נידה ו ע"א

דינם כמגע בנדה עצמה, ולא ככלי שנגעה בו הנדה. וכך היא השוואה זו: מה מגע עצמה של הנדה — מטמא אדם לטמא בגדים, שאם נגע אדם בנדה, הריהו טמא לטמא בגדים שעליו, אף דין משכבה ומושבה — מטמא אדם לטמא בגדים למפרע מעת לעת.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, ששנינו: האשה הרואה דם — מטמאה למפרע מעת לעת, מחשש שמא ראתה קודם לכן. ומה היא מטמאה? — משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס אף זה המוקף צמיד פתיל אם הסיטתו. ואולם אף שהיא מטמאה למפרע מעת לעת, אינה מקולקלת למנינה (מחזור ספירת הימים), שאין אומרים מפני חשש זה שתתחיל למנות את ימי נידותה וזיבתה מאתמול אלא מיום שראתה בלבד. ואינה מטמאה את הבועלה בתוך מעת לעת למפרע בטומאת שבעה כשאר בועלי נדה, אף שהיא מטמאה משכב ומושב. ר' עקיבא אומר: אף מטמא האת הבועלה. ואולם אינה מונה שבעת ימי נדה אלא משעה שראתה את הדם בפועל.

ואולם הרואה כתם, כלומר, מצאה כתם של דם בבגדיה, ומסתבר שהוא דם נדה — הרי זו מטמאה למפרע עד לשעת כיבוסו. ומה היא מטמאה? — אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס אף שהוא מוקף צמיד פתיל אם הסיטה אותו. והרואה כתם הריהי מקולקלת למנינה, שהרי אין אנו יודעים מתי היה הדבר, ומטמאה את הבועלה למפרע משעת כיבוס הבגד בטומאת שבעה, ואינה מונה לימי נדתה אלא משעה שראתה.

ודין אחד הוא לטומאת מעת לעת של זה (הרואה דם) וזה (הרואה כתם) שאת כל הטהרות שנגעו בהן בפרק זמן זה תולין (מסתפקים בהם), ולכן לא אוכלין אותם שמא טמאים הם, ואולם גם לא שורפין אותן (כשאר טהרות שנטמאו בוודאי), אלא ממתינים עד שיטמאו טומאה אחרת, או שיתקלקלו, ואז ישרפו אותם.

ושואלים: ורבא, אי שמיע ליה מתניתא [אם נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא הזו] שממנה עולה כשיטתו — לימא מתניתא [שיאמר את דברי הברייתא] כמו שהן וכהלכה פסוקה, בלא להזדקק לקל וחומר! ואי [ואם] לא שמיע ליה מתניתא [לא נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא], אם כן קל וחומר זה שמטמאה דבר הניצול בצמיד פתיל מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: לעולם שמיע ליה מתניתא [שמע את הברייתא הזו], ואולם הוא לא השמיענו הלכה זו מן הברייתא כשלעצמה, כי אי ממתניתא [אם מן הברייתא] יילמד הדין, הוה אמינא [הייתי אומר] שכוונת הברייתא היא שהרואה דם מטמאים משכבה או מושבה למפרע או אדם או בגדים שנגעו בהם, אבל שיטמאו למפרע אף אדם לטמא בגדים שעליו, אף שהבגדים לא נגעו בטומאה — לא. משום הכי קאמר [כך אמר] רבא קל וחומר זה מדין כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ללמדנו שמטמאה אף אדם לטמא בגדים שעליו.

א ועוד בענין טומאה למפרע, אמר רב הונא: מה שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה שבנדה — הרי זה דווקא לענין קדש, אבל לא לענין תרומה, שהתרומות שנגעה בהן בפרק זמן זה אינן טמאות. ושואלים: אי הכי [אם כך], שלענין זה חמור דין הקדשים מדין התרומה, אם כן ליתני [שישנה] התנא אף חומרה זו גבי [אצל, יחד עם] שאר המעלות שיש בקודש על התרומה המנויות במסכת חגיגה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] התנא במסכת חגיגה את המעלות שיש לקודש על התרומה, לא שנה אלא היכא [היכן, בדבר] דאית ליה דררא [שיש לו צד] של טומאה מן התורה, אבל היכא דלית ליה דררא [היכן שאין לו צד] של טומאה מן התורה, וכל עיקרו הריהו גזירת חכמים — לא קתני [אין התנא שונה].

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, בדין טומאת מעת לעת: מה היא, האשה שראתה דם, מטמאה? — אוכלין ומשקין. מאי לאו [האם לא] מתוך שלא חילק התנא, הכוונה היא לכל האוכלים והמשקים, בין של קדש, בין של תרומה, והרי שאין הבחנה לענין זה בין קודש לתרומה, שלא כדברי רב הונא! ודוחים: לא, כוונת הברייתא שמטמאה אוכלים ומשקים של קדש ולא של תרומה.

ומביאים ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה בסוף פרקנו בדין הנשים הכהנות שצריכות לבדוק עצמן אם הן טהורות כשבאות לאכול בתרומה, ר' יהודה אומר: אף בשעת עברתן (פרישתן), בשעה שהן מסיימות מלאכול בתרומה הריהן צריכות לבדוק עצמן. והוינן [והיינו עוסקים] בה בהלכה זו של ר' יהודה, ונשאלה השאלה: מדוע צריכות הכהנות לבדוק עצמן לאחר שכבר אכלו מן התרומה, והרי מאי דהוה הוה [מה שהיה היה], ומה תועלת יש בבדיקה זו?

אמר רב חסדא: לא נצרכה בדיקה זו אלא כדי לתקן שירים (שאריות התרומה) שנגעה בהן באכילתה והן כעת בפניה (לפניה). שאם תראה אחר כך דם — אין שאריות התרומה הללו טמאות למפרע כיון שבדקה לאחר שנגעה בהן, וראויות הן לאכילה. שאלמלא בדיקה זו שלאחר האכילה, היו נטמאות התרומות למפרע, ושלא כדברי רב הונא!

ומתרצים: רב הונא מתני [היה שונה] בהסבר שיטת ר' יהודה זו שמטרת הבדיקה שלאחר האכילה היא להביא לישרוף את השירים של התרומה שהיו בידיה בסמוך לבדיקה. שכן כאשר הכהנת האוכלת בתרומה בדקה עצמה מיד לאחר האכילה, בתוך פרק זמן המוגדר כשיעור וסת, ומצאה שהיא טמאה, ודאי הוא שאף בזמן שנגעה בתרומה היתה טמאה, ולכן יש לשרוף את התרומה כדין תרומה שנטמאה בוודאות. אבל לענין הכשר השיריים לאכילה, אכן הוא כדברי רב הונא שאינה מטמאה את התרומה למפרע מפני הספק אם לא בדקה.

ומביאים עוד ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו מעשה אירע באשה שלא ראתה דם במשך שלוש עונות רצופות (של מחזור הוסת), ולאחר מכן ראתה, ועשה (ופסק הלכה למעשה) רבי כשיטת ר' אליעזר שבמקרה זה דייה שעתה, ומטמאה רק מכאן ואילך, ולא למפרע.

לאחר שנזכר רבי שפסק זה אינו כשיטת חכמים החולקים על ר' אליעזר וסבורים שלא נאמר דין זה אלא בסמוך לזקנתה בלבד, ואילו שאר הנשים במקרה זה מטמאות למפרע, אמר: כדי (כדאי, ראוי) הוא ר' אליעזר לסמוך עליו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

כמגע עצמה כאלו נגע בנדה עצמה.

ולכן, מה מגע בנדה עצמה - מטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף משכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו! [ולא כפי שבארנו בהוה אמינא ש"משכבה ומושבה כמגעה". הכונה היא לכלי שנגעה בו, שאינו מטמא אדם].

