש אומרים שאם לא עשה פסח בראשון משום שהיה טמא או בדרך רחוקה, פטור מכרת, גם אם לא עשה את 'פסח שני' במזיד^[26].

מן המדרש

מי האנשים שבזכותם נודעה מצות 'פסח שני' בתורה?

מחלוקת היא בין התנאים, מי היו האנשים שבזכותם נאמרה למשה מצות פסח שני, וכן מובא במדרש (ספרי בהעלותך פיסקא סח): " 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', מי היו? - נושאי ארונו של יוסף היו - דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו לנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אין צריך; אם נושאי ארונו של יוסף היו - יכולים ליטהר! ואם מישאל ואלצפן היו - יכולים ליטהר! - ומי היו? - למת מצוה נטמאו!"

ויש לשאול, מניין זאת לרבי יצחק? ושמא מת אדם אדם באהלו במחנה ישראל – כשאר כל אדם? אלא שהשאלה שהעסיקה את חכמים היא, מדוע נמנעה פרשה זו ממשה, ונתחדשה דווקא על ידי אנשים פשוטים מישראל? ותשובת חכמים שם במדרש: "ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם, שמגלגלים זכות על ידי זכאי", כלומר, גדולה היא המצוה להביא מת מצוה לקבורה, ודוחה מצוות אחרות, ואנשים אלו עשו חסד של אמת, וויתרו על קיום מצות קרבן פסח, ובלבד להביא אדם זה לקבורה. מצוה זו עמדה להם, ובזכות שאלתם בפני משה נתפרסמה מצוה זו בתורה לכל ישראל.

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)