נידה ו ע"ב

דף ו - ב

לאחר שנזכר רבי שלא הורה יפה, אמר רבי - כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו ולהורות שדיה שעתה  בשעת הדחק, שהיתה אז שנת בצורת, ולא רצה להפסיד את הטהרות ^[94].

והוינן בה: מאי "לאחר שנזכר" רבי?

אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אליעזר, אלא כרבנן שמטמאה למפרע - בשעת הדחק היכי עביד כותיה? והרי אין "שעת הדחק" מבטלת את הדין!?

אלא, דלא איתמר בפירוש כמאן הלכתא, לא כמר [רבי אליעזר] ולא כמר [החולק עליו], ולפיכך הורה רבי בתחילה כדברי רבי אליעזר. וכיון שנזכר רבי דלאו יחיד פליג עליה דרבי אליעזר אלא רבים פליגי עליה, התחיל להתחרט על פסקו, דעל אף שלא נפסק בפירוש דאין הלכה כרבי אליעזר היה רבי צריך להכריע את ההלכה כפי החולקים עליו משום שהם רבים והוא יחיד.

אלא, שבכל זאת נשאר רבי בפסקו, ואמר - כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, ואפילו במקום רבים, כיון שלא נפסקה הלכה כמותם בפירוש.

והשתא דייקינן: אי אמרת בשלמא גזרו מעת לעת בתרומה, היינו דהואי תרומה בימי רבי.

אלא, אי אמרת דכל הגזירה היתה רק לקודש - וכי קודש בימי רבי מי הואי? והרי רבי היה בסוף ימי התנאים, שנים רבות אחרי החורבן!?

ומשנינן: כדעולא. דאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא [החברים שבגליל היו נוהגים טהרה ביינם ובשמנם בכל חומר טהרת הקדשים, שציפו וייחלו לבנין בית המקדש בימיהם, ויוכלו להביא מיינם לנסכים ומשמנם למנחות], ונמצא שהיו קודש.

הכא נמי בימי רבי היו נוהגים בחומר טהרה של קודש אפילו בחולין, ונהגו בהם טומאת מעת לעת כאלו היה קדש, ועליהן פסק רבי שאשה שלא ראתה ג' עונות דיה שעתה, ומשום שעת הדחק, שלא רצה להפסידם מאכילת חוליהן שנעשו על טהרת הקודש בשנת בצורת.

תא שמע: מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים, ובודקת עצמה אם לא נטמאת בראית דם נדה. באחרונה, [בככר האחרונה] בדקה, ומצאה עצמה טמאה. ובאת ושאלה את רבן גמליאל מה דינם של יתר הככרות. ואמר לה: כולן טמאות!

אמרה לו: רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת!?

אמר לה: אם כן, שבדקת ביניהן, הרי רק האחרונה היא טמאה, וכולן טהורות.

קתני מיהת "ככרות של תרומה", ומוכח, שאילולא בדקה ביניהן היו כל ככרות התרומה טמאות למפרע. ומוכח שהגזירה היתה לא רק לקודש אלא גם לתרומה!?

ודחינן: מאי "תרומה" - תרומת לחמי תודה. שהמביא קרבן תודה מביא עמו ארבעים לחמים מארבעה סוגים, ומכל סוג הוא מפריש לחם אחד כתרומה ונותנו לכהן, וביחד הם ארבעה לחמים, שהם קודש, ולא תרומה.

ותמהינן: תרומה לחמי תודה בשעת אפיה - מאי בעיא!? והרי בתחילה אופים ארבעים לחמים, ורק לאחר אפייתם תורמים מהם ארבע חלות, וכיצד אפשר לומר ששפחתו של רבן גמליאל לשה ככרות תרומה של לחמי תודה.

ומשנינן: כגון דאפרשינהו בלישייהו! שאפשר להפריש את תרומת הלחמים לפני האפיה, בשעת הלישה.

והראיה שאפשר להפריש בשעת הלישה, עוד לפני האפיה -

וכי הא דאמר רב טובי בר רב קטינא: לחמי תודה שאפאן ד' חלות במקום ארבעים חלות - יצא ידי חובתו!

והוינן בה: והא בעינן ארבעים!? והיתה התשובה על כך, דהא דבעינן ארבעים אינו אלא למצוה, ולא לעיכובא.