תניא כוותיה דרבא שטומאת מעת לעת שבנדה היא חמורה, שמשכבה ומושבה מטמאים אדם, לטמא בגדים שעליו.

אשה הרואה דם -

א. מטמאה טהרות מעת לעת.

ומה היא מטמאה? - משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס ואפילו כלי המוקף צמיד פתיל! ^[84]

ב. אבל, גזירת הטומאה מעת לעת למפרע - אינה גורמת שהיא תהיה מקולקלת למנינה! שלא גזרו לחשוש שמא יצא הדם קודם וכיון שאינה יודעת מתי יצא הדם היא מאבדת את "פתח נדתה", שהוא יום תחילת המחזור הקבוע של י"ח יום [ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה. עיין בהקדמה] שיש לכל אשה.

ג. ואינה מטמאה את בועלה למפרע בטומאת ז' של בועל נדה. אלא רק בטומאת יום אחד כדין הנוגע בנדה. [עיין לקמן טו א] ^[85].

רבי עקיבא אומר - מטמאה את בועלה מעת לעת בספק טומאת ז' כדין בועל נדה ^[86].

ד. ואינה מונה את שבעת ימי נדתה אלא משעה שראתה, ולא למפרע מעת לעת.

אשה הרואה כתם -

א. מטמאה למפרע ^[87].

ומה היא מטמאה למפרע? אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל ^[88].

ב. ומקולקלת למנינה, שכיון שאינה יודעת אימתי יצא הדם של הכתם גזרו חכמים שמתקלקל המחזור הקבוע שלה של ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה! ^[89] ג. ומטמאה את בועלה משום בועל נדה.

ד. ואינה מונה את ז' ימי הנדות אלא משעה שראתה ^[90].

וזה וזה, בין הרואה דם ובין הרואה כתם, שגזרנו עליה שתטמא מעת לעת למפרע את הטהרות שנגעה בהם - אין הטומאה ודאית. אלא תולין - לא אוכלין ולא שורפין!

ותמהינן: ורבא, שלמד לעיל מק"ו שמטמאה משכב ומושב ומוכח כדבריו מהברייתא, ממה נפשך:

אי שמיע ליה מתניתא, לימא - מתניתא היא.

ואי לא שמע ליה מתניתא המחדשת לנו שמטמאה משכב ומושב וכלי חרס המוקף בצמיד פתיל - קל וחומר מנא ליה? דמהיכן ידע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו ניצול בטומאת מעת לעת ועל ידי כך ללמוד קל וחומר מאוהל המת?! ומשנינן: לעולם שמיע ליה מתניתא. אבל, ואי ממתניתא - הוה אמינא שטומאת המשכב מטמאה או אדם, או בגדים הנוגעים במשכב בעצמם. אבל אדם הנוגע במשכב שיטמא בגדים שלובש אותם אימא לא. משום הכי קאמר רבא קל וחומר, ללמדנו שטומאת המשכב שבמעת לעת כה חמורה שאפילו מטמאה את הבגדים שלובש האדם הנוגע במשכב, אפילו לא נגעו הבגדים עצמם במשכב.

אמר רב הונא: הגזירה שגזרו חכמים על טומאת מעת לעת שבנדה, היא רק לקדש, אבל לא לתרומה!

והוינן בה: אי הכי, שרק לקודש גזרו, ליתני גזירה זו שחומרת קדשים גבי מעלות שמנו חכמים במסכת חגיגה בענין "חומר בקודש מבתרומה"!?

ומשנינן: כי קתני התם מעלות בקודש יותר מבתרומה, היכא דאית ליה דררא [צד של ספק] דטומאה, והחמירו בקודש יותר מבתרומה ^[91].

אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה, כגון גזירת מעת לעת, שאינה אלא גזירה בעלמא, שהרי לא ראתה קודם, חומרא שכזאת לא קתני בכלל חומר בקודש מבתרומה.

מיתיבי: שנינו בברייתא הקודמת: מה היא מטמאה במעת לעת - אוכלין ומשקין!

ודייקינן: מאי לאו, בין אוכלין ומשקין דקודש, ובין אוכלין ומשקין דתרומה! ^[92]

ומשנינן: לא! כוונת התנא היא למשקין ולאוכלין דקודש בלבד, וכגון שמן של מנחות ויין של נסכים ^[93].

ומביאה הגמרא ראיה מהמשנה לקמן שגזרו טומאת מעת לעת גם על תרומה - תא שמע להוכיח שגזירת מעת לעת היתה גם על תרומה דלא כרב הונא, שהרי שנינו במשנה לקמן: רבי יהודה אומר: חייבות הנשים לבדוק עצמן, בנוסף לבדיקות שחרית וערבית, אף בשעת עברתן [בשעה שמסיימות] מלאכול בתרומה.

והוינן בה בטעם התקנה של רבי יהודה: איזה צורך יש בבדיקה לאחר שכבר אכלה? והרי מה דהוה בשעת אכילת התרומה, הוה! ומה אכפת לן לאחר האכילה לידע אם היא טהורה או טמאה!?

וליישב את התמיהה - אמר רב חסדא: לא נצרכה הבדיקה שלאחר אכילת התרומה, אלא לתקן את שיריה של התרומה שנותרו בפניה [לפניה], שלא אכלתם. שאם בודקת עצמה לאחר האכילה ומוצאת עצמה טהורה, ואחר כך שוב בודקת בערבית [או בשחרית] ומוצאת עצמה טמאה, אין מטמאין את שירי התרומה שנותרו מאכילתה למפרע, שהרי בדקה עצמה אחר האכילה ומצאה עצמה טהורה.

ומוכח, שלולי הבדיקה הזאת היא תטמא את התרומה מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע, כי אם לא תטמא למפרע אין טעם לבדיקה. ודלא כרב הונא שאמר שגזירת למפרע היא רק לקודש ולא לתרומה!?

ומתרצינן: רב הונא, הסובר שלא גזרו לתרומה, מתני [בלשון המשנה לקמן], שחובת הבדיקה לאחר אכילת התרומה אינה כדי לטהר את שיירי התרומה, כי כל זמן שלא נטמאה האשה היא אינה מטמאה תרומה למפרע. אלא להיפך, חובת הבדיקה היא כדי - לישרוף שירים של תרומה שנותרו לאחר האכילה בידיה [ועתה אינם בידיה].

שאם בדקה עצמה מיד לאחר שנגעה בתרומה, תוך שיעור זמן קצר ביותר הנקרא "כשיעור וסת" [עיין רש"י] ומצאה עצמה טמאה, הרי ודאי לנו שהיתה טמאה גם בשעה שנגעה בתרומה, וחייבת לשרוף את מה שנותר מהתרומה, כדין תרומה שהיא ודאי טמאה [מדאורייתא].

וטעם הבדיקה הזאת היא, כדי למנוע אותה מלאכול את שיירי התרומה במידה והיא טמאה, [ולא כדי להשאיר את התרומה בטהרתה במקרה ותמצא טמאה בבדיקת ערבית. כי, כאמור, לרב הונא גם אם לא תבדוק אחר הנגיעה בתרומה ותמצא עצמה טמאה בערבית לא תטמא את התרומה מעת לעת למפרע].

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שגזרת מעת לעת היא גם לתרומה ולא רק לקודש:

תא שמע: שנינו במשנה [לקמן ז' ב'] מחלוקת חכמים ורבי אליעזר באשה צעירה [שאיננה זקינה] שעברו עליה ג' עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ואחר כך חזרה וראתה דם - האם דינה הוא כאשה שעדיין לא ראתה מעולם, שדיה שעתה, או שחזר דינה כאשה רגילה, ומטמאה מעת לעת.

