בעקבות איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, ישנה בעיה לשאוב מים מבור ומבאר - הנחשבים רשות בפני עצמם - אל רשות הרבים או כרמלית. עובדה זו מקשה על שיירות הנצרכות לשאוב את המים לבהמותיהם בשבת.
לשם כך תקנו חכמים מחיצות ייחודיות לשטח הבאר: הנחת ארבע זויות בפינות, כל זווית מורכבת משתי מחיצות המונחות בתשעים מעלות, כך שבין כולן נוצר תיחום של השטח. תקנת חז"ל מחשיבה צורה זו כמספיקה להגדרת שטח הבאר כרשות היחיד, למרות העובדה שהפרוץ מרובה על העומד ואיננה נחשבת כמחיצה מלאה.
שיעור הרווחים המירבי נקבע כך שיאפשר מעבר לשתי 'רבקות' - בכל רבקה שלושה או ארבעה שוורים הקשורים זה לזה - כעשר או שלוש עשרה אמות (תלוי במחלוקת). על פי הצורך, מוסיפים 'פסים' (קירות קצרים) נוספים באופן שהרווחים לא יהיו גדולים מדי.
על פי מסקנת הגמרא, תקנה זו מועילה רק לעולי רגלים וההולכים לדבר מצווה, ורק לצורך השקיית הבהמות.

(כתב: אביעד שלמה מוריה)