ותמהינן: והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו!? שצריכים להפריש ד' חלות בתור תרומה. וכאן, הרי אין לו אלא ארבע חלות גדולות בלבד, וכיצד יפריש מהן?

וכי תימא דמפריש פרוסה בתור תרומה מכל חד וחד מארבעת החלות הגדולות?

והרי אי אפשר להפריש פרוסה כתרומה, כי "אחד" אמר רחמנא, ללמדנו: שלא יטול פרוסה כתרומה אלא רק חלה שלימה בלבד!?

ואמרינן, ליישב כיצד אפשר להפריש ד' חלות תרומה מד' חלות - דאפרישנהו בלישייהו, שמארבעת העיסות הגדולות הפרישו ד' עיסות קטנות כתרומה, ואפו את ד' העיסות הגדולות לבדן ואת ד' העיסות הקטנות לבדן, ונמצא שד' לחמי התרומה אינן פרוסות אלא חלות שלמות! ומסיימת הגמרא דמוכח שאפשר להפריש תרומה לחמי תודה אפילו מהעיסה -

ואם כן, הכא נמי, בשפחתו של רבן גמליאל מדובר שאפתה ככרות של תרומת לחמי תודה דאפרשינהו בלישייהו! ולכן אין ראיה מכאן שגזרו טומאת מעת לעת בתרומה גרידא.

תא שמע: שוב היה מעשה בשפחה של רבן גמליאל שהיתה גפה [מגיפה] חביות של יין. ובין כל אחת ואחת היתה מדיחה ידיה במים כדי להוריד את הטיט, ובודקת עצמה אם לא נטמאה בטומאת נידה. ובאחרונה, בדקה עצמה ומצאה טמאה, ובאת ושאלה לרבן גמליאל, ואמר לה: כולן טמאות!

אמרה לו: והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת?

אמר לה: אם כן - היא, האחרונה, טמאה, וכולן שלפניה טהורות!

ודייקינן: אי אמרת בשלמא חדא מעשה דשפחתו של רבן גמליאל בענין היה דקדש, וחדא, המעשה האחר, דתרומה היא, היינו דהדרא השפחה ושיילא בשני המקרים מהו הדין?

אלא, אי אמרת כרב הונא, דאין טומאת מעת לעת נוהגת בתרומה, ולפי זה אידי ואידי, שני המעשים, אירעו בטהרות דקדש - למה לה לשפחתו של רבן גמליאל למהדר ולשייליה!?

ומתרצינן: מעשה שהיה, בשתי שפחות נפרדות היה, שלא ידעה השפחה השניה מתשובתו של רבן גמליאל לחברתה.

לישנא אחרינא אמרי לה -

אמר רב הונא: מעת לעת שבנדה - מטמאה בין לקדש ובין לתרומה!

ממאי?! מדלא קתני לה בענין חומר בקודש מבתרומה, גבי מעלות הקודש על תרומה.

אמר ליה רב נחמן: והא תני תנא: טומאת מעת לעת היא רק לקודש אבל לא לתרומה!?

ואמרינן: קבלה מיניה, [מרב נחמן], רב שמואל בר רב יצחק להאי תיובתא מדברי התנא, אך תירץ את הברייתא בצורה שלא תפרוך את דברי רב הונא.

דהתנא לא התייחס בדבריו לחלק בין קודש ממש לתרומה ממש, היות ועל שניהם גזרו חכמים טומאת מעת לעת. אלא, כוונת התנא לחלק ולומר - שרק בחולין שנעשו על "טהרת קודש" גזרו טומאת מעת לעת, ולא בחולין שנעשו על "טהרת תרומה", שהרי כל גזירת מעת לעת אינה אלא סייג, ולכן לא החמירו בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אבל בתרומה ממש נהגו טומאת מעת לעת כמו בקודש ^[95].

תנן התם במסכת חלה: הלש עיסה, ואירע שנולד לה ספק טומאה.

הרי, אם נולד ספק הטומאה בעיסה עד שלא גלגלה ["גלגול" משמעותו לישת הקמח במים עד שמתקבלת עיסה], ועדיין לא התחייבה העיסה בהפרשת חלה, אין צריך לשומרה מכאן ואילך בטהרה, אלא היא תעשה אפילו בטומאה.

שהרי כיון שהעיסה היא ספק טמאה עם תחילת גלגולה שוב לא תאכל חלתה, ולכן אין צורך להמנע מלטמאות את העיסה בידים בשעה שעדיין היא לא התחייבה בהפרשת חלה.