ובברייתא [בדף ט' ב] שנינו על מחלוקת זאת:

מעשה באשה צעירה שעברו עליה שלש עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ולאחר מכן ראתה, ועשה [פסק] רבי כרבי אליעזר שדיה שעתה.

הערות

^[84] הגרעק"א כתב, שהוא נבוך במאי דקימא לן שלגבי חולין אמרינן דייה שעתה, היאך יהיה הדין אם נגעה בחולין, והחולין נגעו בטהרות? האם נאמר, כיון שלגבי טהרות מחמירים למפרע, גם כאן יש לחוש שכבר ראתה, והחולין נטמאו, והן ראשונים לטומאה, ומטמאים הטהרות, כי מה לי אם נגעה בטהרות או שנגעה בחולין, והחולין נגעו בטהרות. או דילמא, בחולין ליכא "טומאה למפרע" כלל. ומוכיח מסוגיין כצד הראשון, ממה שמטמאה כלי חרס בהיסט, אף שהוא חולין, מכל מקום נפקא מינה בטומאתו שהוא יטמא אחר כך לטהרות. אך מקשה על זה דפשטא דמילתא שחולין טהורין לגמרי, ולא מטמאין לטהרות. ראה חזו"א [צז ו]. מבואר ברעק"א שנתקשה רק כלפי כלי חרס ולא במשכבה ומושבה, ולמשנ"ת בהערה הקודמת מובן היטב. עיין בזכר יצחק [נה] שנוקט שחולין טהורים אפילו מלטמא אחר כך טהרות ומה שכלים טמאים אף על פי שגם הם בגדר חולין, שאני כלי חרס מאוכלין ומשקין שכלים טמאים לא חל עליהם דין עצמי שכל הנפקא מינה בטומאתן הוא כלפי אוכלין או אדם שיגעו בהם, מה שאין כן אוכלין ומשקין טמאים, חל עליהם דין עצמי מלבד מה שמטמאים אחרים. לפיכך בכלים, אף דהוי חולין, נטמאין בטומאת מעת לעת, דנפקא מינה לטהרות שיגעו בהם כסברת רעק"א, מה לי אם הנדה עצמה נגעה או שנגעה בכלים והם נגעו בטהרות, מה שאין כן אוכלין ומשקין, שיש לדון עליהן בפני עצמם כלפי טומאת עצמן, בזה נקטינן שאינן נטמאים בטומאת מעת לעת, דהוו חולין, וממילא טהורים הם גם כלפי אחרים.

^[85] תוס' הר [ד"ה מה] הקשה, אמאי לא גזרו שתטמא את בועלה מאי שנא מטומאת משכב ומושב, ותירץ, דהוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. לכאורה צריך ביאור דמילתא דלא שכיחא שייך כשבאים לגזור על דבר שאינו שכיח אולם כיון שגזרו שתהא נדה למפרע מעת לעת לא הוי גזירה על כל פרט מפרטי טומאת נדה אלא מדרבנן עשאוה כנדה למפרע ומשו"ה מטמאה אף משכב ומושב, אם כן, גם בועל נדה יהא בכלל, כיון שהוא פרט מפרטי טומאת נדה. הרשב"א [ג ב] מבאר תשובת שמאי להלל "אם כן, בטלת פריה ורביה", שאם אתה מטמאה למפרע אף בעלה היא מטמאה, הלכך אף הוא פורש ממנה לעולם. והלל קסבר שרק לטמא טהרות בלחוד מטמאינן משום סייג, אך לטמא בועלה למפרע, שיתבטל על ידי כך מפרו ורבו, מי אמר. ומבואר, ששמאי פליג שאין לטמאה למפרע דאם כן, גם בועלה מטמאה ויש חשש ביטול פריה ורביה. אבל מה שמטמאה טהרות למפרע לא יבוא לביטול פריה ורביה. וצריך ביאור טעם החילוק. הזכר יצחק [נה] מבאר הטעם שלא גזרו במעת לעת שבנדה טומאת בועל נדה משום שבנדה יש ב' חלקים: א. טומאתה לטהרות. ב. איסורה לבעלה. ומה שמטמאה בועלה אינו פרט מדינה שמטמאת טהרות, אלא בכלל איסור לבעלה הוא, דנדה האסורה לבעלה מטמאת בועלה, לפיכך מעת לעת שבנדה, אף שעשאוה כנדה למפרע, אינו אלא כלפי הדין הראשון לטמא טהרות, אך לא כלפי האיסור לבעלה, ולהכי אינה מטמאת בועלה. ובזה עולים דברי הרשב"א יפה, שמשום טומאת הטהרות לא נבוא לביטול פריה ורביה, כיון שטומאה זו לא שייכת לאיסור נדה לבעלה. מה שאין כן אם נטמא בועלה למפרע, חיישינן לביטול פריה ורביה כיון שטומאתו תלויה באיסור נדה לבעלה. ובהכרח שעשאוה אסורה באיסור נדה למפרע. עוד מיישב הזכר יצחק לפי דרכו [ראה הערה קודמת], מה שנדה במעת לעת אינה מטמאה את בועלה כיון שהאדם עצמו דמי לאוכלין ומשקין, שאם הוא טמא יש לו נפקא מינה לעצמו מלבד מה שמטמא גם אחרים. וכיון שהאדם עצמו הוא חולין, לא גזרו בו טומאת מעת לעת. ובעיקר טומאת בועל נדה, עיין רדב"ז תרומות [ז ט] ואור שמח משכב ומושב [ב א] שדנו אם גדרו שנטמא מן הנדה כמו שהיא מטמאה כלים, רק שנתחדש דמכל מקום הוא אב הטומאה ולא ראשון ככל מקבלי טומאה. או שיש עליו שם טומאה עצמית של בועל נדה, ולפיכך הוי אב הטומאה, דומיא דטומאת משכב ומושב, כפי שביארנו בהערה הקודמת.

^[86] ראה זכר יצחק [נה], שהוסיף לבאר טעמו של רבי עקיבא שמטמאה את בועלה למפרע דסבירא ליה שבגזירת מעת לעת גזרו למפרע גם איסור נדה לבעלה, ולפיכך יש בה טומאת בועל נדה למפרע. ובעיקר מה שנוקט הזכר יצחק שענין טומאת בועל נדה תליא באיסור נדה לבעלה, ראה משנה למלך משכב ומושב [ג ג] שלא נוקט כך, וכן דעת המנחת חינוך [מצוה קפב] שהבא על הנדה באבר מת, אף שאין בזה איסור תורה, מכל מקום נטמא מדין בועל נדה. אמנם ראה רש"י להלן [טו א ד"ה בשלא גמר ביאתו], ומדוייק שדימה איסור נדה לטומאת בועלה.

^[87] ראה רש"י [ד"ה הרואה] שמטמאים כתם למפרע עד שעת הכיבוס, עיין לעיל [ד ב] שציינו דעת הרמב"ם, ועיין תוס' הרא"ש להלן [נג א סד"ה עצמה] שנקט לדעת רשב"א שכתם מטמא למפרע רק מעת לעת.

