|
חגיגת ארבעה עשר חגיגת ארבעה עשר הינה קרבן שלמים הקרב יחד עם קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן. נאמר בתורה: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר"[1]. ודרשו חכמים בספרי[2]: "והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אם כן למה נאמר – 'צאן ובקר'? 'צאן' – לפסח, 'ובקר' – לחגיגה". מכאן, שבארבעה עשר בניסן יש לזבוח בהמה נוספת עם הפסח, דהיינו, קרבן שלמים, הנקרא -'חגיגת ארבעה עשר'. קרבן זה בא מן הצאן או מן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, ככל קרבנות השלמים. גם הקרבתו נעשית כקרבן שלמים, וזורקים את דמו על המזבח ב'שתי מתנות שהן ארבע'[3]. חגיגת י"ד נאכלת בליל הסדר[4] לפני אכילת הפסח, כדי שהפסח ייאכל 'על השובע'[5]. אכילה על השובע היא דרך כבוד לאכילת קרבן הפסח[6], כי אם היו אוכלים את קרבן הפסח כשהם רעבים, היו אוכלים אותו כאכילה לשבירת הרעבון, אולם עתה שפתחו את הסעודה בחגיגת י"ד, מעתה כשבאים לאכול את קרבן הפסח אכילתם נעשית 'על השובע', ולשם מצוה[7]. חגיגת ארבעה עשר - רשות ולא תמיד מוקרבתבגמרא מובא[8], שחגיגת י"ד אינה חובה אלא רשות. כך למדו חכמים מהמשנה האומרת, שאם הפסח בא בשבת - אין מביאים קרבן חגיגה. כך גם אם הפסח בא כשהציבור בטומאה, אזי מקריבים את הפסח בלבד, שהוא העיקר, ואין מקריבים חגיגה. עוד אמרו במשנה, שאם בא הפסח 'במרובה', כלומר, החבורה קטנה והקרבן גדול ובשרו מרובה, אזי אין מקריבים חגיגה, שהרי יש להם בשר לשובע מקרבן הפסח[9]. מאידך, יש מן הראשונים שפירש, ש'במרובה' שבמשנה, הכוונה היא, "שהיו הפסחים מרובים", כלומר, הגיע ציבור גדול למקדש והפסחים מרובים לשחיטה, אזי, מחוסר זמן ומקום - "אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא את הפסחים בלבד"[10]. מכאן, שאין מביאים את החגיגה אלא בימות החול, כמו כן, כשהציבור בטהרה, וכן 'במועט', היינו, כשאין בפסח כדי שביעה, או כשציבור המקריבים מועט, ומתפנה מקום בעזרה להקריב גם קרבנות חגיגה. נמצא, שחגיגת ארבעה עשר אינה חובה כקרבן פסח, ואינה אלא רשות. לאור האמור, יש מן הראשונים שפירשו, שהחגיגה אינה מצוה מהתורה אלא היא תקנת חכמים, שתיקנו להביא קרבן זה, כדי שהפסח ייאכל על השובע[11]. ראשונים אחרים פירשו, שאמנם מצוות חגיגת י"ד היא מהתורה, אלא, שהתורה ציוותה להביאו רק לענין זה שהפסח ייאכל על השובע, ועל כן הגדרתו כ'רשות' הוא במובן זה, שבשבת, בטומאה או כשהפסח מרובה - אין חובה להביאו מן התורה[12]. הקרבן נקנה בכסף חולין ובכסף מעשר שניחגיגת י"ד באה ממעות חולין, אך גם ממעות מעשר שני, ואין חובה לקנותה ממעות חולין דווקא, זאת, ככל קרבן שהוא רשות ולא חובה, כנדרים ונדבות[13]. כמו כן, יש מהראשונים[14] שכתב, שבהבאת חגיגת י"ד יכול אדם לפטור את עצמו כשיביא אותה ממעשר בהמה, שכן, כל עניינה של הקרבת חגיגה זו אינה אלא כדי