אבל אם נולד בה ספק הטומאה משגלגלה והתחייבה בהפרשת חלה - תעשה העיסה מכאן ואילך בטהרה, על אף שהחלה שתופרש ממנה לא תאכל מחמת ספק הטומאה, וכדמפרש ואזיל.

ומבארינן: אם עד שלא גלגלה נולד ספק בעיסה - תעשה בטומאה, כי חולין נינהו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, על אף שעתיד להפריש ממנה חלה.

אבל משגלגלה והתחייבה בחלה - תעשה בטהרה. לפי שחולין הטבולין לחלה - כחלה דמו ביחס לשמירת טהרתן, ואסור לגרום טומאה לחלה! ^{[96] [97]}

בהא דתנן נולד לה ספק עד שלא תתגלגל תעשה בטומאה, ובהא דתנן

אשה והיא טובלת יום ולשה לה העיסה וקוצה לה חלה. קשיא ליה עליהו הא דתנן בגיטין פרק הניזקין (גיטין סא, א) אשת חבר בוררת וטוחנת עם אשת עם הארץ ומשתטיל לה מים לא תגע עמה ושם כתבתיה בארוכה בסייעת דשמיא.

חבריא מדכן דגלילא. פרש״י שהיו מטהרין יינם ושמנם לקדש ממש לפי שהיו מצפין [שמא יבנה] ב״ה בימיהם אבל ר״ח פיר׳ שהיו מרגילין עצמן לאכול חוליהן על טהרת הקדש כדי להרגיל עצמן בכך לכשיבנה ב״ה וזה עולה כפי הפירוש שני שכתבנו לעיל.

והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת. ואעפ״י שהיא לא פירשה לו כן כסבורה היא שהוא יודע כן מפני שהיא היתה תמיד רגילה בכך.

והא בעינן ארבעים. פירוש ואפילו מדאורייתא ונ״ל מדכתיב בהו מכל קרבן תרומה דהיינו תרומת מעשר שהיא א׳ מעשר ופרקינן למצוה פי׳ ואינו מעכב ולכך הוציאו הכתוב בלשון זה הסתום דאפרישינהו בלישייהו פי׳ דהא לא חשיב פרוס שהרי עושה ממנו ככר היינו דאצטריכא לשיולי פי׳ ומוקמי׳ דקמייתא בקדשים הוא והדרה נשלייה אתרומה.

תנן התם נולד לה ספק בעיסה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. פי׳ בטומאה ממש בכלים שהם ודאי טמאים וכדמפרש טעמא ואזיל דקודם גלגול עדין לא נתחייבה בחלה וחולין גרידי נינהו ומותר לגרום טומאה אפילו לחולין שבא״י והא דלא חיישינן דלבתר הכי תתגלגל ויהיו טבולין י״ל שיעשנה פחות פחות מכשיעור ולא חיישינן למאי דמפקע ליה מחלה דהא סוף סוף כי מפריש לה חלה טמאה היא ואין מתקיים בו מצות נתינה כראוי דרחמנא אמר תתן לו ולא לאורו וא״נ אפי לה כשיעור נמי אין לחוש לה כיון דבעודם חולין גמורים נטמאת העיסה ודאי שוב אין לחוש לטמאה כשתתגלגל שאין אנו מוזהרים בטומאת תרומ׳ ממש אלא בתרומה טהורה או תלויה כדנפקא לן בבכורות מדכתיב את משמרת תרומתי א׳ תרומה טהורה וא׳ תרומה תלויה ואע״ג דמאי דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כתרומה טמאה היא וכדאי׳ בפ׳ במה מדליקין תרתי פרשי נינהו חדא נפקא מדכתיב משמרת וחדא מדכתיב לך ושבקיה לקרא והוא מפרש נפשיה ולא עוד דתרומה תלויה סוף סוף לטומאה אתיא שיניחנה במקום התורפה והיא נטמאת מאליה.

משגלגלה תיעשה בטהרה. פירוש לפי שכבר היא טבולה לחלה וא״א להפקיעה ממנה וס״ל דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו וכמפרש ואזיל וי״מ דלאו דוקא משגלגלה אלא משעת הטלת מים שהוא הכשר לגלגול ואע״ג שאינה חייבת בחלה עד שתגלגל בחטים מ״מ כבר נכנסה בזיקת חלה שאם הפריש ממנה חלה חלתה חלה משא״כ קודם לכן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה והצריכה לפרש זה הא דתנן בפרק הנזיקין אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה ובוררת ומרקדת עמה ומשתטול מים לא תגע עמה והיינו משום טומאת ע״ה ושלא תהא מסייעת לעוברי עבירה וכמפר׳ התם אלמא משעת הטלת מים אסור לגרום טומאה בחולין וי״מ דדוקא קתני משגלגלה ושאני התם שעשו גזירה שאם היא עושה עמה משתטיל מים שהיא תחלת עיסה אף היא גומרת עמה בגלגול ואע״ג דהכא כיון שהתחיל בטומאה קודם גלגול יגמור בטומאה הא ל״ק ואפי׳ למאי דפריש׳ שתעשה בטומאה בכשיעור דשאני הכא שנטמאת ודאי קוד׳ גלגול וכדאמר׳ תעשה בטומאה אבל התם ספק טומאה ע״ה הוה כחלק תלויה שאין לנו לגרום לה שום טומאה ואפי׳ טומאת ספק וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו במקומה אפרשנה בס״ד.

בשעת הדחק. פרש"י שנת בצורת. וליתא דהא רבנן מודו לקמן בפירקין בשנת בצורת או היכא דאפיש טהרות. אלא לא הוה כולי האי שעת הדחק כמו הנך דלקמן:

והוינן בה מאי לאחר שנזכר. הוה מצי למפשט בלא והוינן בה אלא משום דמילתא דתמיהא היא אם אין הלכה כר' אליעזר למה סמך עליו בשעת הדחק הלכך נחת לפרושי:

דאפרישינהו בלישייהו. לא שקרא עליה שם דהא בקרימת התנור ובשחיטת הזבח הוא דקדשי ובתר הכי כתי' והרים אלא שיחדם לשם תרומה ולעשותם יפים ונאים לכבוד המצוה ואפשר אע"פ שיחדם יכול לשנותם דאכתי לא קדשי:

הכא נמי דאפרישינהו בלישייהו. ולא הוו אלא חולין שנעשו על טהרת הקדש דאכתי לא קדשי. אי נמי לאחר שקרמו פניהם בתנור ונשחט עליהם הזבח ונטמאו כשהוציאתן מן התנור:

מעשה שהיה בשתי שפחות היה. הקשה ה"ר שמשון מקוצי לישני חדא בקדש וחדא בחולין שנעשו על טהרת הקדש דהוה ניחא טפי דהשתא קשה אפי' את"ל דשתי שפחו' היה אמאי הוצרך לשנות אלו שני המעשים כיון דהכל איירי בענין אחד. ותירץ ר"מ אי הוה מוקמינן להו הכי הוה צריכינן לאוקומי ההיא דהיתה גפה חביות בחולין שנעשו על טהרת הקדש. וכיון דהיין היה עדיין בחביות א"כ לא נתקדש עדיין בכלי ולא הוי אלא חולין שנעשו על טהרת הקדש. וההוא עובדא דחביות היה באחרונה מדקתני בברייתא ושוב מעשה בשפחה. וא"כ הוה קשה כיון דאמר לה גבי קדש דכולן טהורות כ"ש בחולין שנעשו על טהרות הקדש. ולמה לה למהדר ולשיולי וליכא למימר דהוצרכה לישאל משום האחרונה דלא היתה יודעת כלל אם יש טומאה למפרע בחולין שנעשו על טהרת הקדש. מ"מ כי אמר לה גבי חביות דכולן טמאות למה לה למהדר ולימא ליה והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת כיון דאפי' בקדש קאמר לה כולן טהורות כ"ש בחולין שנעשו על טהרת הקדש. אבל אי קמייתא הואי בתרומה ובתרייתא בחולין שנעשו על טהרת הקדש מטמאה מעת לעת ולא מהניא בדיקה שבנתיים ולפי מאי דפירשתי לעיל דלא משכחת לה לחמי תודה דהוו קדש אלא בשחט עליהן הזבח בעודם בתנור ניחא דלא בעי לשנויי הכי דלכתחלה אין שוחטין את התודה אם לא יהיה הלחם בעזרה דלא פליגי ר' יוחנן ור"ל בפרק התודה אלא בשוחט את התודה בדיעבד ולחמה חוץ לחומה ור' יוחנן מכשיר ור"ל פוסל. אבל לכתחלה אין שוחטין את התודה עד שיהא הלחם בעזרה. ואשה בעזרה מניין הלכך הך דלחמי תודה נמי לא איירי אלא בחולין שנעשה על טהרת הקדש:

