אדם נעשה שליח לחברו שלא מדעתו, אם הדבר שהוא עושה בעבורו הוא לזכותו ולטובתו.
נאמר בתורה (במדבר ל"ד, י"ח): "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ". מפסוק זה למדים, שזכין לאדם שלא בפניו, שכן בין נוחלי הארץ היו גם קטנים שאינם בני שליחות, והרי זה כשלא בפניו, אך מכיון שנחלת הארץ זכות היא להם, לפיכך היתה חלוקתם חלוקה.
יש שכתבו שהלימוד מחלוקת הארץ אינו אלא אסמכתא בעלמא, שכן חלוקת הארץ היתה על פי נביא ואורים ותומים, ועוד שהארץ כבר היתה שלהם וחלוקתם אינה אלא "גילוי מילתא בעלמא" (ע"ע).
המבקש לזכות את חברו במתנה על ידי נתינתה לאדם שלישי, כיון שביצע האדם השלישי את פעולת הקניין, כבר זכה מי שמבקשים לזכותו, ואין הנותן יכול לחזור בו.
כמו כן, האומר לחברו: "זכה בשטר שחרור זה לעבדי", כיון שקיבל השליח את שטר השחרור מידי האדון כדי לזכות בו בשביל העבד, שוב אין האדון יכול לחזור בו, שזכות היא לעבד לצאת לחרות, ו"זכין לאדם שלא בפניו".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)