שהפסח יהא נאכל על השובע. זמן שחיטת הקרבןלדעת הראשונים הסוברים, שמצותו של קרבן זה היא מדרבנן, והפסוק "אשר תזבח בערב" אינו מדבר על החגיגה, נוהגת שחיטתו כל היום כולו, ואף לפני חצות[15]. ואילו לדעת הראשונים, האומרים, שמצות החגיגה היא מן התורה, נוהגת שחיטתו כמו בפסח – אחר התמיד של בין הערביים, שכן כתוב: "וזבחת לה' אלהיך צאן ובקר", שמשמעו שזביחתם כאחד[16]. זמן אכילת חגיגת ארבעה עשרנאמר בתורה: "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר... ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר"[17], ופירשו חכמים, ש"צאן ובקר" הכוונה היא, שבנוסף לצאן, שמביאים לקרבן פסח, יביאו בקר לחגיגת ארבעה עשר. מכאן, שחגיגה זו נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל קרבנות השלמים, הנאכלים ליום ולילה ויום[18], הווה אומר, שחגיגה זו נאכלת ביום ארבעה עשר, וכן בליל חמישה עשר יחד עם קרבן פסח, וכך למחרתו ביום טוב. מיוחד הוא קרבן זה, שהתורה הדגישה בעניינו איסור מיוחד שלא להלין מבשרו אחר שני ימים ולילה. אכן, מנה הרמב"ם לאו זה כלאו מיוחד במנין המצוות, וזאת, בנוסף לאיסור נותר האמור בו ובשאר הקדשים, ובלשונו שם: "הזהירנו מהותיר דבר מבשר החגיגה שיקריב יום ארבעה עשר... אבל ייאכל תוך שני ימים"[19]. הלכה היא, שאדם שהותיר מבשר חגיגת ארבעה עשר אינו לוקה, ודין הבשר להשרף כשאר קרבנות שנותרו[20]. מעולם המחשבהחגיגת ארבעה עשר - על שום מה?להבנת מצות אכילת חגיגת ארבעה עשר בליל חמישה עשר בניסן, בסעודה בה נאכל בשר קרבן הפסח, כתבו הראשונים, כי חג הפסח בא להזכיר את יציאת מצרים, ואת החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהיו משועבדים במצרים ויצאו משם לחרות עולם. לפיכך, בעת ההתכנסות בירושלים עיר המקדש, מצוה להרבות בשמחה והודיה לה' על כל הטוב שעשה עמם, ו"לזכור את ימי הרעה - בימי הטובה" (מורה הנבוכים ג, מג). עוד כתבו בענין חגיגת ארבעה עשר, ש"נצטוינו לעשות... יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם רק ברבוי בשר... ויאכל [את קרבן ארבעה עשר] כולו ביומו, להרבות בו גילה ושובע שמחות" (ספר החינוך מצוה תפו). מכאן גם המצוה לאכול את קרבן הפסח 'על השובע', כלומר, לאחר אכילת חגיגת ארבעה עשר, כי בכך אכילתם כולה נעשית על קרבנות, הנאכלים בקדושה ובטהרה ובהודיה לה' על חסדיו. יש לומר, שמכאן גם למדו חכמים, להוסיף בסעודה זו שתיית יין בארבע כוסות במהלך אכילת בשר הקרבנות, ועל כל לשון של גאולה מרימים כוס של הודיה לה', כי אין שמחה שלמה אלא בבשר ויין. חיוב ארבע כוסות הוא מצות עשה מדברי חכמים, שחייבו בה אנשים ונשים, ואמרו, שחייב אדם למכור את כסותו לקנות יין לארבע כוסות, הכל כדי ללמד, כי חג הוא לה', להודות ולשורר לפניו על גאולת ישראל הנחגגת ברוב עם בירושלים ובמקדש. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