תנן התם במסכת חלה נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. פרש"י דבלאו הכי לא אכיל לה כהן כיון דנולד לה ספק טומאה משמע הא אם לא נולד בה ספק טומאה תיעשה בטהרה. ואין לפרש דה"ה נמי לא נולד לה ספק טומאה ומשום רבותא דסיפא נקטיה דאע"ג דמטמאת בספק תיעשה בטהרה. דהא בפרק הניזקין תנן גבי אשת חבר שמסייעת לאשת עם הארץ משתטיל מים לא תגע בה משום מסייע ידי עוברי עברה ואפי' קודם גלגול ואין לומר משום דקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשתטיל מים והוכשרו לא תגע. דהא אמרינן התם רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ואמרי' נמי בירושלמי כלה דמתני' דע"ז דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום דמסייע ידי עוברי עברה ומפרש טעמא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. עשה שינתנו לאהרן בכיהונו אלמא דאסור לטמאות החולין כדי להפסיד התרומה לכהן:

גמ' אא"א אידי ואידי דקודש ל"ל למהדר כו' ויש לדקדק דלמא קמא הוה בקודש גופיה כדאמר בתרומת לחמי תודה ובתרא הוה בחולין שנעשו עט"ק דלא חמיר כקודש דליתיה בה' אחרונות ומ"ה הדרא ושיילה והיה נראה דללישנא קמא אין מע"ל נוהג נמי בחולין שנעשו עט"ק והך דמדכן בגלילא לא משום לאוכלן עט"ק אלא שיהיה קודש מצוי להם באם יבנה ב"ה אבל מדברי התוס' לעיל לא משמע כן וק"ל:

פרש"י בד"ה כולן טמאות משום מע"ל שבנדה היא טמאה כו' עכ"ל לאו דוקא משום מע"ל דמצינו למימר שבדקה עצמה שחרית כתקנת חכמים והויא נמי מפקידה לפקידה אלא דבכ"מ נקט תלמודא מע"ל שבנדה אבל בהיא טמאה הוצרך לפרש מפקידה לפקידה דהיינו מפקידה קטנה דהא בדקה עצמה בין כל אחד ואחד:

תוס' בד"ה דאפרשינהו בלישייהו כו' והיתה מפורשת בלישייהו ולא לאחר כו' עכ"ל משמע להו בהאי עובדא דר"ג דלא אפאן בד' חלות כדאיירי ההיא דרב טובי כו' וא"כ לא היה להם לפרוש בלישה כיון דלא קרא להם שם אז עד אחר האפיה ושחיטת הזבח אי לאו כדי לעשותם נאות וק"ל:

קבלה מיניה רב שמואל ב"י בחולין שנעשו עט"ק ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה. מכאן יתיישב מה שנתקשו התוס' בפ"ק דר"ה גם הרא"ם בההיא דפרק הפועלים כתיב לושי ועשי עוגות וכתיב ויקח חמאה וגו' ואילו לחם לא אייתי אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה אמנו פרסה נדה אותו יום ולפי סדר הכתובים אם נטמא הלחם קודם הבשורה ע"י שפירסה נדה איך צחקה אחר כך חדל להיות לשרה אורח כנשים ואחרי בלותי וגו' דאיכא למימר דודאי אחר הבשורה פירסה נדה אלא שהמלאכים ידעו שבאותו יום תפרוס נדה והגידו כן לאברהם ולכך לא אכלו מן הלחם שנטמא למפרע במעת לעת שבנדה ואע"ג דזקנה דיה שעתה כיון שחזרה לנערותה אין לה דין זקנה והוא שדקדק רש"י לפרש שם כמ"ש הרא"ם דאכל חולין בטהרה שנעשו על טהרת קודש דבנעשו על טהרת תרומה אינו מטמא במע"ל שבנדה כדמסיק הכא קבלה מיניה רב שמואל כו' ודו"ק:

ד"ה בשעת הדחק וכו' וי"ל דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראייתה וכו'. הא דפירשו התוספות שעשה מעט טהרות קודם הוראתו ולא פירשו שלא עשה שום טהרות כלל קודם הוראתו רק על פי הוראתו של רבי שהורה שהנוגע הוא טהור הלך הנוגע ועשה הרבה טהרות ועל זה אמר רבי כדאי הוא ר"א וכו' נראה דס"ל דאם לא עשה מקודם זה שום טהרות כלל לא היה רבי מורה להקל לכתחלה כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אע"ג דעדיין לא נזכר שרבים פליגי עליה לכך כתבו שאיירי שגם לפני הוראתו עשה מעט טהרות ומפני הפסד טהרות היה מורה להקל מפני שעדיין לא נזכר שרבים חולקים עליו אבל לאחר שנזכר שרבים חולקים עליו לא היה חושש להפסד מעט טהרות אם לא שעסק אחר כך בטהרות הרבה ע"פ הודאתו ולכך אמר כדאי הוא רבי אליעזר וכו' דאילו לרבנן אפילו בשביל הפסד טהרות הרבה לא היה לו לטהר דלא דמי לשנת בצורת כיון שלא נעשה ההפסד קודם ההודאה כ"א לאחר הודאתו:

בא"ד ועי"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו וכו' כצ"ל:

ד"ה נולד לה ספק טומאה כו' פי' נולד לה ספק הנוהגת אף בחולין וכו'. המשך דברי התוס' כך הם שהם מפרשים דהספק שקודם גלגול איירי בספק הנוהג אף בחולין דהשתא אין לאסור לא משום משמרת תרומותי ולא משום הפסד כהן משום דכיון דנולד בה כבר ספק שנוהג אף בחולין היתה בלאו הכי החלה אסורה לכהן אבל אם קודם גלגול נולד בה ספק הנוהג בחלה ולא בחולין סבירא ליה לתנא דמתניתין אע"ג דלא היה אסור לעשותם בטומאה משום משמרת תרומותי מכל מקום היה אסור משום הפסד כהן דאי לא עשאה בטומאה לא היתה החלה אסורה לכהן כיון שעדיין חולין גמורין הן קודם גלגול והספק שנולד בה אינו נוהג בחולין והדר קאמר אבל א"ל מתניתין שלעולם אימא לך שהספק שנולד בה קודם גלגול איירי נמי שנוהג בחלה ולא בחולין ואפ"ה ס"ל למתני' דליכא משום הפסד כהן שמתני' איירי שמפריש עליה ממקום אחר דאין נראה דקרי ספק טומאה וכו' אלא ודאי מתני' איירי שקודם גלגול נולד בה ספק שנוהג גם בחולין אבל אם נולד בו ספק שאינו נוהג בחולין ס"ל לתנא דמתניתין שהיה אסור לעשותה בטומאה משום הפסד כהן דלא איירי כלל מתניתין במפריש עליה ממקום אחר:

בא"ד ועל פירוש הקונטרס קשה דבתוספתא מסיים בה וכו'. פירוש אמתניתין דהכא נולד בה ספק טומאה עד שלא גלגלה וכו' מסיים בה בתוספתא וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן ובו' ובפירות אם הקדים תרומתן קודם גמר מלאכתן תרומתן תרומה דהיינו הקדימו בשבלין ואפ"ה קתני בתוספתא דעד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה ואין כאן איסור משום משמרת תרומותי וזה סותר פרש"י:

בא"ד ונראה דהתם נמי לא אסור משום משמרת תרומותי כפרש"י. ר"ל אלא דלא כפרש"י:

בא"ד בסופו ולרבא דשרי לגרום טומאה וכו' צריך לתרץ וכו' כתירוץ הראשון וכו'. ויש להקשות לפי זה א"כ תקשה לרבא דתוספתא דלעיל שהקשה מינה לפרש"י דמסיים בה וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן וכו' אלמא דאף בפירות לא שייך איסור משמרת תרומותי קודם שנגמרה מלאכתן ונראה לתרץ דרבא ס"ל דבעד שלא גלגלה או נגמרה מלאכתה לתרומה ותרתי בעי דשיהא בה הפסד כהן וגם שיהא ראוי קצת לחול עליו שם תרומה כגון ביין ובפירות עד שלא נגמרה מלאכתן ואז אסור לגרום לה טומאה בידים ולכך בההוא דאין בוצרין דאיכא תרתי דהא ראוי לחול עליו שם תרומה שהרי אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה הוי תרומה ושייך ביה קצת איסור דמשמרת תרומותי וגם איכא הפסד כהן משום דהא לא נולד בה שום ספק מקודם לכך אסור לגרום לה טומאה בידים אבל בההיא דתוספתא אע"ג דראוי לחול על הפירות שם תרומה כיון דאין כאן הפסד כהן שהרי נולד בהם ספק טומאה כבר מקודם וכן בההיא דהניזקין דשרי רבא לגרום טומאה קודם גלגול אע"ג דאיכא הפסד כהן כיון דאין ראוי לחול עליו שם חלה שהרי אם הפריש חלה קמח לא עשה ולא כלום ולכך מותר לגרום טומאה בידים:

רש"י בד"ה בשעת הדחק כו' להפסיד טהרות הס"ד:

בד"ה שאפאן כו' וכן של רקיקין. נ"ב פי' של מצה וכן של רבוכין דהיינו ג' מיני מצה חלות רקיקים רבוכין ומין א' חמץ כנגדם:

תוס' בד"ה דאפרשינהו כו' ונראה דקדושת הפה איכא כו' ומדאסר הככר כו' כצ"ל:

בד"ה בשפחתו כו' סתם רבן גמליאל אלא רבן גמליאל הזקן ויכול כו' כצ"ל:

בא"ד חבירו כו'. נ"ב פירוש והוא רבן גמליאל דיבנה שהיה בנו של רשב"ג הזקן שנהרג מטיטוס הרשע ואע"פ שהיה נוהג נשיאות אחר החורבן אחר רבי יוחנן בן זכאי מ"מ זה המעשה שנזכר בלחמי תודה יכול להיות שהיה קודם החורבן קודם נשיאותו עיין בתוס' פ' במה בהמה:

בד"ה נולד לה ספק כו' מן ועל פירוש הקונטרם קשה דבתוספתא דחלה מסיים בה כצ"ל כו' עד יעשה בטהרה. נ"ב הג"ה היא ונמחק נראה וצ"ל א"נ יש לפרש כו':

גמרא דאמר עולא חבריא מדכן בגלילא ה"נ בימי רבי. ע"כ הכוונה שהיו שומרין אותן ע"ט הקדש אבל לא היו מקדישין אותן לגמרי. דאם כן מאי שעת הדחק איכא בהו. ואין לדחות משום דאפשר למיפרקינהו ולהוציאן לחולין. מ"מ יקשה דהא תניא אין מקדישין כו' בזה"ז (יומא דף סו). וא"כ מוכח דאף לל"ק חולין שנעשו עטה"ק כקדש דמו לענין מעל"ע. לכן תמוהין לי דברי התוס' בחגיגה (הביאן המהרש"א לעיל) דף כא ב בד"ה בתרייתא שכתבו דאכתי לא קים ליה בהא עד למסקנא ע"ש. ודברי המהרש"א לקמן בזה אינן מחוורין:

שם א"ל ר"נ והתני תנא לקדש אבל לא לתרומה. מדלא קאמר והתניא לקדש כו' משמע דברייתא זו כבר היתה ידוע להם. ולולי דברי התוס' לעיל בד"ה מאי לאו. הייתי אומר דכוון להך ברייתא דלקמן (נג ב) מטמאה עצמה וקדשים למפרע:

תד"ה בשפחתו. ומיהו אין רגילות להזכיר סתם ר"ג כו'. הנה מצינו בברכות (כח ב) הסדיר כו' לפני ר"ג כו' א"ל ר"ג כו' עמד שמואל הקטן כו'. ובסנהדרין (ריש דף יא) מעשה בר"ג כו' עמד שמואל הקטן כו'. וע"כ הוא ר"ג הזקן. דהא שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו שמעון כו' לחרבא והיינו רשב"ג הנהרג אבי ר"ג דיבנה. וכן בפ"ב דפאה מ"ו מעשה כו' לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית. וע"כ איננו ר"ג דיבנה דבימיו לא היו עוד סנהדרין בלה"ג. ועמש"כ בר"פ כיצד צולין:

תד"ה נולד. והפסד כהן נמי ליכא שיפריש עליה ממקום אחר. וכ"כ לקמן דחבר הוא ויפריש עליה ממק"א. ותימה דהרי תנן בספ"ק דחלה דא"נ מן הטהור על הטמא. ובסוף פרק ב שם פלוגתת ר"א וחכמים דר"א מתיר וחכמים אוסרין:

גמ' קודש בימי רבי מי הואי. עי' משנה למלך בהל' אבל פ"ג הלכה א' בסופו:

שם מטמאה בין לקודש ובין לתרומה. עי' זבחים צט ע"ב תד"ה מדבר:

וא"ל כולן טמאות פירש"י במעל"ע שבנדה ובד"ה היא טמאה פי' משום פקידה לפקידה ע' מהרש"א ולפע"ד ליישב דהנה כל דפשעה ולא בדקה בדיקה הראוי ע"פ תחז"ל ה"ל בכלל מעל"ע. והא"ש דהמהר"ם לובלין כ' בכוונת רש"י במתני' דכל בדיקה שאינה בתקנת חכמים אינה ממעטת. וא"כ לפ"ז הא דאמר ר"ג היא טמאה וכולן טהורות ע"כ צ"ל דהך בדיקה לפני כל ככר וככר תקנת חכמים היא ולא תקנו בדיקת שחרית אלא לעסוקה בטהרות שנעשו על טהרות קדש אבל לקדש עצמה צריכא בדיקה על כל ככר וככר ומשו"ה היה ממעט. וא"כ לפי ס"ד של ר"ג שלא בדקה וכלן טמאות ע"כ פשעה ולא בדקה וא"כ ה"ל מעל"ע שבנדה דכל שע"י פשיעה ה"ל בכלל מעל"ע. ובזה י"ל קו' מהרש"א [שהקשה] דלמא חדא בקודש וחדא בחולין שנעשה על טהרות קודש. והא"ש דבחולין שנעשו עטה"ק ע"כ לא היה תיקון חכמים לבדוק על כל ככר וככר דא"כ למאי הלכתא תקנו בדיקת שחרית וערבית לעסוקה בטהרות ואע"כ בקודש עצמן מיירי:

קבלה מניה ר"ש בר יצחק בחולין שנעשו עטה"ק. ויש להקשות מ"מ איך מוכח מדלא תני ליה גבי מעלות דלמא כמ"ש מהרש"א לעיל וכן הוא בתוס' פ' חומר בקודש דבחמשה ראשונות לא חשיב משום דדררא דאורייתא ובחמשה אחרונות לא קחשיב ליה משום דאינהו לא נהגו בחולין שנעשו עטה"ק ומעל"ע שבנדה נהיג. וי"ל דס"ל לרב הונא ורב שמואל בר יצחק כיון דעכ"פ מוכח ממתני' דמעלות דמעל"ע נהוג בחולין שנעשו עטה"ק מכ"ש בתרומה עצמה אף ע"ג דחמשה ראשונות נהגו בחולין שנעשו עטה"ק ולא בתרומה התם מעלה בעלמא הכא משום ספיקא ואי מחמרי' בספיקא דרבנן חולין שנעשו עטה"ק מכ"ש דנחמיר בתרומה עצמה. דאפילו למאי דקיי"ל תרומה בזה"ז דרבנן מ"מ הרי היא כדאורייתא לכל מילי חוץ שאמרינן שאני אומר כמ"ש לעיל בשם מ"ל בהלכות תרומות. ובזה ניחא לן מה שפסק הרמב"ם כלישנא בתרא דר"ה להחמיר בדרבנן ונדחק בכ"מ משום דלל"ק הקשה הש"ס כמה קו'. ובאמת יש סברא להיפוך דהא פשטא ברייתא דר"נ מסייעא לל"ק. והא"ש דס"ל דלישנא קמא דר"ה ס"ל כר"ל ס"פ הערל דף פ' ע"א דתרומה בזמן הזה ומעזרא ואילך דרבנן בעלמא ולדידיה אפילו עיקרו מן התורה לא הוה כמ"ש מ"ל שם לכן פסק להקל בתרומה משא"כ אנן לא קיי"ל הכי וק"ל:

דאמר עולא חבריא מדכן בגלילא וכו'. פירש"י חברים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנם למנחות שמא יבנה בית המקדש וכו' ע"ש מהכא משמע שהיה להם אפר פרה לאמוראים דאי לא תימא הכי הרי הם טמאין למת ואיך מדכן וכ"כ רבינו שמשון פ"ד דחלה והרא"ש בסוף הלכות חלה דהאמוראים היה להם אפר פרה וכמו שהביא הרב משנה למלך פ"ג דאבל בתוך פסק המומי"א וע"ש מ"ש עוד בזה: