נידה ז ע"א

וחלתה שהופרשה מעיסה זו הריהי תלויה (מסופקת), ולכן לא אוכלין אותה הכהנים, שמא טמאה היא, ואולם גם לא שורפין אותה שמא טהורה היא. באיזה ספק אמרו הלכה זו שהיא תלויה? — בספק חלה. ושואלים: מאי [מה] הכוונה בביטוי "ספק חלה" שמשמעו ספק טומאה המיוחד דווקא לחלה?

אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בפירוש הדברים: ללמדנו שלא תאמר שדווקא בספק טומאה המבוסס על הוכחות (ראיות, כלומר, ספק מוצק שצדדיו שקולים) שנינו הלכה זו, וכמו הספק הידוע ממקום אחר באדם שהלך באחד משני שבילין, שבאחד מהם מצויה טומאה, והשני טהור, ואינו יודע באיזה שביל הלך. דהתם [שכן שם] בספק כזה, חולין גרידא נמי מטמו [חולין סתם שנגע בהם גם כן נטמאים], ולא רק חלה.

אלא אף ב"ספק נשען", שהריהו מעין ספק רחוק, אף בו נוהגים בעיסת החלה כבדין ספק טמאה. ומהו ספק זה? דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבים] בדין שני בני אדם, האחד טמא טומאת זב והשני טהור, שהיו פורקין משא מן החמור או טוענין (מעמיסים) משא על החמור. בזמן שמשאן זה הריהו כבד — טמא האדם הטהור, שחוששים שמא מתוך כובד המשא נשען הזב על הטהור, ובכך נגרם שהאדם הטהור הסיטו או ניסט על ידו, ונטמא בכך. ואם היה משאן קל — נשאר הטהור טהור. וכולן (בין במשא כבד, בין במשא קל) — הריהם נחשבים טהורין לבני הכנסת האוכלים חוליהם בטהרה, שכן אין זה נחשב היסט גמור. ואולם הם נחשבים טמאין לענין התרומה מדברי סופרים, מחמת הספק.

ומקשים על כך: וכי חולין הטבולין לחלה — כחלה דמו [נחשבים] שייטמאו אף בספק רחוק כגון "ספק נשען", והתניא [והרי שנינו במשנה במסכת טבול יום]: האשה שהיא טבולת יום (שנטמאה וטבלה לטהרתה, ואולם עדיין לא העריב שמשה, והריהי נחשבת כשניה לטומאה, ופוסלת במגעה את התרומה ואת החלה להיות שלישי לטומאה), לשה את העיסה, וקוצה (חותכת) הימנה (ממנה) חתיכת בצק לשם חלתה, בלא שתקרא לה עדיין שם "חלה" (שהרי אם תחול עליה שם חלה, הריהי נטמאת על ידה), ומניחתה לחתיכה זו בכפישה (כלי נצרים) או באנחותא (לוח עץ), שהם כלים שאינם מקבלים טומאה, ומקפת (מקרבת) את חתיכת הבצק שקצתה מונחת בכלי לשאר עיסת הבצק, וקורא לה שם "חלה".

והריהי מותרת לעשות כן — מפני שהוא, בצק העיסה שנגעה בו האשה, נחשב בכך לשלישי לטומאה, ושלישי לטומאה הריהו טהור בחולין. וכיון שלא קראה לה שם חלה, עדיין היא חולין וטהורה. ומעתה יש לדון בדבר, אי אמרת [ואם אומר אתה] שחולין הטבולין לחלה כחלה דמו [נחשבים], הא טמיתנהו [הרי טימאה אותם] האשה בנגיעתה, כדרך שמטמאה היא את החלה!

אמר אביי בתשובה לכך: אין להשוות דין זה של טבולת יום לדין "ספק נשען", שכן כלל הוא, שכל דבר שודאי מטמא אפילו חולין — גזרו חכמים על ספקו משום חולין הטבולין לחלה. ואילו האי [זה] טבול יום, כיון שלא מטמא ודאי חולין — לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה.

ומקשים על כך: [והרי] טומאת מעת לעת למפרע שבנדה, שבה ודאי (נדה ודאית) מטמא חולין, ומכל מקום לא גזרו חכמים על ספקה שתטמא למפרע, ואפילו לא משום חולין הטבולין לחלה.

שכן אמר מר [החכם]: קבלה רב שמואל בר רב יצחק מיניה [ממנו, מרב נחמן], ומכוחה הסביר רב שמואל בר רב יצחק את פירוש הברייתא שדווקא בחולין שנעשו על טהרת קדש גזרו על טומאה זו, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה, וחולין הטבולים לחלה הריהם כחולין שנעשו על טהרת תרומה!

ומשיבים: אין לדמות את הדברים, שכן התם [שם, בחולין שנעשו על טהרת תרומה] לא פתיכא בהו [מעורבת בהם] תרומה, ולכן לא גזרו בהם חכמים טומאה זו. ואילו הכא [כאן, בחולין הטבולים לחלה] הרי פתיכא בהו [מעורבת בהם] חלה העתידה להינטל מהם, שהיא כעין תרומה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: הנח מלהשוות לטומאת מעת לעת שבנדה, שהיא דרבנן [שמדברי חכמים] ולכן לא גזרו בה על ספיקו משום ודאו.

א משנה ר' אליעזר אומר: שלא כנשים ששנינו שמטמאות למפרע, ארבע נשים אלו שראו דם — דיין שעתן, שמטמאות רק משעה שראו. ואלו הן: הבתולה, והמעוברת, והמניקה, והזקינה. אמר לו ר' יהושע: אני לא שמעתי (קבלתי) מרבותי שנוהג דין זה, אלא בבתולה בלבד.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

תנא בברייתא על משנה זאת:

וחלתה, החלה שהופרשה מהעיסה הזאת [שנולד בה ספק טומאה לאחר הגלגול], הרי על אף שהמשיך ועשאה לעיסה בטהרה, יש לנהוג בה כדין חלה "תלויה" - שלא אוכלין אותה, ולא שורפין אותה, מחמת שספק נטמאה העיסה לפני ההפרשה של החלה.