^[88] ראה רש"י [ד"ה וכלי חרס] שביאר האופן שמטמאה כלי חרס המוקף צמיד פתיל אף שכלי חרס אינו מקבל טומאה אלא באוירו, מכל מקום מטמאה אותו בהיסט, שעל ידי כך חשיב מגע בכל הכלי, צריך ביאור, מאי מהני שהיסט הוי כמגע כולו, סוף סוף כלי חרס אינו מטמא במגע אלא רק באויר, ואם כן, גם אי חשיב כנגע בכולו, מכל מקום, לא שייך לומר שעל ידי היסט הוי כאילו הכניס ידו באוירו. ומוכיח הגראי"ל שליט"א שכלי חרס שנוגע בו מתוכו טמא גם בלי דין אויר כלי חרס, לפיכך, כיון שעל ידי היסט חשיב מגע בכולו הוי כאילו נגע גם בחלק שבפנים ומטמאו. וצריך לומר, שסתם מגע לא חשיב שנוגע בכל הכלי, שאם כן, בכל מגע יש גם כן נגיעה בפנים ואמאי כלי חרס אינו נטמא במגע. אלא רק היסט חשיב כנגע בכל הכלי, ראה קובץ הערות [קטז]. אמנם ראה רש"י שבת [פד ב ד"ה מי] שנוקט, שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו נטמא בהיסט כיון שאינו יכול לבא לכלל מגע. והתוס' שם תמהו עליו מסוגיית הגמרא כאן. וביארו, דכלי חרס המוקף צמיד פתיל כיון שעומד להפתח חשיב אתי לכלל מגע, ושאני מפכים קטנים שפיהם צר שאינם נטמאים בהיסט הזב כיון שאינם באים לכלל מגע. ראה עוד רש"י ביצה [לב א ד"ה וטמאות במשא הזב]. ועיין נודע ביהודה או"ח [קלז].

^[89] הטעם שבכתם מחמירים למפרע גם לענין דמקולקלת למנינה מה שאין כן בראייה, ראה רעק"א שביאר, שבראייה מדינא היא טהורה עד השתא, דהשתא ראתה ורבנן החמירו למפרע רק לקדשים. אבל בכתם הואיל ובכתם יבש ודאי טמאה למפרע לא פלוג רבנן בין לח ליבש כמו שכתבו התוס' [ג א] ד"ה ושרצים. תוס' הרא"ש להלן [נג א] מבאר הסברא, שבראייה שעכשיו ראתה ראיה ודאית הגם שלענין מגע מטמאים מעת לעת, לענין קלקול מנינה ליכא להחמיר. אבל כתם שלא ידעה מתי יצא מגופה מסתבר לומר שמקולקלת למנינה. האשכול [לא] מבאר בזה הלשון: "מה שאמרנו דהולכין בחולין אחר חזקה אף דהשתא איתרע, ותיקשי לך כתמים דמטמאינן למפרע ומקולקלת למנינה ולא אמרינן אוקמה אחזקת טהרה ואימא מעלמא אתי כבר פי'רשה הגמראשאין סברא לומר מעלמא אתי דבצפור לא נתעסקה וכו', וכיון שצ"ל מגופה אתי צרכינן לטמא למפרע עד שעת כבוס הבגד דליכא למימר השתא חזי דלפעמים הכתם יבש, ולמימר במעת לעת די כבראייה, שאני ראייה דידעו רבנן דלא שכיח שכותלי בית הרחם יעמידו הדם יותר מעת לעת, אבל בכתם דלא ידעינן אימתי נפיק ליכא לשיעורי במעת לעת ואפילו הכתם לח לא פלוג רבנן בכתמים". רעק"א נוקט שרואה כתם טמאה אף לענין חולין, וכך משמעות דברי התוס' [ג א ד"ה ושרצים וד"ה והא], והרמב"ן [שם ד"ה "והאיכא"], אולם הרמב"ם משכב ומושב [ג ט] נוקט דטמאה רק לתרומה וקדשים, ראה עוד סוגיית הגמרא להלן [נג ב]. וראה עוד תוס' להלן [ד"ה מאי לאו].

^[90] תוס' [ד"ה ואינה] הקשו, פשיטא כיון שמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה לא תוכל לספור ז' ימים אלא מיום מציאת הכתם. מתרצים תוס', דמיירי שראתה יום א' או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקא משמע לן שלא מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא. הסדרי טהרה [קצ צג] מדייק שאם ודאי אתא מגופה היתה מונה מיום מציאת הכתם אף שלא בא בהרגשה, ומוכח שאשה נטמאת מדאורייתא אף שלא בהרגשה אם ודאי בא הדם מגופה. ראה רש"י לעיל [ה א ד"ה אין חוששין לה], הטעם שדם קטנה אין חוששין אפילו אם סדינין שלה מלוכלכין בדם, ובסדרי טהרה [שם] האריך לדון שבתחילה פירש"י הטעם משום שתלינן שעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא, משמע דאי ודאי מגופה היינו מטמאין, ולבסוף פירש דלא גזרו בה רבנן, עי"ש שהאריך.

^[91] כן פירש"י אך בתוס' [ד"ה אבל] ביארו שגזירת מעת לעת אינה גזירה בעלמא אלא יש צד ספק כיון שרגילות קצת שנעקר הדם לפני ראייתה ולפיכך גזרו אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש. וכוונת הגמרא דליכא דררא דטומאה היינו, שמותר לה לעסוק ואינה צריכה לפרוש לכתחילה מלעסוק בטהרות כיון שאינה יודעת מתי תראה. ראה עוד להלן [ז א] שנרחיב בזה קצת.

^[92] תוס' [ד"ה מאי] פירשו שעיקר קושית הגמרא ממה שפירשה הברייתא דמטמאה אוכלין ומשקין. ולא חילקה שדוקא דקודש ולא תרומה, משמע בין תרומה ובין קודש, ולהכי לא הקשתה הגמרא מהמשנה שכתוב שמטמאה מעת לעת.

^[93] רש"י פירש כן. ויש לעיין, למה הוזקק רש"י לפרש מהן משקין דקודש שנטמאים מעת לעת? וביותר קשה, למה לא פירש כן כבר בהוה אמינא. והגראי"ל שליט"א מבאר, על פי המבואר בתוספתא בטהרות, שזבח ומנחות אשר לא התקדשו בכלי שרת אינן כקודש לענין שלישי עושה רביעי בקודש. לפיכך, אם טומאת מעת לעת מטמאה רק קודש, בעי להתקדש בכלי, שאם לא כן, הן אינן אלא כתרומה. ולהכי פירש"י שמיירי ביין דנסכים ושמן דמנחות. ומובן שלא פירש כן בסלקא דעתך, כיון דסברינן שמטמאה גם תרומה, ממילא הוא הדין קודש שלא נתקדש בכלי. ואוכלין, כיון שיש הרבה מיני קודש כבשר חטאת ואשם וכדומה, לא הוצרך רש"י לפרש כלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

are like her touch itself. Just as her touch transmits impurity to a person who comes in contact with them to the extent that he transmits impurity to the garments he is wearing, so too her bed and her chair transmit impurity to a person who comes in contact with them to the extent that he transmits impurity to the garments he is wearing.

§ It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If a woman sees menstrual blood, it renders her impure retroactively for a twenty-four-hour period. And what does she render impure during that period? Beds and chairs, food and drink, and an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover [tzamid patil], if she moves it. But she does not disrupt her count of the periods of menstruation and ziva, i.e., she starts her cycle only from that day when she saw the blood, and she does not render impure retroactively a man who engaged in intercourse with her. Rabbi Akiva says: She does render impure a man who engaged in intercourse with her. And she counts her seven days of impurity only from the time that she saw her menstrual blood, not retroactively.

The baraita continues: With regard to a woman who sees a blood stain, it renders her impure retroactive to when the garment was last checked. And what does she render impure during that period? Food and drink, beds and chairs, and an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover, if she moves it. And it also disrupts her count of eleven days during which emission of blood renders the woman a zava, as the time of the stain is unknown, and she renders ritually impure a man who engaged in intercourse with her. And she counts her seven days of impurity only from the time that she saw her menstrual blood, not retroactively.

The baraita further teaches: With regard to both this, one who sees menstrual blood, and that, one who sees a blood stain, if they had touched teruma, its status is suspended. It is not eaten, as impure teruma is prohibited in consumption, but it is not burned either, since it is prohibited to burn pure teruma.

The Gemara raises a difficulty: And as for Rava, why is the halakha of an earthenware vessel more obvious to him than the halakha of a bed and a chair? If he had heard this baraita, which states the halakha of an earthenware vessel, then let him say that the baraita itself is proof for his opinion with regard to a bed and a chair as well, as the baraita states both halakhot. And if he had not heard this baraita, from where did he learn his a fortiori inference, which is based on the halakha that an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover is not spared from impurity if a menstruating woman moved it during her twenty-four-hour period of retroactive impurity?

The Gemara answers: Actually, he did hear the baraita. But if his proof had been merely from the baraita, I would say that a different halakha applies to a bed and chair than to the earthenware vessels, as the baraita means that the bed and chair render impure a person or garments that they touch, but they do not render a person impure to the extent that he then transmits impurity to his garments. It is due to that reason that Rava says the a fortiori inference.

§ Rav Huna says: The twenty-four-hour period of retroactive impurity of a menstruating woman applies only to sacrificial food but not to teruma. The Gemara asks: If so, let the mishna in Ḥagiga 20b teach this among the other higher levels of purity that apply to sacrificial foods but not to teruma. That mishna lists stringencies of ritual purity that are in effect with regard to sacrificial foods and not teruma. The Gemara answers: When that mishna teaches those higher levels of purity, it is referring only to types of impurity that have a connection [derara] to impurity as defined by Torah law. But it does not teach a case where there is no connection to impurity as defined by Torah law, and the retroactive impurity of a menstruating woman is by rabbinic law.

The Gemara raises an objection from the aforementioned baraita that deals with the retroactive impurity of a menstruating woman: What does she render impure during that period? Food and drink. The Gemara asks: What, is it not correct to say that this is referring both to sacrificial food and to teruma? The Gemara answers: No, it is referring only to sacrificial food, not to teruma.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (11a): With regard to women of priestly families who must examine themselves before partaking of teruma, Rabbi Yehuda says: Even when they conclude partaking of teruma, they still need to examine themselves. And we discussed this statement of Rabbi Yehuda and asked: Why do they need to examine themselves after they finish eating teruma? What was, was; i.e., if a woman was impure when she ate the teruma, what is achieved by an examination now?

And Rav Ḥisda says in explanation: It was necessary only in order to amend the situation of the remaining teruma that is left before her, i.e., to prevent it from being rendered ritually impure. In other words, if she later experiences a flow of menstrual blood, her retroactive impurity status will not render the remaining teruma impure. This ruling apparently contradicts the opinion of Rav Huna, who said that the retroactive impurity of a menstruating woman affects only sacrificial foods, not teruma.

The Gemara answers: According to Rav Huna, Rabbi Yehuda teaches that since impure teruma must be burned, she must examine herself in order to determine whether it is correct to burn the remaining teruma that was in her hands. If she examined herself immediately after eating the teruma, in the period of time needed for the onset of menstruation (see 14b), and she found that she was impure, it is assumed as a certainty that she was impure when she ate the teruma. Consequently, the remaining teruma must be burned, in accordance with the halakha of teruma that was definitely rendered impure. But in fact, Rav Huna maintains that she does not render that remaining teruma impure retroactively, in a case where she did not examine herself.

The Gemara further suggests: Come and hear another difficulty with regard to the opinion of Rav Huna from a baraita: There was an incident in which Rabbi Yehuda HaNasi performed an action by ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Rabbi Eliezer maintains that a woman who passed three expected menstrual cycles without experiencing bleeding is presumed not to be menstruating any longer, and therefore any menstrual blood that she emits later renders her ritually impure only from then onward, but not retroactively. By contrast, the Rabbis contend that this halakha applies only to an older woman, for whom it is natural to stop menstruating, but not to a young woman, even if three typical periods have passed without bleeding.

The baraita continues: After Rabbi Yehuda HaNasi remembered that Rabbi Eliezer’s colleagues disagree with Rabbi Eliezer on this matter and that he had apparently ruled incorrectly, he nevertheless said: Rabbi Eliezer is worthy [kedai] to rely upon

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן א"ה ליתנייה גבי מעלות. ומפרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני. קשיא עלה והא קתני התם דלית בה דררא דטומאה כדאמר התם בגמרא פרק חומר בקודש (דף כ"א ע"ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות קודש חמש בתרייתא דלית בהו דררא דטומאה מדאורייתא לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרות הקדש לא גזרו בהו רבנן.
וי"ל דהתם דאורייתא לית להו אבל דררא דטומאה דרבנן אית להו הכא אפילו דררא דעלמא מדרבנן ליכא דכל שהוא חששא בעלמא למפרע לאו דררא היא כלל אלא כענין קנסא משום דלא בדקה הפסידוה עונה.
וי"מ דהכא הכי פרכינן ליתנייה גבי מעלות קמייתא דאינון בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש דאלו בהדי בתריית' כיון דליתנהו אלא לקדש לא מצי למיתנייה דהא מעת לעת שבנדה לחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי איתא כדאמר בשילהי שמעתין ולהכי מפרקינן כי קתני בהנהו היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלי ליה דררא דטומאה ואפ"ה החמירו בהו לא קתני.
והלשון משובש הוא לדעתי דההוא דאמרינן בשלהי שמעתין לחולין שנעשו על טהרת הקדש לתרוצא לברייתא דקתני לקדש אבל לא לתרומה איתמר אבל השתא להאי לישנא לקדש ולא לתרומה ולא לחולין שנעשו על על טהרת הקדש קאמרינן דאי לת"ה לא הוו צריכין בדר' לתרוצא כדעולא דהא איכא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש בימיו ממש אלא ודאי צ"ל להאי לישנא דאף לחולין שנעשו על טהרת קודש לא גזרו במעל"ע שבנדה לכך צריך לשנוי כדעולא כיון שהיו עושין על טהרת הקרש על מנת שהיו מתנסכין ממש על גבי מזבח היינו קדשי מזבח גמורין.

האי דאקשינן אי הכי לתנייה גבי מעלות. ופרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דליתא ליה דררא דטומאה לא קתני, קשיא לן דהא קתני התם חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה, כדאיתמר התם (חגיגה כא, ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרי בהו בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן. ויש מי שתירץ דהתם אפילו בחמש בתרייתא דררא דטומאה אוריתא ליה להו הא טומאה דרבנן אית להו, אבל הכא אפילו דררא דטומאה דרבנן לית להו, דחששא בעלמא הוא וסייג שעשו לטהרות. ויש מפרשים דרב הונא לא לקדש מקודש בלבד אמר, אלא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, והילכך פרכינן ליתנייה גבי חמש מעלות קמאיתא, דגזרו בהו בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ופרקינן דכי קתני התם, הנך דאית להו דררא דטומאה דאורייתא, אבל מעת לעת אין לה דררא דטומאה דאוריתא. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה, דא"כ כי מותבינן לקמן קדש בימי רבי מי הוה, מאי קושיא, לימא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואינה קושיא, דהכי קא פריך קדש בימי רבי מי הוה, והילכך אפילו חולין שנעשו על טהרת הקדש ליכא, דלעולם אין אוכלים חולין על טהרת הקדש אלא משום הרגל קדשים, ואי קדש ליכא, למה לי דאכלי חולין על טהרת הקדש. ומשני חבריה מדכו בגלילא, כלומר דכיון שהיו קרובים לחרבן הבית היו מצפין לבנינו והיו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן על טהרת הקדש. כן מצאתי לר"ח ז"ל שפירש חבריא מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש.

ומקולקלת למנינא בפרש״י ז״ל מפורשת כהוגן ועוד נפרשינן במכלתין בס״ד אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא הקשו בתו׳ דהא קתני התם חמש בבריתא דלית להו דררא דטומאה וכדאמר התם חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרו בהו בין בקודש בין בחולין שנעשו על טהרות הקודש וחמש בתרייתא דררא לטומאה דקדש גזרו ולא דחולין ותירצו דהתם נהי דליכא בחמש בתרייתא דררא לטומאה דאורייתא דררא דטומאה דרבנן איכא משא״כ במעת לעת דליכא אלא משום סייג דעלמא ואחרים תירצו דכי קאמר רב הונא הכא שגזרו בהם בקדש היינו בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש והיינו דהתם אית בהו דררא דטומאה ואפי׳ מדאורייתא ואי דק״ל הא דפרכינן לקמן בסמוך קדש במי רבי מי הוה דהכי פרכי׳ דכיון דר׳ לאחר חורבן הבית הוה שלא היה שם קדש מקודש מסתמא אף חולין שנעשו על טהרת הקדש לא הוה דלעולם אין אוכלין חולין על טהרת הקדש אלא להיותן מורגלין בטהרת הקדש ממש וכן נר׳ מפי׳ ר״ח ז״ל לא נצרכה אלא לתקן שירים שלפניה פי׳ שהניחה לפניה לאחר אכילה שאם בדקה עצמה לאחר אכילה ומצאה טהור ואחר כך בערבית מצאה טמא שלא נטמא אותם למפרע ופרקי׳ דרב הונא מתני׳ לא נצרכ׳ לשרוף שבידיה כלו׳ שירים שהיו בידה ממה שאכלה כשבדקה אח״כ ומצאה טמא תוך שיעור ויתיאוס דהא כודאי הוא ושורפין עליו את התרומה.

תניא כותיה דרבא. דפשטא דברייתא משמע דמשכבות ומושבות אף לטמא אדם וכלים אף על גב דלקמן דחי לה או אדם או בגדים:

ואינה מונה אלא משעה שראתה. אע"ג דת"ק אינה מקולקלת קאמר לר' עקיבא איצטריך דאמר מטמאה את בועלה וס"ד נמי דמקולקלת:

ומטמאה את בועלה. גר' ול"ג למפרע. דלקמן פ"ב תנן ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה ופליגי בגמרא רב ושמואל אי למפרע אי להבא ומסתמא רבנן דהכא היינו רבנן דהתם:

ואינה מונה אלא משעה שראתה. אע"ג דמקולקלת למנינה לחומרא מ"מ ימי נדותה אינה מונה אלא משעה שראתה ומילתא דפשיטא היא:

אי מתניתא קאמר משכבה ומושבה כמגעה וממה נפשך לא מצי למימר או אדם או בגדים דאי כמגעה לא מטמא אלא אוכלין ומשקין ואי כמגע עצמה אדם ובגדים ליטמא. ותירץ רבינו מאיר דסד"א דהא דקאמר כמגעה היינו דהוי אב הטומאה כמגע עצמה ולא ראשון. ומי' לאו לגמרי כמגע עצמה דאילו התם לטמא אדם לטמא בגדים. ואילו הכא או אדם או בגדים. דאין סברא להחמיר כל כך במעת לעת כמשכב נדה גמורה:

דלית ליה דררא דטומאה לא קתני. תימה דהא אמרינן בפרק חומר בקודש דעשר מעלות שנו כאן. חמש מעלות בתרייתא דלית להו דררא דטומאה. לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש. וא"כ ליתנייה גבי אחרונות דלית להו דררא דטומאה ויש ספרים דגרסי התם מדאורייתא וניחא דהנך דהכא לית להו דררא דטומאה אפילו מדרבנן. ויש ספרים דלא גרסי' התם מדאורייתא משום דאף קמייתא הוו מדרבנן ואדרבה בבתרייתא איכא מינייהו דאורייתא כגון צירוף כלי ורביעי בקודש. ומ"מ קאמר דלית להו דררא דטומאה לפי שמעלות יתירות הם. ורחוקות מטומאה ולא מיסתבר שיהו נוהגות בחולין. ואפי' ל"ג התם מדאורייתא ניחא הכא דמעת לעת לית להו דררא דטומאה אפילו כחמש בתרייתא דחומרא יתירא היא כדי לעשות סייג. מיהו קשה דהנך ה' בתרייתא לא הוו כחולין שנעשו על טהרת הקודש. ומעת לעת דלית ביה דררא כי הנך הוי אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש כדאמרינן לקמן קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקודש ואמרי' נמי חבריא מדכן בגלילא. ומסתמא לא היו מקדישין דמה צורך להקדיש. ועוד דאין מקדישין בזמן הזה. אלא על טהרת הקודש היו עושין. ועוד קשה דכל הנך דהתם לא היו לתרומה והך דהכא דקילא מכולהו איכא למ"ד אף לתרומה. וי"ל דמעת לעת שכיחא טפי אחמירו ביה רבנן כדי לעשות סייג. ואיכא לשנויי הנך פירכי קמייתא הא דפרכי' הכא לתניה גבי מעלות לאו בהדי חמש בתרייתא דלא דמיא להנהו דהא לא הוו בחולין שנעשו על טהרת הקודש. אלא בהדי ה' קמייתא והשתא ניחא דהנהו אית להו דררא דטומאה מעת לעת חשיב דררא דטומאה טפי מה' בתרייתא הלכך הוו כחולין שנעשו על טהרת הקודש:

מאי לאו בין דקודש בין דתרומה. תימה תיקשי ליה מתני' דמטמאה מעת לעת מאי לאו בין בקודש בין בתרומה. וי"ל משום דהך ברייתא נחתא לפרושי טפי דקת' אוכלין ומשקין וגם משכבות ומושבות וכלי חרס וס"ד דאי לא איירי אלא בקודש הוה ליה לפרושי. וא"ת אמאי לא מייתי ליה סייעתא מדתאני פ' בא סימן מטמאה עצמה וקדשים למפרע פי' עצמה שמקולקלת למנינה וקאמר דדוקא קדשים מטמאה. ורש"י פי' לקמן עצמה לטהרות ולישנא דעצמה לא משמע כפירושו. ועוד דלפי' תיקשי מהך ברייתא להך לישנא דאמר אבל לא לתרומה. וי"ל לא נקט דוקא קדשים אלא משום רבותא דר' שמעון בן אלעזר דפליג אף בקדשים:

שבדקה עצמה כשיעור אותיום. בשלהי פירקין גבי הא דבעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור אותיום. לחייב בעלה חטאת. ופריך מי משכחת לה שיעור אותיום והתניא איזהו שיעור אותיום כו' אלא מהו שתקנח. ה"ה הכא מצי לאקשויי ולשנויי הכי. א"נ התם גבי תשמיש דמסתמא לא פירש בקושי. וקיימא לן בסוף פ"ב דשבועות דמשמשת מת בעריות פטור ולא מחייבינן ליה אלא אשעת קישוי הלכך אחר פרישתו באבר מת הוי שיעור אותיום לקינוח ולא לבדיקה. אבל אי הוי משמש מת בעריות חייב או שפירש בקישוי הוי שפיר שיעור אותיום לבדיקה כ"ש לענין אוכלת בתרומה:

פרש"י בד"ה ואינה מונה ז' ימים וכו' וכן בכתם לסוף ז' טובלת כו' אבל פתח נדותה לידע כו' עד שתשב שבעה נקיים כדתניא בערכין עכ"ל כן הוא בנוסחת רש"י שלפנינו ואי אפשר לומר כן דבז' נקיים א"א למצוא פתח לנדותה ברואה פעם אחת בטועה כי הכא אלא בי"ז נקיים כדאיתא שם בערכין ודבריו בעצמם סותרים שכתב דלסוף ז' עם יום המציאה טובלת כדין נדה כיון שלא ראתה אלא פ"א ושוב כתב עד שתשב ז' נקיים כדין זבה גדולה ע"כ נראה להגיה גם הכא בפרש"י עד שתשב שבעה עשר נקיים דבזה תמצא פתח נדותה ברואה פ"א כי הכא כמפורש התם ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל היכא דליכא דררא כו' וא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות כו' וא"ת והא מע"ל אפי' בחולין טמא שנעשו עט"ק כו' עכ"ל בזה נראה לתרץ קושיתם הראשונה דמ"ה לא תני מע"ל במעלות אחרונות דהכא אף בחולין שנעשו עט"ק משא"כ בבתרייתא דליתנהו בחולין עט"ק וכ"כ התוס' שם בשם. ריב"א ולא יתכן להר"י דאכתי לא קים ליה בהא כי פריך ליה עד למסקנא כו' ע"ש פ' חומר בקודש:

בד"ה כשבדקה כו' ולקמן פ' האשה כו' וא"ד כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' עכ"ל הא ודאי מאן דאית ליה הכא כל שבעלה בחטאת דהיינו כשיעור וסת דטהרותיו תלויות לית ליה הא דאמרי' הכא לשרוף שירים שבידיה אלא לתלות שירים שבידיה אבל התוס' הביאו כל זה כאן לראיה דבלאחר זמן לכ"ע אין שורפין אלא תולין דבפ' האשה אמרינן כל שבעלה באשם תלוי דהיינו בלאחר זמן טהרותיו תלויות וא"ד אפי' בעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' ומכ"ש היכא דבעלה באשם תלוי וק"ל:

בגמ' תניא כותיה דרבא הרואה דם מטמאה מע"ל וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע וכו'. בפרש"י משמע שהיה גורס בברייתא בתחלת בבא דהרואה כתם מטמאה למפרע וכו' ואחר כך הרואה דם מטמאה מעת לעת וכו':

בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה וכו' ופירש דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאות הנוהגים בחולין וכו'. בלאו האי פירושא היו התוספות יכולין להקשות קושייתן ולא תלה קושית דתוספות בפירוש זה כלל אלא שכתבו אגב גררא פירושא דשמעתין דהתם וע"ש בתוספות ותמצא שכתבו פירוש זה בדבור בפני עצמו:

בא"ד וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וכו'. משמע מדברי התוספות שבקושיא היה עולה על דעתו שמה שמשני בגמרא כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דררא דטומאה דאורייתא קתני אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה דאורייתא כגון מעת לעת שבנדה דלא הוי כ"א דרבנן לא קתני גבי מעלות ולכך הקשו ליתניה במעלות אחרונות דלית להם ג"כ דררא דטומאה דאורייתא ותירצו דמאי דקאמר בגמרא אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דבמעת לעת ליכא דררא דטומאה כלל אפילו דררא דטומאה דרבנן כמו שפירשו בסוף דבריהם דבשעה שעוסקת בטהרות אין שם ספק טומאה כלל:

ד"ה מאי לאו בין דקדש בין דתרומה כו' עד משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים. פירוש דס"ל דאף בקדשים אינו מטמא כתם למפרע עד שעת הכיבוס כי אם מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראייתה כדאיתא התם אבל מ"מ תמיהה לי מאי הקשו התוספות מהתם דהא התם אכתם קאי דמיטמא למפרע עד שעת הכיבוס ולכך אינו מטמא עד שעת הכיבוס אלא בקדשים והכא בשמעתין קאי אראיה דמטמא מעת לעת אימא לך דמטמא אפילו בתרומה וצ"ע:

ד"ה כשבדקה עצמה בשיעור וסת וכו' עד אלא דניחא ליה למינקט שיעור וסת ולשרוף אבל לאחר זמן אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה נמי אמרינן כל שבעלה באשם תלוי וכו' כך הם שיעור והמשך דברי התוספות וכן נ"ל ומה שכתוב בספרים אף ברה"ר דבשמעתין דפרוזדור מוכיח וכו' אין זה מדברי התוספות רק גליון הוא וטעה הסופר וכתבו בפנים וכן מצאתי בתוספות ישנים:

גמ' תניא כוותיה דרבא הרואה כתם כו' עד אלא משעה שראתה הרואה דם כו' עד אלא משעה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אף בשעת כו' צריכות לבדוק הס"ד:

בד"ה מעשה ועשה כו' לזקנתה הס"ד:

תוס' בד"ה כשבדקה עצמה כו' מן אף ברה"ר עד דאתא מגופה הג"ה היא:

גמרא הרואה דם מטמאה מעל"ע כו'. מה שנדפס בגליון ס"א כתם. ובאידך בבא ס"א דם. הכוונה להפוך הבבות כולן כמו שהן. אולם "וזה וזה תולין כו'" צ"ל בבבא השניה:

רש"י ד"ה כמגע עצמה. כנגיעת עצמה. כצ"ל:

בסה"ד שאינו מטמא אדם וכ"ח. כ"נ דצ"ל. דר"ל דאפי' קודם פרישתו מן הנדה אינו מטמאן:

רש"י ד"ה וכ"ח המוקף כו' (בסופו). איזהו מגעו שהוא בכולו כו'. כצ"ל בבי"ת וכ"מ שם בק"א:

רש"י ד"ה מקולקלת. שאילו היתה כו' תהא סופרת שבעה אם תראה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואינה מקולקלת. נפיק מינה. הס"ד ומה"ד

תד"ה כשבדקה. כדאמר בשמעתין דפרוזדור. ולקמן כו'. כצ"ל בו':

גמ' הרואה דם מטמאה כצ״ל ועל מה שנדפס על הגליון ס״א כתם. נ״ב גירסת ס״א הלזו שבוש ופרש"י הוא דאטעי׳ דמפרש בבא דסתם ברישא דילמא הכי הוה גריס לה מיהו ודאי גבי דם גרסי׳ ואינה מקולקלת וכו' וגבי כתם איפכא:

שם הרואה כתם מטמאה. העיגולין מן תי׳ כתם נמחק:

רש״י ד"ה אף משכבה וכו׳ זה שכבסו קודם כצ״ל:

תוס׳ ד"ה ואי ממתני׳ וכו׳ והשתא מגע לא מטמא כצ״ל:

ד״ה כשבדקה וכו' אבל טומאות לא היו כצ״ל:

כדאי רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. בעירובין דף מ"ו ע"א משמע דהא בדרבנן וק"ק על מ"ש הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן תקי"ג בהקדמה השלישית שכתב דמדברי הרשב"א נראה שאינו מחלק בין דאוריתא לרבנן ע"ש. דמסוגית עירובין משמע דוקא בדרבנן כדאמרן. וכן ראיתי להרב שפתי כהן בי"ד סימן רמ"ב בפסק הוראת אסור והתר שהקשה כן על דברי הרב בית חדש ע"ש באורך ובמקום אחר רמזתי לדברי האחרונים ואחרוני זמנינו הם המדברים בזה ועיין בסוף ספר גט פשוט בכללים שהאריך בזה:

כמגע עצמה. כנגיעת עצמה כלומר אדם הנוגע במשכבה בתוך מעת לעת כאילו נוגע בבשר נדה עצמה שהוא ובגדים שעליו טמאים דכתיב (ויקרא טו) וכל הנוגע בה יטמא ותניא בתורת כהנים יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא שאינו חוזר ומטמא אדם וכלי חרס: אף משכבה. בתוך מעת לעת: הרואה כתם מטמאה למפרע. עד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו: וכלי חרס המוקף כו'. כלומר אפילו הוא מוקף צמיד פתיל שאי אפשר ליגע בתוכו מטמאה אותו בהיסט שהזב והנדה מטמאין כלי חרס בהיסט מה שאין כן בשאר טמאין דכתיב (שם) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול יטמא הזב כלי חרס מאחוריו במגע נאמר כאן בו ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן מה ת''ל אשר יגע בו והלא אויר כלי חרס טמא בלא נגיעה כדקיימא לן בהכל שוחטין (חולין כד.) תוכו אע''פ שלא נגע בו אלא איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: מקולקלת למנינה. אבדה פתח נדותה שאילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' תהא זבה אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה אינה יודעת אימתי היא בתוך י''א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה: ואינה מקולקלת למנינה. דהא ודאי מהשתא הויא פתח נדותה וליום שמיני לראייתה יתחילו י''א יום שבין נדה לנדה ורבנן לא גזור מעת לעת אלא לטהרות אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה ואינה מונה שבעה ימים דקודם טבילה אלא משעה שראתה וכן בכתם לסוף ז' ימים טובלת וטהורה אבל פתח נדותה לידע אימת מתחילין ימי זיבה אבדה עד שתשב ז' נקיים כדתניא בערכין (דף ח.): ורבא. דפשיטא ליה בכלי חרס לעיל וגמר משכבות מכלי חרס מאי שנא דפשיטא ליה בכלי חרס טפי ממשכב: אי שמיע ליה הא מתניתא. דקתני כלי חרס לימא מתניתא וליפשוט מינה משכבה להדיא: ואי לא שמיע ליה מתניתא קל וחומר מנא ליה. מכלי חרס הא כלי חרס אכתי לא קאמר ליה: אי ממתניתא. הוי אמינא למשכבות דקתני לטמא אדם או בגדים: אבל אדם ובגדים. שהאדם יטמא בגדיו שלא נגעו במשכבות אימא לא קמ''ל קל וחומר מכלי חרס וה''ק ומה כלי חרס שניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה מלטמא בהיסט כאילו ניסט מנדה עצמה משכבות שאין נצולין באהל המת אינו דין שאין נצולין במעת לעת שבנדה מלטמא כמשכב נדה גמורה: גבי מעלות. בפרק חומר בקדש (חגיגה כ:): מעת לעת. ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזירה בעלמא הוא: מה היא מטמאה. היינו ברייתא דלעיל: לא דקדש. כגון שמן דמנחות ויין דנסכים: אף בשעת עברתן. מתניתין היא (לקמן ד' יא.) אף בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה צריכות לבדוק: לתקן שירים שבפניה. שנגעה בהם ומהניא לה הך בדיקה שאם תמצא עכשיו טהורה לכשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה לא תטמא למפרע אלא עד שעת בדיקתה ולא תהא התרומה בכלל טומאה דמפרע שהרי בדקה לאחר העברתה אלמא טומאת מפרע לתרומה נמי גזור: לתקן. דומיא דלהכשיר דאמר לעיל שחרית להכשיר טהרות של לילה כו': ומשנינן רב הונא מתני. להא דרבי יהודה שבדיקה זו באה לשרוף שירים שבידיה אם תמצא טמאה תשרפם וכגון שבודקת עצמה לאחר עברתה לאלתר: כשיעור וסת. מיד סמוך לנגיעה בדיקה דאם תמצא טמאה ודאי בשעת נגיעה נמי טמאה היתה דאפילו חולין נמי מטמו ומצריך לה ר' יהודה בדיקה לתרומה כשיעור וסת כי היכי דלא תיכול תרומה טמאה לאחר זמן אבל לתקן לא סבירא ליה לרב הונא דכל כמה דלא בדקה מיתקנא וקיימא דטומאת מפרע לא גזור ביה רבנן: [כשיעור] וסת. מפרש בפ''ב (לקמן יד:) משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס העד ולשון וסת היינו מיד: מעשה ועשה רבי כר' אליעזר. באשה ילדה שעברו עליה שלש עונות של שלשים יום שלא ראתה ואמר רבי אליעזר במתניתין (לקמן ז:) כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ופליגי רבנן עליה דאין דיה שעתה אלא שעברו עליה ג' עונות מחמת זקנה סמוך לזקנתה: לאחר שנזכר. שלא יפה עשה:

ואינה מונה אלא משעה שראתה. תימה פשיטא כיון דמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה אם כן לא תוכל לספור ז' ימים ולטבול אלא מיום מציאת הכתם וי''ל דמיירי שראתה יום אחד או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקמ''ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא: אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא קתני. וא''ת ליתני ליה במעלות אחרונות דאמרינן התם (חגיגה דף כא:) חמש קמייתא אית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בין בקדש ובין בחולין שנעשו על טהרת קדש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בקדש כו' ופי' דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאה הנוהגת בחולין דאורייתא אבל בתרייתא לא שייכי כלל בטומאה דאורייתא הנוהגת בחולין אבל אין לפרש דרישא קתני טומאה דאורייתא וסיפא טומאה דרבנן דהא קתני בקמייתא בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דהוי דרבנן ובבתרייתא נמי קתני צירוף ורביעי בקדש דהוי דאורייתא וי''ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וא''ת והא מעת לעת אפילו בחולין טמא כשנעשו על טהרת הקדש כדאמר בסמוך קבלה מיניה רב שמואל ברבי יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש והנך בתרייתא ליתנהו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואית להו דררא דטומאה טפי כדפרישית וי''ל לפי שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואף לתרומה לאיכא דאמרי ומכל מקום לית להו דררא דטומאה משום דבשעה שעוסקין בטהרות אין שם ספק טומאה ואין לה להניח ולפרוש מלעסוק בטהרות שאינה יודעת מתי תראה אחרי כן: מאי לאו בין דקדש בין דתרומה. וא''ת ואמאי לא פריך ממתני' דמטמאה מעת לעת ונימא מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וי''ל דפריך מהכא משום דנחית לפרושי אוכלין ומשקין והוה ליה לפרושי גם דקדש ואם תאמר ואמאי לא מייתי סייעתא מדתניא בפרק בא סימן (לקמן נג:) דמטמאה עצמה וקדשים למפרע דמשמע קדשים ולא תרומה וקשה לאיכא דאמרי אף לתרומה וי''ל דנקט התם קדשים משום דרשב''א פליג התם אף בקדשים: כשבדקה עצמה כשיעור וסת. לאו בדיקה לגמרי קאמר דבדיקה הויא לחורין ולסדקין כדאמר פרק כל היד (לקמן דף יד:) דהויא טפי משיעור. וסת אלא כלומר קנחה עצמה והוה מצי למימר בדיקה ממש לתלות דאפילו אחר זמן הוי ספיקא דאורייתא דמחייב לקמן בכל היד (שם) אשם תלוי ואפילו למאן דפטר היינו משום דבעי חתיכה משתי חתיכות אבל ספיקא דאורייתא משוי לה אלא דניחא ליה למנקט שיעור וסת ולשרוף (הג''ה. אף ברה''ר דבשמעתין של פרוזדור מוכיח דאין חילוק בין רה''ר לרה''י לטומאה דאתא מגופה) אבל לאחר זמן אע''ג דהוה ספק דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה (דף ס:) אמרינן כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות וכל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות ואיכא דאמרי כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות אבל טמאות לא הוו:

נידה ו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד