כלל במהותם ובשיעורם של הדברים, שאדם חייב על הוצאתם בשבת מרשות לרשות: כל דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שיש לאדם תועלת בו, ויש בדבר זה שיעור, שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, והוציאו אדם בשבת מרשות לרשות בשוגג, אף אם המוציא הוא אדם עשיר, ואין הדבר חשוב בעיניו, הרי זה חייב חטאת.
אבל דבר שאין ראוי להחשיבו, מפני שאין לאדם תועלת בו, או שאין בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, אלא שאחד החשיבו והצניעו, אם הוציאו בשבת בשוגג זה שהצניעו, הריהו חייב חטאת, אבל אם הוציאו אחר, אינו חייב, שלגביו אין זו מלאכה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)