וממשיכה הברייתא: באיזה ספק טומאה שאירע בעיסה אמרו? והיינו באיזה ספק הוצרכו חכמים להשמיענו שיש לחלה שהופרשה מהעיסה דין "תלויה", שהרי בספק רגיל לא הוצרכו להשמיענו!?

בספק של טומאה הנוהגת רק בחלה ולא בחולין! והוצרכו חכמים להשמיענו שלמרות שהספק אירע בעיסה לפני הפרשת החלה, והעיסה עצמה הרי היא חולין, בכל זאת נטמאת העיסה [מספק] בטומאה הזאת, כיון שהיא "טבולה לחלה"! שכל חולין שיש בהם דין טבל מחמת חיוב הפרשת תרומה או חלה, הרי הם נטמאים בטומאה הנוהגת בתרומה ובחלה.

והוינן בה: מאי היא כוונתו של התנא דברייתא ללמדנו כשנקט את הלשון: באיזה ספק אמרו - בספק "חלה"!?

ומשנינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כוונתו של התנא דברייתא להשמיענו - שלא תאמר שרק בספק טומאה שיש "הוכחות" לספק הטומאה שנינו את דין החלה התלויה, כמו "ספק טומאה מוכחת" של שני שבילין [שבאחד מהם יש טומאה, והשני טהור, והלך האדם באחד מהשבילים ואינו יודע אם בטמא או בטהור] שהספק הוא שקול, ולכן טומאתו של האדם היא "ספק טומאה מוכחת", אלא גם בספק רחוק אמרו ^[98].

שאם תאמר שדוקא בספק "מוכח" [שקול] אמרו כן, נמצא שלא חידש לנו התנא דברייתא דבר. כיון דהתם, בספק שקול, הרי אפילו חולין גרידא, שאינם טבולים לחלה נמי מטמו בטומאת ספק, [ונפקא מינה לאדם האוכל חולין בטהרה שאינו אוכלם]. ואם כן, מהו החידוש שאין לאכול את החלה שהופרשה מהעיסה הזאת?

אלא, החידוש הוא, שאפילו במקרה שנטמאת העיסה בספק "נשען" [וכפי שיתבאר], שהוא ספק רחוק ולא שקול, וחומרת טהרה שכזאת נוהגת רק בחלה ולא בחולין, והאנשים האוכלין את מאכלי החולין שלהם בטהרה אין להם להקפיד עליה כיון שהיא ספק טומאה רחוקה ואינו ספק טומאה "מוכחת". ובכל זאת, אם נטמאת עיסת חולין הטבולה לחלה [שעדיין לא הרימו ממנה את החלה] בטומאת ספק "נשען", הרי היא חשובה טמאה [ביחס לחלה שתופרש ממנה, שתהיה החלה שתופרש ממנה תלויה, שאין אוכלין ואין שורפין אותה].

ומבארינן מהי טומאת "נשען": דתנן: זב וטהור שהיו פורקין מן החמור, או טוענין ביחד משא, הרי בזמן שמשאן כבד ויש לחוש שמא, מחמת כובד המשא, נשען הזב על הטהור, או שמא נשען הטהור על הזב - טמא הטהור!

והחידוש בטומאה שכזאת הוא כפול: שמטמאין למרות -

א. שאין זו השענות גמורה.

ב. ספק אם אירעה כלל ההישענות!

אבל, אם היה משאן קל, שאין לחשוש כלל להשענות, הרי הוא טהור!

וכולן, בין היה משאן קל, ובין היה כבד - טהורין לבני הכנסת! לאותם הנוהגים לאכול את חוליהן בטהרה, שאין זה היסט גמור. ועוד, דספק אם הסיט בכלל, ולפיכך גזרו את הטומאה רק על חלה, ולא על אוכלי חוליהן בטהרה.

וכמו - כן - וטמאין לתרומה! שגזרו גם בה חכמים "טומאת נשען" כמו בחלה.

והוינן בה: וכי חולין הטבולין לחלה - כחלה דמו, שלכן גזרו עליהם אפילו בספק טומאת נשען? והתניא: אשה שהיא טבולת - יום הרי היא לשה את העיסה הטהורה, וקוצה הימנה חלתה, אך עדיין איננה קוראת לה בשם חלה! כי כל עוד העיסה היא חולין אין טבול יום מטמא אותה, היות וטבול יום, שהוא "שני לטומאה", אינו מטמא חולין, אלא רק פוסל תרומה וחלה.

ולפיכך כשקוראת שם "חלה" לבצק שהפרישה היא מניחתה בכפישה או באנחותא, שהם כלים שטוחים שאין להם בית קיבול, ואינם מקבלים טומאה, ומקפת, מקריבה את הכלי עם החלה אל העיסה [כי מצוה להפריש מן המוקף - הסמוך], ורק אז - קורא [ה] לה שם "חלה", ומאז היא אינה נוגעת בה, כדי שלא תטמאנה! ^[99]

והא דיכולה טבולת יום לעשות כן - מפני שהוא שלישי! שהרי העיסה היא חולין, וגם אם נאמר שתיטמא העיסה מטבולת היום [שהיא שני לטומאה] הרי לא תהיה אלא "שלישי לטומאה", ושלישי - טהור בחולין! שאין תופסת בחולין טומאת שלישי כלל.

והשתא פרכינן: ואי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו, ולכן נטמאת העיסה אפילו ב"ספק נשען" כיצד היא מותרת לקצות בצק לחלה לפני שקוראת לה שם חלה? והא טמיתנהו טבולת היום לחולין הטבולין לחלה!?

אמר אביי: אינו דומה "ספק נשען" לטבולת יום. כי - כל מקום שודאי מטמא אפילו חולין - גזרו על ספיקו במקום ששייך לגזור משום חולין הטבולין לחלה [וכגון ב"ספק נשען", שאם היה נשען בודאי היה הזב מטמא אפילו חולין, ולכן החמירו בחולין הטבולין לחלה אפילו בספק אם נשען].

