כשיש ספק על אדם שאינו נמצא לפנינו אם הוא עדיין חי או שהוא כבר נפטר, אנו מניחים שהוא עדיין חי.
כתוצאה מכך: אדם זקן או חולה שמסר גט לשלוחו שיתנו לאשתו, אין חוששים שמא בינתיים מת הבעל, ואין גט לאחר מיתה, אלא נותן השליח את הגט לאשה בחזקת שהבעל חי, והרי היא בחזקת גרושה, ואינה זקוקה לייבום - אם אין זרע לבעל, עד שיתברר שמת קודם שהגיע הגט לידה.
תוצאה נוספת: בת ישראל הנשואה לכהן, שהלך בעלה למדינת הים, הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהבעל חי, ואין חוששים שמא בעלה נפטר והרי היא אסורה לאכול בתרומה - כשאין לה זרע ממנו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)