אסור לאכול פירות שביעית אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית; כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית.
במהות הביעור נחלקו הראשונים:
לדעת הרמב"ם כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם.
לדעת הראב"ד הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.
לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות.
בדעה זו - האחרונה - החזיקו האחרונים הלכה למעשה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)