אבל, והאי טבול - יום, כיון דלא מטמא אפילו ודאי חולין, לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה!

ומקשינן: והא טומאת מעת לעת שבנדה, דודאי נדה מטמא [ה] למפרע חולין, ובכל זאת, ולא גזרו על ספקה לטמאותו מעת לעת. ואפילו לא משום חולין - הטבולין לחלה!

דאמר מר לעיל: קבלה מיניה [מרב נחמן] רב שמואל בר רב יצחק את התיובתא, והעמיד את הברייתא שמעת לעת שבנדה מטמא לקודש ולא לתרומה באוקימתא - בחולין שנעשו על טהרת קודש, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה! ולכאורה יש לדמות חולין הטבולין לחלה, הנעשים בטהרה בגלל החלה שעתידה להיות מופרשת מהעיסה, לחולין הנעשים בטהרת תרומה כאלו היתה תרומה. וכשם שלא גזרו טומאת מעת לעת על חולין הנעשים על טהרת תרומה כן לא גזרו על חולין הטבולין לחלה. ומוכח שלא גזרו ספיקו אטו ודאו.

ומחלקת הגמרא: התם, בחולין שנעשו על טהרת תרומה, לא פתיכא [מעורבת] בהו תרומה ולכן לא גזרו בהם.

הכא, בחולין הטבולין לחלה, פתיכא בהו תרומה [החלה העומדת להנטל מהעסה], ולכן גזרו בה.

ואי בעית אימא: הנח לטומאת מעת לעת שאינה אלא דרבנן, ומשום כך לא גזרו בספיקו אטו ודאו, שלא גזרו גזירה זאת אלא בטומאות דאורייתא.

[ואף על גב דטומאת ספק נשען גם היא מדרבנן אבל ספיקו חמור יותר שיש לחוש שמא נשען הזב בשעה שעסקו ביחד להרים משא. מה שאין כן בטומאה למפרע, שבשעה שעסקה בטהרות לא היה מקום להסתפק. תוס'].

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן - בתולה מעוברת מניקה וזקינה ^[100].

הערות

^[98] כן פירש"י. והתוס' [ד"ה שלא] מכריחים לפירש"י דלא מיירי באדם אחד שהספק אם הלך בשביל הטמא או הטהור, דכהאי גונא פשיטא שטהור, שהרי אפילו בב' אנשים שכל אחד הלך בשביל אחר, ובאו לשאול בזה אחר זה, טהורים. אלא על כרחך מיירי בב' אנשים שבאו לשאול בבת אחת. ראה מהרש"א. אך תוס' מפרשים דמיירי באדם אחד שהלך בשביל אחד מהם, ועשה טהרות, ואחר כך הלך בשני ועשה טהרות, שודאי מטמאים אותם.

^[99] ראה רש"י [ד"ה ומקפת], מדוייק דסגי מה שמקרבת הכלי שבתוכה החלה אל העיסה להחשב מוקף ולא צריך שיגעו החתיכות זו בזו. אך בתוס' [ד"ה ומקפת] נוקטים שצריך נגיעת החלה בעיסה. ורק בדין צירוף סל להתחייב בחלה אם בעיסה לא היה שיעור מעיקרא, הוא דלא בעי נגיעה וסגי מה שנמצאים כשיעור בסל אחד. ראה ריטב"א דדין מוקף דבעי נגיעה הוא דוקא בחלה דכתיב ראשית עריסותיכם ולא חשיב ראשית עריסה אלא כשהכל ביחד בעיסה אחת, אבל בתרומות ומעשרות סגי לן שיהא בבית במקום המשתמר לקיים דין מוקף. היראים [קמח] סובר שבחלה דין מוקף מעכב, ויש לבארו על פי דברי הריטב"א, ועיין שבלי הלקט [ריב] ושיטמ"ק תמורה [ה].

^[100] צריך עיון, למה דיין שעתן? והרי על אף שמסולקות דמים הן, מכל מקום, כיון ששינו וראו, יש לחוש שראו מאתמול. ראה חזו"א [קא ג] וקהילות יעקב [סה] שתירצו שחז"ל לא גזרו לטמא למפרע אלא רק היכא שגם במעת לעת, טרם שמצאה הדם, אין חזקה מבוררת שלא ראתה, רק דין חזקה דמעיקרא. אבל ד' נשים, שמטבען הן מסולקות דמים, ואיכא בירור שלא יצא דם, הוי חזקה אלימתא, ולא גזרו בה רבנן אף אם שינתה אחר כך וראתה. אך מקשה על כך הקה"י מדברי רש"י ותוס' לעיל [ג א], שהקשו לטעמא דשמאי דאשה מרגשת בעצמה ומדלא ארגשה לא מטמאינן למפרע, הא השתא נמי לא הרגישה, ומכל מקום טמאה, אם כן ניחוש שראתה מאתמול שלא בהרגשה. ולהנ"ל לא קשה כלל. עוד מבאר הקה"י באופן אחר, שעיקר גזירת מעת לעת אינה על הראיה הפרטית דהשתא, שבאמת אין לחוש שנטמאה למפרע אלא שאם נפסוק לטהרה, יש לחוש שבמשך כל ראיותיה בימי חייה כבר נטמאה כמה פעמים מעת לעת קודם שראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו, לפיכך עשו סייג משום חומר תרומה וקדשים לטמאותה תמיד למפרע, אבל בד' נשים שבאמת גם עכשיו בחזקת מסולקות על להבא והנידון רק על הראיה הפרטית של עכשיו לא גזרו רבנן כלל. ראה עוד משנה אחרונה. אמנם בתולה שהגיע זמנה לראות שדיה שעתה לא מובן למה היא שונה משאר נשים ולהלן [ט ב] יבואר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And as the ḥalla of this kneaded, untithed dough is in a state of uncertain purity, its status is suspended: It is neither eaten like ritually pure ḥalla, nor is it burned like impure ḥalla. With regard to which uncertainty did they state this halakha? With regard to ḥalla of uncertain status. The Gemara asks: What is the meaning of the concept of ḥalla of uncertain status? This apparently indicates a scenario of possible ritual impurity that applies specifically to ḥalla, not to non-sacred food.

Abaye and Rava both say: One should not say that we learned this case of ḥalla of uncertain status among the cases of equal proofs, i.e., an unresolvable uncertainty, such as the case of two paths, where someone walked down one of two paths, one of which was ritually impure and the other ritually pure, and he does not remember which one he walked down. As there, even regular non-sacred food is also rendered ritually impure due to uncertainty.

Rather, the uncertainty referred to here is similar to the less likely case of leaning, as we learned in a mishna (Zavim 3:2): In a case of a zav and a ritually pure person who were unloading a package from a donkey or who were loading a package onto a donkey, when their package is heavy the pure person is rendered impure, as perhaps the zav leaned on him while they handled the package together. If their package is light, he remains pure. And in all those cases, he remains ritually pure even if he is one of the members of a synagogue whose congregants handle non-sacred food according to the standards of sacrificial food, as this is not a true case of a zav moving a pure person. But he is impure with regard to matters involving teruma, by rabbinic law.

The Gemara asks: And is non-sacred food that is untithed with regard to the obligation to separate ḥalla really considered like ḥalla to the extent that it is rendered impure even in a case of leaning? But isn’t it taught in a baraita: With regard to a woman who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, she may separate ḥalla: She may knead the dough, and separate its ḥalla from it, and place the separated dough into a wicker basket or a wooden board [be’anḥuta], and subsequently she may bring it near the rest of the dough, and she may then designate it ḥalla by name.

The baraita continues: The reason that this is allowed, despite her impurity, is because the dough is impure by third-degree ritual impurity, and an item that has third-degree impurity is considered pure with regard to non-sacred food. The Gemara concludes its question: And if you say that non-sacred food that is untithed with regard to the obligation to separate ḥalla is considered like ḥalla, then she should render it impure with her touch, just as she would render actual ḥalla impure.

Abaye says: With regard to any item that when it is definitely impure renders non-sacred food impure, as in the case of the zav, the Sages issued a decree that its uncertain impurity should also render non-sacred food items impure, due to its status as non-sacred food that is untithed with regard to ḥalla. But with regard to this case of one who immersed that day, since even when she is definitely impure she does not render non-sacred food impure, they did not issue a decree that she should render that dough impure due to its status as non-sacred food that is untithed with regard to ḥalla.

The Gemara asks: But what about the twenty-four-hour period of retroactive impurity of a menstruating woman? As a definitely impure menstruating woman renders non-sacred food impure and nevertheless with regard to untithed dough the Sages did not issue a decree to treat her uncertain impurity as definite impurity due to the dough’s status as non-sacred food that is untithed with regard to ḥalla.

The Gemara cites its source for this claim: As the Master said: Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak received from Rav Naḥman: The retroactive impurity of a menstruating woman transmits impurity to non-sacred food items that were prepared according to the standards of purity of sacrificial food, but not to non-sacred food items that were prepared according to the standards of purity of teruma. It is assumed that the level of purity required for non-sacred food items prepared according to the standards required of teruma is the same as that of dough from which ḥalla has not been separated, i.e., it is not treated as real ḥalla, which is rendered impure by her retroactive twenty-four-hour period of impurity.

The Gemara answers: The level of purity required for non-sacred food items that were prepared according to the standards of purity of teruma is actually lower than the level required for dough from which ḥalla has not been separated. The reason is that there, in the case of non-sacred food items, there is no actual teruma mixed in it. By contrast, here, in the case of untithed dough, there is teruma, i.e., ḥalla, mixed in it, which will eventually be separated from this dough.

If you wish, say instead: Leave aside the twenty-four-hour period of retroactive impurity of a menstruating woman, as it applies by rabbinic law. One cannot raise a difficulty against the principle that untithed dough is treated with the same level of purity as ḥalla from the case of the retroactive impurity of a menstruating woman, since that retroactive impurity is a rabbinic decree, and therefore there is more room for leniency.

MISHNA: Rabbi Eliezer says: Unlike the women with regard to whom it was taught that they transmit impurity retroactively, there are four women who discern menstrual blood and their time is sufficient, i.e., they transmit impurity only from the moment that they saw the blood: A virgin, a pregnant woman, a nursing woman, and an elderly woman. Rabbi Yehoshua says: I heard this halakha from my teachers only with regard to a virgin,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וחלתה תלויה. פירוש אסיפא קאי והוצרך לומר כן משום מאי דמפרש ואזיל מפני שזה ספק חלה בלחוד שהוא מותר לבני הכנסת וכמפרש ואזיל שלא תאמר בהוכחות פי׳ שלא תאמר שאין דין זה אלא בספק שקול שיש בו הוכחה לטומאה כמו לטהרה כמו ב׳ שבילין ברה״י.

אלא בנשען. פירש שספקו קל וחומרא דרבנן היא שחששו שמא נשענו זה על זה ולאו אדעתייהו ואעפ״י שאין זה מצוי.

ומנחתה בכפישה או באנחותא. פי׳ פשוטי כלי עור שאין מקבלין טומאה דלהוי ליה הכירה ולא תגע בהו לאחר קריאת שם.

ומקפת. פירוש מקפת ממש שהיו נושכות זו בזו וכדמפרש ואזיל והכי איתא נמי במסכת סוטה פ׳ כשם ואע״ג דבמוקף בתרומה ומעשרות סגי לן שיהא בבית במקום המשתמר שאני חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ולא חשיב ראשית עריסה אלא כשהכל ביחד בעיסה אחד.

בחולין שנעשו על וכו'. וקס״ד דחולין הנעשים על טהרת תרומה לא גריעי מחולין הטבולין לחלה ולתרומה ופרקינ׳ דשאני התם דכתיבא בהו תרומה משא״כ בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

ואב״א הנח מעת לעת דרבנן. פי׳ דהא קיל משאר ספקות דרבנן כההיא דלעיל משום דמעת לעת אינו אלא סיג בעלמא משא״כ בספר חלה דלעיל דהוי נמי דרבנן כדאיתא לעיל.

