|
מי נדה מי נדה הם מי מעיין שנותנים לתוכם אפר פרה אדומה לצורך טהרת טמא מת. נאמר בתורה: "ואסף איש טהור את אפר הפרה... והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה - חטאת היא"[1]. 'מי נדה' נקראים בתורה גם 'מי חטאת'[2], וכך בדברי חז"ל[3]. בדברי ראשונים ואחרונים מצינו, שהם נקראים 'מי אפר פרה'[4]. בתורה נאמר, כי אדם שנטמא במת ולא זרקו עליו 'מי נידה', אם נכנס בטומאה למקדש מתחייב בעונש כרת[5]. את המים הללו נותנים בכלי, ועליהם שמים את אפר הפרה האדומה לצורך הזאה על טמא מת[6]. הכנת מי הנדהלאחר הכנת אפר הפרה האדומה בהר המשחה, היו מחלקים את האפר לשלשה חלקים[7], חלק ניתן בהר המשחה, חלק ניתן בחיל, וחלק ניתן לעשרים וארבע משמרות הלויים, והיו הלויים שומרים אותם לצורך טהרה בערי הלויים בארץ[8]. כשהיו באים להזות אפר פרה לטהר את הטמאים נותנים מי מעיין לתוך הכלי, ועל גבי המים נותנים מעט מן האפר, בכדי שייראה האפר על פני המים. לאחר מכן מערבב המזה את הכל יחד, אזי נקראים המים 'מי נידה' בלשון התורה ו'מי חטאת' בלשון חז"ל. אם נתן קודם את האפר ואחר כך את המים, המים פסולים[9]. טהרת טמא מת במי נידהנאמר בתורה: "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר"[10]. לטהרת אדם שנטמא במת, לוקחים שלושה קלחי אזוב וטובלים אותם במי הנידה, ומזים על טמא המת או על הכלים שנטמאו במת. הזאה זו מתקיימת פעמיים, האחת - ביום השלישי של שבעת ימי טומאת המת, והשניה - ביום השביעי. לאחר מכן טובל הנטהר במהלך יום השביעי, וכשיעריב שמשו הוא טהור לגמרי[11]. המים הפסוליםמי הנדה צריכים להיות מי מעיין, ואם נתערבו בהם מים או משקים אחרים, אפילו בכמות מועטת, הרי הם נפסלים[12]. כן נפסלים המים במקרה שנפלו לתוכם שקצים או רמשים ונתבקעו, או במקרה שנשתנו מראיהם[13]. בעל חיים ששתה מן המים, שתיה זו פוסלת אותם בגלל הרוק היוצא מפיו, חוץ מהיונה, מפני שהיא אינה מוציאה רוק אלא רק מוצצת. מאידך שרצים ששתו מן המים אינם פוסלים אותם, חוץ מהחולדה[14], ויש אומרים אף הנחש[15]. המים מטהרים את הנטהרים - ומטמאים את הטהורים'מי הנדה' הם אב מאבות הטומאה, ומטמאים את הנוגע בהם, זאת, כשהנוגע אין כוונתו לטהר אחרים. במה דברים אמורים, כאשר אין במים כמות 'כדי הזייה' – והיינו, שיעור כדי שיטביל את ראשי הגבעולים ויזה[16], אלא פחות משיעור זה. במקרה זה מטמאים מי נדה במגע בלבד ולא במשא[17], וטומאה זו היא אפילו בשיעור כלשהוא[18]. מאידך, כאשר יש במים 'כדי הזייה', אזי הם מטמאים אף את האדם הנושא אותם, כשנשא אותם שלא לצורך הזאה. באשר לבגדי האדם הנושא את מי הנדה שלא לצורך, כל עוד כלי המים על כתפיו או בידו, אף בגדיו נטמאים, וכך כל בגד או כלי שנגע בו[19]. כל האמור, הוא דווקא במקרה שהנגיעה נעשתה שלא לצורך ההזאה, אבל האיש המזה את המים, וכן מי שמזים עליו מי נדה לטהר אותו מטומאת מת, אלו הרי משתמשים במים לטהרה, ממילא אינם נטמאים ממי נדה[20]. כמו כן, טומאת מי הנדה היא דווקא לפני שעשו בהם את מצותם, אבל לאחר שעשו במים את מצותם, הם אינם מטמאים אחרים[21]. אם מי הנדה הם רק המיעוט בתערובת, הם אינם מטמאים במשא כלל[22]. הנטמא במי נדה צריך לטבול במקווה, וכשיעריב שמשו הוא טהור לגמרי. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
