של זהב. ואף על פי שהוא (הטלה המיועד לקרבן התמיד) כבר מבוקר (שנבדק ונמצא שאין בו מום) עוד מבערב, כלומר, קודם לכן, שכל קרבן העומד להיקרב נבדק ארבעה ימים לפני שחיטתו — חוזרים ומבקרין אותו שוב לאור האבוקות שמא נפל בו מום מאז הבדיקה האחרונה.

מי מהכהנים שזכה בדישון המזבח הפנימי והכהן שזכה בדישון המנורה, היו מקדימין להכין את כלי השרת הנדרשים לצורך עבודות אלה, וארבעה כלים היו בידם, ואלו הם: הטני והכוז ושני מפתחות שבהם פותחים את שני מנעוליו של הפתח הקטן שבצפונו של שער ההיכל (הפשפש). ומסבירים את עניינם של ארבעת הכלים הללו: הטני — הריהו דומה לכלי גדול שתכולתו כדי תרקב (שלושה קבים), והריהו עשוי של זהב ולא היה מחזיק אלא קביים וחצי. והכוז — הריהו דומה לקיתון (מיכל נוזלים) גדול, ואף הוא של זהב. ושתי מפתחות הללו למה הם שימשו? אחד מהם — הריהו פותח את המנעול החיצוני של הפשפש, וכיון שהיה המנעול נתון בצידה הפנימי של הדלת, נמצא שהוא הכהן הרוצה לפתוח, היה יורד (נכנס) לצידה הפנימי של הדלת דרך פתח קטן שהיה בה באמת ידו עד בית השחי, ובו היה פותח את המנעול הזה. ועוד מפתח אחד — זה שהוא פותח בו את המנעול בדלת הפנימית של התא שלפנים מן הפשפש, ממנה נכנס להיכל, ואותה היה פותח, כיון (ישר).

אותו כהן שהצטווה לפתוח את שער ההיכל בא לו לפשפש (הפתח הקטן) שהיה בצד הצפוני של השער. שכן שני פשפשין היו לו לשער הגדול (שער ההיכל), אחת בצפון בימינו של השער, ואחת בדרום, בשמאלו של השער. בפשפש זה שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל הנביא, שראוי לו שיהיה סגור, שכן נאמר: "וישב אותי דרך שער המקדש החיצון הפונה קדים והוא סגור. ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש אל יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור" (יחזקאל מד, א—ב).

נטל את המפתח ופתח בו את הפשפש שבצד צפונו של השער, ונכנס להתא (הלשכה שלפני ההיכל), ומהתא נכנס להיכל, עד שהוא מגיע מתוך ההיכל לשער הגדול. הגיע לשער הגדול, שהיה נעול מבפנים, מה עשה? העביר את הנגר (הבריח) ואת הפותחות (מנעולים) ופתחו. ולא היה שוחט הכהן השוחט את קרבן התמיד עד שהיה שומע את קולו של השער הגדול בשעה שנפתח.

ונשמע קול זה למרחקים, עד שאף מהעיר יריחו היו שומעין את קול השער הגדול בשעה שנפתח. ועוד זאת נמסר כי מיריחו היו שומעין את קול המגריפה (כלי נגינה שבמקדש), מיריחו היו שומעין את קול השיר שהיו שרים הלויים בבית המקדש. ועוד, מיריחו היו שומעין את הקול של בן ארזה שהיה ממונה בבית המקדש על הצלצל (כלי נגינה) המקיש בצלצל, והלויים היו עונים אחריו בשיר. ועוד, מיריחו היו שומעין את קול החליל המנגן לפני המזבח בשנים עשר ימים בשנה.

ועוד, מיריחו היו שומעין את הקול של הכהן גביני שהיה כרוז במקדש, שהיה עומד ומכריז בכל בוקר "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". ועוד, מיריחו היו שומעין את קול העץ שעשה בן קטין לשמש כמוכני לכיור, וכדרך שהתבאר עניינו למעלה (כח,ב). ועוד, מיריחו היו שומעין את קול השיר ששרו הלויים במקדש. ועוד, מיריחו היה שומע אדם את קול השופר שתוקעים בו במקדש כמה פעמים בכל יום. ויש אומרים כי היו שומעים ביריחו אף את קולו של הכהן הגדול בשעה שהוא מזכיר את השם המפורש ביום הכפורים.

ועוד, מיריחו היו מריחין את ריח פיטום הקטורת הבא מהמקדש. ובענין זה אמר ר' אלעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא, והיו רועות בתחום ערי המכוור, רחוק מירושלים, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת שהריחו.

ושבים לסדר העבודה במקדש: מי שזכה בשחיטת קרבן התמיד — משכו לכבש המיועד להקרבה כתמיד והולך למקום שחיטתם של הקרבנות, שהוא בבית המטבחיים. ומי מהכהנים שזכו בהעלאת האברים לכבש היו הולכין עמו אחריו. ומתארים את פרטי הדברים של בית המטבחיים — עומד היה לצפונו של מזבח, ועליו, במקום בית המטבחיים, היו שמונה עמודים של אבן ננסים (נמוכים) ורבעים (חתיכות עץ מרובעות) של ארז היו קבועים על גביהן של עמודים אלה. ואנקלאות (ווים) של ברזל היו קבועין בהן, בחתיכות העץ הרבועות. ושלשה סדרים של ווי ברזל אלה היו לכל אחד ואחד מחתיכות העץ הללו. שבהן היו תולין את הקרבן לאחר שנשחט, ומשם היו נוטלים אותו ומפשיטין את עורו על שולחנות של שיש שהיו עומדים בין העמודים.

מי שזכה בפייס בדישון מזבח הפנימי נכנס דרך השער להיכל, ונטל את הטני אותו הביא, והניחו על רצפת ההיכל לפניו, בינו לבין המזבח, והיה חופן (לוקח מלוא חפניו) מן האפר שעל גבי המזבח, ונותן אותו לתוכו של הטני. ובאחרונה (ולבסוף), כאשר לא נותר על המזבח אלא מעט דשן, כיבד (טאטא) את השאר לתוכו של הטני, והניחו את הטני במקומו זה על רצפת ההיכל, ויצא אל מחוץ להיכל.

מי שזכה בפייס בדישון המנורה — נכנס פנימה להיכל, ואם מצא במנורה את שני הנרות מזרחית שבצד מערבית (ראה גרסות) כשהם עדיין דולקין — היה בתחילה מדשן (מסיר את האפר והפתילות החרוכות ושם את הדשן שהסיר בתוך הכוז, ואחר כך שם בהם פתילות ושמן חדשים) את השאר (חמשת הנרות האחרים), והיה מניח (משאיר) את אלו שני הנרות המזרחיים כשהם דולקין במקומן. ואם כשנכנס להיכל מצאן לשני הנרות המזרחיים שכבו — היה מדשנן (מסיר את הפחם שבראשי הפתילות ומכין אותן להדלקה) ומדליקן מן הנרות האחרים שעדיין דולקין (אם יש כאלה. ואם לאו, הריהו מדליקם מאש מזבח העולה). ואחר כך היה מדשן את השאר (שאר הנרות).

ואבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות (מדרגות), שעליה היה הכהן עומד ומטיב את הנרות, כי גובהה של המנורה היה שמונה עשר טפחים, ונצרך הכהן המטיב את הנרות לעמוד על מקום מוגבה כדי שיגיע אל הנרות. ולאחר שדישן את חמש הנרות המערביים ושם את הפתילות החרוכות והאפר בתוך הכוז היה מניח את הכוז על המעלה השניה שבאותה אבן, ויצא מההיכל. ולאחר מכן, כשחזר להיטיב את שני הנרות המזרחיים והטיבם כאת חמשת הראשונים, היה מוציא את הכוז שבו דישון המנורה (יחד עם הכהן המוציא את הטני שבו דשן המזבח הפנימי), ושפכו את הדשן שבכוז (וכן שבטני) בצד המזבח.

לא היו כופתין את הטלה העומד להקרבה, בקשירת ארבע רגלים אלו לאלו, אלא היו מעקידין אותו, בקשירת רגל קדמית ואחורית זו לזו. מי מהכהנים שזכו בפייס בהעלאת האברים לכבש היו אוחזין בו בכבש בשעה שהיה נשחט. וכך היה עקידתו של הקרבן, בשעה שהוא נשחט: עומד היה הקרבן בצפון העזרה וראשו נמצא לצד דרום, כנגד מזבח, ופניו מופנות לצד מערב, כנגד ההיכל. והשוחט עומד באופן שגופו פונה למזרח ופניו פונות למערב.

שני קרבנות תמיד הם, של שחר ושל בין הערביים, אלא שזה של שחר היה נשחט על יד קרן (הפינה) הצפונית מערבית של המזבח, על הטבעת השניה מעשרים וארבע הטבעות (ששימשו להכנסת צוואר הבהמה הנשחטת) שהיו ברצפת העזרה בצפונו של המזבח. ואילו קרבן תמיד של בין הערבים היה נשחט על יד קרן מזרחית צפונית של המזבח, ועל הטבעת השנייה.

ולאחר ששחט השוחט את הקרבן, וקבל המקבל את הדם על מנת לזורקו על גבי המזבח, בא לו לקרן המזרחית צפונית של המזבח, והיה נותן (זורק) מהדם זריקה ("נתינה") ראשונה, ובאופן שיגיע הדם מזרחה של המזבח וצפונה של המזבח. ולאחר מכן היה מגיע אל הקרן המערבית דרומית של המזבח, והיה נותן נתינה שניה של דם, באופן שהדם יגיע מערבה של המזבח ודרומה של המזבח. ואת שירי (שאריות) הדם שלא נזרק על המזבח, היה שופך אל יסוד דרומית בקרן דרומית מערבית של היסוד.