שלא תאמר בהוכחות שנו פרש"י כגון שני שבילין ספק הלך בטומאה דאפי' בחולין נמי טמא וקשה דבכל דוכתי מייתי שני שבילין לענין טהרה מיהו לפעמים דאפי' ברשות הרבים טמא לכ"ע כגון אם באו לישאל בבת אחת כדמפרש בפ"ק דפסחים (דחולין). ונראה דמיירי בההיא דתוספתא דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות אם אלו ואלו קיימות הרי אלו מוכיחות לטומאה ואפי' באו לישאל בזה אחר זה דחיישינן שמא יבא אחד ויאכל את שתיהם ומשום דקתני התם הרי אלו מוכיחות קרי ליה הכא בהוכחות:

אלא בנשען. כלומר אף בספק נשען שהוא ספק חלה אמרינן חלתה תלויה ולא אמרינן כיון דבשעה שנולד ספק זה היתה חולין ונשען טהור לחולין טהורה היא. אלא כל העיסה כחלה חשבינן לה דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו. וכ"ש בספק הנוהג בחולין דחלה תלויה. ומי' מתני' ע"כ בהוכחות איירי דאי בנשען ברישא דעד שלא גלגלה לא ניטמאת בספק נשען דאכתי לא חל עליו חלה ואמאי תיעשה בטומאה הא קא מפסיד חלת כהן. אלא ודאי בהוכחות קא איירי הלכך שרי לטמאותה קודם גלגול. אבל אם המתין מלטמא אותה עד לאחר גלגול אע"פ שנולד בה ספק קודם גלגול אסור לטמאותה. ואפי' לר' יהושע דאמר גבי חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה יניחנה במקום התורפה. הא אמרינן ספ"ק דפסחים גרמא אין בידים לא ואביי ורבא הוא דקאמרי דהך דסיפא לאו דוקא בהוכחות אלא ה"ה נמי בנשען:

משאן כבד טמאין. משום דאי אפשר שלא יהא ניסט הזב על הטהור אוהטהור על הזב. ואם הטמא הסיט את הטהור טמא כדמוכח בשבת פרק אמר ר' עקיבא עובד כוכבים ועובדת כוכבים בין שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותם טמאין. וכן טהור שהסיט את הטמא טמא כדמוכח נמי התם ולקמן בפרק יוצא דופן דאמר' קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא. ופרש"י משום דכתיב במשכב הזב והנושא אותם וכ"ש זב עצמו. והאי טעמא פריכא הוא כדאמרינן לקמן פ' בנות כותיים שעיר המשתלח יוכיחו שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. אלא מהיקשא נפקא לן כדאמרינן בפרק רבי עקיבא מקיש משכבו לו. ועוד יש לומר ק"ו ומה משכב שאינו עושה משכב מטמא במשא. זב שעושה משכב לא כ"ש:

וכולם טהורים. פרש"י אמשאן כבד קאי. ויש ספרים דגרסי בפ"ג דמסכת זבין משאן קל טהורים לבני הכנסת ול"ג וכולן:

לבני הכנסת. היינו אוכלי חוליהן בטהרה. ובבכורות בפ' כל הפסולין גבי בכור שיש לו מום מובהק אמרינן דהתרתו על פי ג' בני הכנסת. כלומר הדיוטות שאינן מומחין והכא קרי להו בני הכנסת לפי שאינן אוכלי תרומה:

מקפת וקוראה לה שם. משמע הכא דאע"פ שהפרישתה לקרות לה שם לא חשיב מוקף כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא. וקשה מהא דאמרינן בסוטה פרק כשם גבי חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע. ואיכא מאן דתאני התם בביצה וקסבר אין שני עושה שלישי בחולין ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל הלכך העיסה ראשונה והביצה שניה ואינו חוזר ומטמא אותו כדי חלה כל זמן שאין שם חלה עליו דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו. והשתא מ"מ כשיקרא לה שם תיטמא החלה אלא ודאי יפרידה תחלה ואח"כ יקרא לה שם וקרינא ביה מוקף כיון שהיתה מוקפת לדעת שיקרא שם לאלתר אחר כך. וי"ל דלעולם צריך לקרות שם בשעת שהוא מוקף אלא שיאמר שתהא שם תרומה חל עליה לכשיפרישנה ועוד י"ל דהכא נמי חשיב מוקף אם היתה קוצה חלה ומניחתה בכפישה וקורא שם אלא חיישינן שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם הנחתה בכפישה הלכך הזקיקוה לחזור ולהקיפה אחר שתנתן בכפישה להיכירא. א"נ הכא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחילתה לשם כך:

התם לא פתיכא בהו תרומה. משמע הכא דחולין שנעשו על טהרת הקודש קילי מחולין הטבולים לחלה. ותימה דלעיל קתני מפני שהוא שלישי ושלישי טהור בחולין. ובפ"ק דחולין משמע דחולין שנעשו על טהרת הקודש יש בהן שלישי. וי"ל דשאני טבול יום (דשאני) דקלישא טומאתו דשמשא ממילא ערבא והאי דקאמר ושלישי טהור בחולין. בשלישי כזה קאמר. והא דפריך מינה לעיל אההיא דנשען משום (דמעשה) [דחומרא] יתירא הוא הא דמטמאינן נשען בתרומה הלכך מסתבר ליה שאין להחמיר ולטמאות נשען בחולין הטבולין לחלה טפי מבשלישי דטבול יום:

הנח מעת לעת דרבנן. פי' טומאה קלה משאר טומאות דרבנן:

ואב"א הנח מעת לעת דרבנן פי' דלא חזינן שום רעותא לה בטמאה ומש"ה חולין ולא שורפין ולא ילפינן לה מספק טומאה ברשות היחיד:

תד"ה נולד לה ספק כו' ולרבא דשרי לגרום טומאה כו' צריך לתרץ אההיא דפ' ר"י כתירוץ הראשון כו' עכ"ל מזה נראה שמה שמקשה לפ"ה מן התוספתא אינו מדברי התוס' דהכא והוא גליון ומדברי התוס' דפרק ר"י הוא ע"ש וכמו שכתב מהרש"ל דאל"כ תקשי להו נמי הכא לרבא כך מן התוספתא וק"ל:

בא"ד א"נ כמו שתירץ ר"ת שם דהתם בגיטין ליכא כ"א חשדא כו' עכ"ל גם לתירוץ זה אהך דשמעתין לרבא נמי איכא למימר דשרי משום דליכא הפסד כהן ומדברי התוס' דפ' ר"י נראה דעיקר קושייתם לתרץ דהכא כיון דכבר נולד להן ספק טומאה וא"א להיות טהור לגמרי לא אסרו לגרום טומאה לחולין שבא"י משא"כ בההיא דפ' ר"י דליכא ספק טומאה ואסור לגרום להם טומאה כיון שאפשר שיהיו טהורים לגמרי ואהא קאי תירוץ ר"ת אההיא דגיטין בפשיטות טפי וע"ש:

בד"ה שלא תאמר בהוכחות שנינו פרש"י כגון ב' שבילין ספק הלך בטהור כו' עכ"ל משמע להו לפרש"י דלא מיירי באיש א' שהלך בשביל א' כנראה מלשונו ספק הלך בטמא כו' דא"כ לא הוה ספק מוכחות ובכה"ג פשיטא דהוה טהור דהא אפי' בשנים בבאו זא"ז טהור כמו ששנינו במס' טהרות אבל לפרש"י איירי בב' אנשים שהלך כ"א בשביל אחד ובכל אחד קאמר דספק הלך בטהור ספק כו' ואהא קאמרי ולדבריו צריך לומר שבאו לשאול בבת אחת כו' ונראה לפרש כי ההיא דתניא בתוספתא כו' ומיירי באיש א' שהלך בב' השבילין בטהרות דהוו אלו כו' ואין להקשות כיון דהוא הלך בב' השבילין ונטמא בודאי הרי גם טהרות שניים נטמאו ודאי ממנו די"ל כגון שהזה ושנה וטבל אחר שהלך בשביל הראשון דכה"ג איתא בסדר המשנה במס' טהרות מיהו בתוספתא שלפנינו איתא הגירסא והלך חבירו ועשה טהרות אלו ואלו מוכחות וכ"ה בפי' הר"ש בסדר טהרות והיינו כפרש"י:

בד"ה ומקפתו קורא כו' ונכון בפסח כו' אחת על כולן דאז הסל מצרפן ואע"פ דאמרינן בפ"ק דביצה כו' הקילו בתרומת חו"ל עכ"ל ר"ל דנכון בפסח לעשות כן משום דכל אחת ואחת נילושה בפני עצמה דבנילושה יחד א"צ היקף בסל ועיין בתוס' פ"ק דביצה וההיא דהכא דמקפת וקורא לה שם אף בנילושה יחד מיירי בחלת א"י ואין לתרץ נמי בקושייתם דלעיל בההיא דפ' כשם דשפיר חשיב מוקף כיון דלפני קריאת שם היתה מחוברת משום דאיירי נמי בח"ל דלא צריך הקפה בחלת חו"ל בשעת קריאת שם דדחוק לאוקמא ההיא דהתם דתני בכביצה דאיירי דוקא בחלת חו"ל כיון דסתמא קתני ובההיא דפ"ק דביצה ופ' עד כמה קאמר בהדיא תרומת חו"ל אוכל והולך כו' ודו"ק:

ע'"א תד"ה שלא תאמר בהוכחות שנינו פרש"י כגון ב' שבילין וכו'. התוס' סוברים שרש"י ר"ל שני שבילין ושני בני אדם וכל אחד הלך באחד מהן ועשה טהרות ואין ידוע איזה מהן הלך בטמא ואיזה מהן הלך בטהור והתוספות מפרשים שני שבילין ואדם אחד שהלך בשתיהן ואחר כל אחד עשה טהרות כל שני הטהרות טמאים דאיזה מהן נטהר:

ד"ה וכולן טהורין לבני הכנסת פרש"י דקאי אמשאן כבד וכו'. פירוש הא דקאמר וכולן משום דקאי אפילו אמשאן כבד:

ד"ה ומקפת וקורא לה שם הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה כצ"ל:

בא"ד נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה. ר"ל שנוטל שיעור חלה על העיסה הטמאה מאותה עיסה הטהורה קודם שהורמה חלתה ממנה דאם הורמה ממנה כבר חלתה א"כ לא היה אפשר להפריש ממנה על הטמא משום דהוה ליה מן הפטור על החיוב:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה וכו'. ר"ל דהתם לא מיירי שאין בכל העיסה הטהורה אלא כשיעור חלה מעיסה הטמאה ומקיפה ומפריש כל העיסה הטהורה לחלה על הטמאה ע"י קריאת השם אלא מיירי שהעיסה הטהורה גדולה יותר ויותר ומקיפה ע"י כביצה באמצע וקוצה ומפריש חלה מן הטהורה עצמה ועל עיסה הטמאה ביחד ונעשה חלה כשעת הפרשה וקציצה וק"ל:

בא"ד והא דפסקינן לקמן כר"א וכו' היינו להתחייב בחלה וכו'. פירוש ונוטל ומפריש על ידי קציצה קצת מהאחת על כולן אבל בשיש בעיסה שיעור חלה אלא שרוצה להפריש כל העיסה האחרת על זו ע"י קריאת השם וע"י הקפה אז גם לר"א בעי נגיעה:

בא"ד ונכון בפסח להגיע כל המצות כשמפרישין אחת על כולן וכו'. פירוש צריך שיגעו כל המצות זו את זו כשמפריש אחת על כולן בהקפה ע"י קריאת השם שאין הסל מצרפן לענין הקפה אפילו לרבי אליעזר כדלעיל:

גמ' לא אוכלין ולא שוחטין כו' נ"ב כל זה מתוספתא היא במסכת חלה:

רש"י בד"ה וקוצה לה כו' בסוף פ' הנזקין כו' כצ"ל:

ד"ה ודאה צ"ל דודאי:

תוס' בד"ה משום שלא תאמר כו' צ"ל שבאו כו' כצ"ל:

גמרא הנח מעל"ע דרבנן. לקמן ():

תד"ה וכולן. וכ"מ במסכת זבים דקתני התם משאן קל טהורים לבה"כ כו'. הוא כי"ס שהביא הר"ש שם. ומה שהביא הש"ס כאן הוא ברייתא וגרסי' דתניא. והא דלא הביא ממתניתין. י"ל משום דבמשנה לא תני אלא בחדא דהיינו משאן קל ובברייתא תני וכולן דקאי על כל עניני דטהרה כמש"כ התוס'. ונראה דכוונתם על מה שנשנו שם במשנה שאחריה. ולפרש"י נראה דהאי וכולן על כל הני דתני לעיל שם מריש הפרק דכולהו הוויין טומאת ספק כדעת הרמב"ם בפ"ט מהל' מו"מ ודלא כהראב"ד שם. ורש"י דלא נקט אלא משאן כבד הוא משום שהגמרא לא העתיקה כאן רק בבא זו. והרע"ב שהעתיק לשון רש"י זה בפי' המשנה ל"ד. שוב ראיתי שגם הר"ש פי' כן כהרע"ב:

תד"ה והאי. ובברייתא נמי קתני והשלישי כו'. כצ"ל. וכן לקמן כתבו והא דתניא בברייתא כו'. לכאורה הוא שלא בדיוק כי היא משנה בפ"ד דטבו"י וכמו שהגיה הגרי"פ בגמרא דצ"ל והתנן וע"ש בר"ש. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד:

גמ׳ ומקפת וקוראה לה שם כצ"ל:

רש״י ד"ה ומקפת מקרבת בכלי אצל העיסה כצ״ל:

תוס׳ ד"ה (בדף הקודם) נולד לה ססק וכו׳ אבל בעיסה קודם גלגול לא מיקריא טבולה לחלה כצ״ל:

גמ' ומניחתה בכפישה. ע"ל עא ע"ב במתני' דלא קתני להא וצ"ע:

(ז א תוספות) ד"ה והאי וכו' ובברייתא נמי וכו'.—אין זו ברייתא אלא משנה שלימה בטבול יום פ"ד.

(שם) וי"ל דטבול יום קיל טפי וכו'.—יש לעיין מדתנן בטבול יום רפ"ד "אוכל מעשר שהוכשר במשקה ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה מפני שהוא שלישי, והשלישי טהור לחולין", והרי מבואר דאף ידים מסואבות אינן עושות שלישי בחולין הטבולין לתרומה וה"ה לחלה. ואולי נאמר דטומאת ידים, שאין לה עיקר מן התורה, היא קלה כטומאת טבול יום.

וחלתה תלויה. כשעשאה בטהרה משום ספק הנולד לה ראשון: באיזה ספק אמרו. כלומר באיזה ספק הוצרכו לומר חלתה תלויה: בספק חלה. בספק טומאה הנוהגת בחלה ואינה נוהגת בחולין כגון נשען כדמפרש בסמוך דטהור לבני הכנסת ואסור לתרומה ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דלא נהגא בחולין גרידא הכא כיון דטבולין לחלה נהגא בהן: מאי ספק חלה. כלומר מאי קאמר: שלא תאמר בהוכחות שנינו. בספק טומאה מוכחת: כגון שני שבילין. אחד טמא ואחד טהור ספק הלך בטמא ספק הלך בטהור והא ספקא היא דמהניא בחולין הטבולין לחלה אבל טומאה שאינה מוכחת לא דהא לא איצטריך לאשמועינן דאפילו לחולין גרידא נמי מהני לאוכל חולין בטהרה הלכך מהניא נמי הכא: אלא אפילו בנשען. דהוי ספק טומאה שאינה מוכחת הואיל ותנן לקמן דמהניא לתרומה מהניא נמי לחולין הטבולין לחלה: פורקין. משאוי: טמא. דשמא מתוך כובד המשא נשען זה על הטהור ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו וכתיב במרכב הזב (ויקרא טו) והנושא אותם וכ''ש זב בעצמו: וכולן. אפי' משא כבד: טהורין לבני הכנסת. אוכלין חוליהן בטהרה שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא: וטמאין לתרומה. מדרבנן ואפי' בספק: וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו. דמהני בהו ספק נשען כחלה גמורה: וקוצה לה חלה. שכל זמן שלא קראה שם עליה הרי היא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הם כלים שאין להם בית קיבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמר בסוף פ' הניזקין (גיטין סא.) ובתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחין שמנסרין הנגרים ומשפין הלווחין: ומקפת. מקרבתה לכלי אצל העיסה וקוראה לה שם שמצוה לתרום מן המוקף מוקף סמוך כמו מקיפין שתי חביות במס' ביצה (דף לב:) וכמו אין מקיפין בבועי (חולין מו:) שמקיפין זו לזו לראות אם דומים הם בנקביהן: שודאי מטמא חולין. כמו משא הזב: דודאי. נדה ממש: ספקה. מעת לעת: ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה. וקס''ד הוא הדין לחולין הטבולין לחלה דהם נמי נעשין בטהרת חלה המעורבת בהן: ומשנינן חולין הטבולין לחלה חמירי. מחולין שנעשו על טהרת תרומה דהכא עריבא בהו חלה אבל התם נטירותא יתירתא קביל עליה: פתיכא. מעורבת:

כהן ועוד דאפילו לא נולד לה ספק שרי לטמאותה וליכא הפסד כהן דחבר הוא ויפריש עליה ממקום אחר אבל התם איירי בעם הארץ שלא יפריש ממקום אחר וא''ת דבפרק הניזקין (גיטין דף סא.) תנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה כו' אבל לא תבור ותטחון עמה משאלת אשת חבר לאשת ע''ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה אבל משתטיל למים לא תגע בהם ובעי בגמרא מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי בדמאי הקילו ומשתטיל למים דהוכשרו לא תגע בהם אף קודם לישה רבא אמר בעם הארץ דר''מ וטומאה וטהרה דרבנן ופריך והא מדקתני סיפא משתטיל למים מכלל דרישא מיירי בלא הכשר ומאי טומאה וטהרה איכא ומשני אידי ואידי בהוכשר ורישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ומשתטיל למים היינו לישה וגלגול אלמא אוסר אביי ליגע כי הוכשר לברור ולטחון אף קודם גלגול ולישה אע''ג דאם הפריש קודם לישה וגלגול לא עשה ולא כלום (וי''ל) ולדידיה נמי צריך לתרץ דהתם אסור משום הפסד כהן ובשמעתין ליכא הפסד כהן כדפרישית ולרבא דשרי לגרום טומאה קודם גלגול אע''ג דאיכא הפסד כהן צריך לתרץ אההיא דפרק רבי ישמעאל (ע''ז דף נו.) כתירוץ ראשון דהתם אסור משום משמרת תרומותי אבל בעיסה קודם גלגול לא מיקריא טבלה לחלה כיון דאם הפריש חלת קמח לא עשה ולא כלום אי נמי כמו שתירץ ר''ת שם דהתם בגיטין ליכא כי אם חשדא בעלמא אבל ההיא דאין בוצרין מיירי בודאי עושה פירותיו בטומאה ושם יש להאריך: שלא תאמר בהוכחות שנינו. פירש''י כגון שני שבילים ספק הלך בטהור ולדבריו צריך לומר שבאו לשאול בבת אחת דאי בזה אחר זה טהורין ונראה לפרש כי ההיא דתניא בתוספתא דטהרות (פ''ו) ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחים פירוש מוכיחים לטומאה דאיזה מהם נטהר ומשום לישנא דמוכיחים קאמר הכא בהוכחות שנינו: וכולן טהורים לבני הכנסת. פרש''י דקאי אמשאן כבד ואין נראה דבמשאן כבד נראה דטמא אף לחולין דאי אפשר שלא יסוט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין (פ''ג מ''ב) דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא כולן טהורין לבני הכנסת אכל ענינא דטהרה דהתם קאי וא''ת דהכא קרי ליה בני הכנסת לחברים האוכלין חולין בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין (בכורות לו:) גבי מומי בכור קאמר דהתרתם על פי ג' בני הכנסת והתם אפילו ג' הדיוטות כשרים וי''ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלין תרומה: ומקפת וקורא לה שם. הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה וקשה דאמר בסוטה פרק כשם (דף ל.) רבי אליעזר אומר חלה ניטלת מן המוקף מן הטהור על הטמא כיצד ב' עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה מעיסה טהורה באמצע בין שיעור חלה לעיסה טמאה כדי ליטול מן המוקף והתניא כביצה ומשני הך ברייתא סברה חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ולהכי לא אתי כביצה דהוי שני ומטמא לשיעור חלה והשתא מ''מ קשה כשיקרא לה שם חלה יהיה שלישי אלא משמע דבשעת קריאת שם ירחיק מעט שיעור חלה שלא יגע בכביצה וחשיב שפיר מוקף כיון דלפני קריאת שם היתה מחוברת וי''ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה ולא שיעור חלה גרידא כדקתני ב' עיסות אחת טהורה ואחת טמאה ורוצה להפריש קצת מן הטהורה כדי לתקן עצמה ואף הטמאה הלכך כיון דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו לאו האי ביצה דהוא שני מטמא העיסה הטהורה וכי יפריש ממנה חלה ויקיף לה אין בכך כלום והא דפסקינן לקמן כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה ולא בעי נגיעה היינו להתחייב בחלה אם לש פחות מכשיעור דהכי תנא במסכת חלה (פ''ב מ''ד) העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר''א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן וכן משמע באלו עוברין (פסחים מח:) והשתא אתי שפיר דר''א גופיה מצריך נגיעה בשעת קריאת שם בפרק כשם (סוטה דף ל.) ונכון בפסח להגיע כל המצות (בסל) כשמפרישין אחת על כולן דאין הסל מצרפן לכך ואע''ג דאמרינן בפ''ק דביצה (דף ט.) ובבכורות בפרק עד כמה (דף כז.) אמרינן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח''כ מפריש אע''ג דאין מוקף למה שאכל כבר היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בתרומת חוצה לארץ וצ''ע אי חשוב מוקף בנגיעה גרידא בלא צירוף הכלי או בלא נשיכה דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה: והאי טבול יום כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין. ותימה דהכא משמע דאין שני פוסל בחולין הטבולין לחלה ובברייתא נמי קתני ובשלישי טהור בחולין משמע דכ''ש דאין שני פוסל בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדאמר בסמוך דמשמע דקילי מחולין הטבולין לחלה ובפרק שני דחולין (דף לג:) אמרינן דשלישי נוהג בחולין שנעשו על טהרת תרומה ובפרק כשם (סוטה דף ל.) שהבאתי לעיל מוכח דשני עושה שלישי בחולין הטבולין לחלה למ''ד כחלה דמו וי''ל דטבול יום קיל טפי דאין צריך רק הערב שמש והא דתניא בברייתא דשלישי טהור בחולין היינו שלישי דטבול יום אי נמי ה''פ כיון דשלישי טהור בחולין דעלמא לא גזרו חכמים בחולין הטבולין לחלה ליטמא מטבול יום ולכך פריך מיניה טפי אנשען ולא פריך מיניה אכל שלישי דנוהג בחולין הטבולין לחלה משום דנשען נמי טומאה קלישא הוא ומטמא אפילו משא קל כדפרישית לעיל: הנח מעת לעת דרבנן. אע''ג דנשען נמי דרבנן טומאת מעת לעת קיל טפי שאין שום ספק טומאה בשעה שעוסקת בטהרות:

נידה ז ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ז - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד