תמיד ל ע"א

ושייפי להו בחבלא דצבתא דסריך עליה בזרא [ושפים אותם בחבל של דקל שנדבקים בו הזרעים], וקברי [וקוברים, נוטעים] אותה היכא דמסיק ימא [היכן שמעלה הים] שירטון, ואז תאנה זו קורה לבנין — עבדא [עושה], פירי [פירות] — לא עבדא [עושה], ותלת בריכי מינייהו [ושלש בריכות, ענפים] ממנה לא מחזקה להו גמלא [אין יכול להחזיק, לשאת אותם גשר] שענפי תאנה זו גדולים וכבדים מאד, שכיון שאינה מגדלת פירות הרי כל כוחה הולך לענפים.

א שנינו במשנתנו שהכהן שתרם את הדשן סידר את המערכה גדולה, ועשה כעין חלון ("חזית") בתוך עצי המערכה, הפונה לצד מזרח. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] לעשייתה של חזית זו? ומשיבים כי בדבר זה נחלקו רב הונא ורב חסדא. חד [אחד מהם] אמר: כדי שתהא הרוח המזרחית מנשבת בה במערכה, ומלבה את האש. וחד [אחד מהם] אמר: כדי שיהו מציתין את האליתא (קיסמי העצים הדקים המונחים בין גזרי העץ הגדולים) משם, דרך חזית זו.

מיתיבי [מקשים] על הסברה שעשיית החזית הוא לצורך הדלקת האליתא, ממה ששנינו במשנתנו כי ריוח היה בהן בין הגזירין, שהיו מציתין את האליתא משם. הרי שלא היו מציתים את האליתא מבעד לחזית אלא באותו ריוח! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך הסובר כך, כי מלבד החזית שדרכה היו מציתים את האליתא, עוד מקומות ועוד מקומות עבדי [עשו] בתוך עצי המערכה, שבהם היו ריוח שנועד להדלקת האליתא, על מנת להגדיל ביותר את אש המערכה.

א משנה ארבעה גורלות ("פייסות") הוטלו במקדש בכל יום, על מנת לקבוע מי מן הכהנים יעבוד במלאכות השונות. ולאחר ששנינו למעלה עניינו של הפייס הראשון (תרומת הדשן), באים לבירור עניינו של הפייס השני.

אמר להן הממונה לכהנים, לאחר ששבו ללשכת הגזית: בואו והפיסו (הגרילו) מי יהיה הכהן השוחט את קרבן התמיד; ומי יהיה הכהן הזורק את דמו של קרבן התמיד; ומי זה שיהיה המדשן (מסיר את האפר) של המזבח הפנימי (מזבח הזהב, מזבח הקטורת); ומי זה שיהיה המדשן (מוציא את האפר והפתילות החרוכות) של המנורה; ומי זה שיהיה מעלה את האברים של קרבן התמיד לכבש שליד המזבח כדי להקטירם אחר כך.

ואגב כך מביאים את סדר חלוקת האיברים להעלותם: את הראש והרגל (האחורית) של צד ימין בקרבן — מעלה כהן אחד; ואת שתי הידים (הרגליים הקדמיות) — מעלה כהן שני; העוקץ (חוליות השדרה האחרונות והאליה) והרגל של שמאל — מעלה כהן שלישי; את החזה והגרה (הצואר) ומקצת איברים פנימיים המחוברים אליו, כגון: הקנה והכבד והלב — מעלה כהן רביעי; ואת שתי הדפנות (הצלעות) — מעלה כהן חמישי; ואת הקרביים — (מעיים ושאר חלקים פנימיים) מקריב כהן ששי; ואת הסולת של מנחת קרבן התמיד — מקריב כהן שביעי; והחביתין (מנחה שהיה מביא הכהן הגדול בכל יום) נעשים על ידי כהן שמיני; והיין — על ידי כהן תשיעי. ונמצא מספר כל הכהנים שזכו בפייס זה שלשה עשר (תשעה אלו המעלים את קרבן התמיד והנספחים לו, וארבעה שעסקו בשחיטה, בזריקה, בדישון המזבח הפנימי ובדישון המנורה).

עמדו הכהנים והפיסו, וזכה מי שזכה.

ולאחר מכן אמר להן הממונה לכהנים: צאו ועמדו על מקום גבוה במקדש, וראו משם אם כבר האיר היום והגיע זמן שחיטה, שכן שחיטה פסולה בלילה. אם הגיע כבר הזמן, הרואה אומר: "ברקאי" — הבריק האור. ומעירים כי מתיא בן שמואל שהיה הממונה באותו זמן על הפייסות במקדש היה חולק על דעה זו ואומר בלשון אחר: האם האיר פני כל המזרח עד כדי כך שהוא האור נראה אף בחברון (והוא אור גדול מ"ברקאי")? ואם אכן כך היה הוא (הצופה) היה אומר: הן!

ולאחר מכן הממונה אמר להן לכהנים: צאו והביאו לי והוציאו טלה מלשכת הטלאים (המקום בו היו טלאים מבוקרים ממום ומוכנים להקרבה), ומכוון אותם הממונה: הרי (הנה, הלא היא) לשכת הטלאים זו הנתונה במקצוע (פינה) הצפונית מערבית של אולם בית המוקד שהיה בעזרה. שכן ארבע לשכות (חדרים) היו שם בפינות אותו אולם, ואלו הן: אחת — לשכת הטלאים האמורה. ואחת — לשכת החותמות, ששם היו מניחים את החותמות (קבלות) שעל פיהן קיבל אדם הרוצה לקנות קרבן מן המקדש את הקרבן המתאים. והיתה לשכה זו בזוית המזרחית צפונית. ואחת — לשכת בית המוקד, בה היה מצויה מדורה, והתבאר עניינה בתחילת מסכתנו. ואחת — לשכה המצויה בזוית דרומית מזרחית שהיו עושין (לשים ואופים) בה את לחם הפנים.

נכנסו הכהנים ללשכת הכלים (בה היו נתונים כלי השרת הנדרשים לעבודות היום), והוציאו משם תשעים ושלשה כלי שרת של כסף וכלי שרת של זהב. ולאחר מכן השקו מים את הטלה העומד להיות קרב על המזבח כקרבן התמיד בכוס

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ושייפא להו בחבלא דצבתא [חבל העשוי מצורי דקל] עד שתוסר כל קלפת העץ, ושריק מעליה ומשיר ממנו בזרא [זרעיו]. שאף אם יש זרע גרעין בתוך הנטיעות, הוא נופל על ידי שמשייפים אותן.

וקברי [ושותלים] ליה לאותה תאינה חיורתא היכא דמסיק ימא שירטון. שבאותו מקום שהים גואה, הלחלוחית מרובה. ומתוך כך לא ימות האילן [שאם היה גדל במקום אחר היה מת, לפי שאין לו קלפה].

ומתוך שנעשה אילן סרק ואין בו פירות שיכחישו את כוחו, הרי הוא גדל הרבה, ועצים הראויים לקורה עבדא. אבל פירות לא עבדא. ותלת בריכי [ענפים] מינייהו, לא מחזקא להו גמלא [דף של גשר]. שמרוב גודלם אין הגשר סובל את כובדם.

וכיון שאינו עושה פירות, לוקחין מענפיו הדקים לצורך המזבח.

שנינו במתניתין: סידר את המערכה גדולה מזרחה, וחזיתה מזרחה!

והוינן בה: מאי טעמא עביד לחזיתה [פתח שבה] לצד מזרח?

רב הונא ורב חסדא נתנו טעם בדבר.

חד אמר: כדי שתהא הרוח מנשבת בה במערכה, וכך תבער בה האש היטב. וכיון ששער העזרה שבמזרח היה מכוון כנגד השערים המזרחים של עזרת הנשים ושל הר הבית, היתה הרוח המזרחית שמבחוץ עוברת דרך כל השערים, עד מקום המערכה.

ועוד, שהרוח המזרחית קשה וחזקה [רא"ש].

וחד אמר: כדי שיהו מציתין את האליתא [הקיסמין דקין של עץ שהיו מניחים בתוך המערכה, בשביל לחזק את האש] משם, דרך אותו הפתח.

מיתיבי: שנינו במתניתין: ריוח היה בהן בין הגזירין, שהיו מציתין את האליתא משם! הרי שמאותו הריוח היו מציתין אותה, ולא מהחזית.

ומשנינן: אמר לך האי דאמר דמהחזית היו מציתין אותה: מקומות מקומות הרבה עבדי לצורך הצתת האליתא, כדי שישרפו עצי המערכה מכל הצדדים.

הדרן עלך פרק ראוהו אחיו

פרק שלישי - אמר להם הממונה

מתניתין:

אחר שבאו הכהנים ללשכת הגזית, אמר להם הממונה: בואו והפיסו ויקבע הגורל מי יעשה את שלש עשרה העבודות דלהלן:

א. מי הוא הכהן השוחט את התמיד ^[1].

ב. ומי הוא הכהן המקבל את הדם ומוליכו, ^[2] וזורק אותו על המזבח.

ג. מי מדשן ^[3] את המזבח הפנימי ^[4] מהאפר שעליו ^[5].

ד. ומי מדשן את המנורה [מוציא את הפתילות והשמן הישנות ושם חדשות במקומן].

ה. ו. ז. ח. ט. י. מי מעלה אברים של תמיד לכבש.

ונחלקים הם האברים לששה חלקים. א. הראש והרגל [האחורית] של ימין. ב. שתי הידים [הקידמיות]. ג. העוקץ [הזנב] והרגל של שמאל. ד. החזה והגרה. ה. שתי דפנות. ו. הקרביים.

והעלאת כל חלק מששת החלקים לכבש נעשית על ידי כהן אחר. ויבואר בפרטות לקמן.

וכן קבע הגורל:

יא. מי מעלה לכבש את הסולת.

יב. ומי מעלה את החביתין.

יג. ומי מעלה את היין ^[6].

ולא היו מפייסין אלא פיס אחד, לעבודה הראשונה. והכהן שזכה בה, היו נמשכין עמו הכהנים העומדים אחריו, וזוכים בשאר י"ב העבודות, כסדר עמידתם ^[7].

הפיסו פיס לכל העבודות האלו, וזכה בהן מי שזכה.

אמר להן הממונה: צאו וראו אם כבר האיר היום, והגיע זמן שחיטה של התמיד! שאין זמנה אלא ביום, שנאמר "ביום זבחכם" ^[8].

והיה עולה אחד הכהנים לגג. אם הגיע היום, אותו הרואה אומר: "ברקאי"! והוא מלשון צוהר ואור.

[והוצרכו לכך, מפני שפעם אחת עלה אור הלבנה, וטעו בו ודימו שכבר יום, ושחטו את התמיד קודם זמנו. יומא כח.].

מתיא בן שמואל שהיה הממונה על הפיסות, היה אומר לרואה שעל הגג: אמור: האם האיר פני כל המזרח ^[9] עד שהוא מאיר בחברון, ונראית היא לאורו? והוא [הרואה] משיב ואומר לו: הן ^[10]!

אמר להן הממונה לכהנים שזכו בפיס, קודם שהאיר היום: צאו והביאו טלה לתמיד מלשכת הטלאים, והכינו אותו לשחיטה, ובקרוהו ממום!

והרי לשכת הטלאים נתונה במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד ^[11].

ובית המוקד, טרקלין גדול היה. וארבע לשכות היו שם, פתוחות לו.

אחת, לשכת הטלאים האמורה.

ואחת, לשכת החותמות. שמי שהיה צריך סלתות ונסכים למזבח היה משלם שם את דמיהם. והיה הממונה שיושב שם חותם לו על אישור התשלום. והיה הלה ניגש עם חותם זה לממונה על הנסכים, ומקבלם ממנו.

ואחת, לשכת בית המוקד [הקרויה "בית המוקד הקטן"]. ששם היתה מדורה תמיד.

ואחת, לשכה שעושין בה לחם הפנים ^[12].

נכנסו הכהנים ללשכת הכלים, והוציאו משם תשעים ושלשה כלי שרת של כסף וכלי שרת של זהב, לצורך עבודות היום.

הערות

^[1] ואף על גב שהשחיטה כשירה בזר, תקנו לה פייס. משום שתחלת עבודת התמיד היא, וחביבה להו. ואי לא יפיסו, אתו לאינצויי ויבואו לידי סכנה. יומא כח א על פי הברטנורא.

^[2] וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דביומא איתא שהכהן שכלה בו המנין, הוא זורק את הדם. והסמוך לו שוחט. ואף על פי שהשחיטה קודמת, מכל מקום עבודת זריקה חשובה יותר. שהרי השחיטה כשירה אף בזר. (ולא נמצא שם כן). וכן הוא בברטנורא שם.

^[3] וכתב הברטנורא, שהמדשן מזבח הפנימי, הוא מקטיר את הקטורת. והמדשן את המנורה הוא מדליקה. ונקיט דישון משום שהוא תחלת עבודת ההקטרה וההדלקה. ודבריו צריכים עיון גדול. שהרי משנה ערוכה היא לקמן, דלקטורת היה פיס בפני עצמו. תוספות יום טוב.

^[4] וכתבו תוספות ביומא, דדישון המזבח הפנימי אינו עבודה גמורה ולא בעי בגדי כהונה. ויש להוכיח כן מהא דתנן לקמן, שהיה חופנו. וחפינה היא בשתי ידיו. ואי עבודה היא, הא פסולה בשמאל. מקדש דוד.

^[5] וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, לקמן פרק ו', וכן משמע מדבריו בפרק ו' מתמידין ומוספין הלכה י"א, דגם בבוקר וגם ביו הערבים היו מדשנים אותו. אלא דלפי מה דכתבו תוספות ביומא נט א דדישון מזבח הפנימי איתרבי ממאי דאייתר קרא בדישון מזבח החיצון, נראה דמצותו רק בבוקר, כמו דישון מזבח החיצון. חזון איש, מנחות ל"ו. וכן כתבו התוספות להדיא ביומא לג א, דהיה רק פעם אחת ביום. (ואולי סמך הרמב"ם על מקור הירושלמי, דיליף דישון הפנימי מהזאות המזבח הפנימי. מה הזיה בגופו של מזבח הפנימי, אף הקטרה צריכה להיות בגופו של מזבח, ולא על גבי הדשן שעליו. ומשום כך הוצרכו לדשנו. ולטעם זה, גם קודם קטורת של בין הערביים צריך לדשנו).

^[6] וצריך עיון, דמשמע מיומא כז ב, דאין מפיסין אלא בעבודה תמה, כלומר, עבודה שהיא גמר, ולא עבודה שיש אחריה עוד עבודה. ואם כן, למה מפיסין בדישון מזבח ומנורה ובהעלאת אברים לכבש? והא אינן עבודות תמות, דהאיכא אחריהן הקטרה והדלקת נרות. ויש לתרץ, דכל שהיא תחלת עבודה, הריהי חשובה להפיס עליה. וכדאמרינן התם לגבי שחיטה. מפרש.

^[7] ולא כך היה סדר העבודה. אלא קודם היה דישון מזבח הפנימי והמנורה. ואחר כך היתה שחיטת התמיד וזריקתו. אלא לכך הקדימו את הפיס לתמיד, משום שהיו עוסקין הכהנים שזכו בו לבודקו ממום, קודם דישון המזבח והמנורה. מפרש. אבל בביאור הגר"א כתב, דשחיטת התמיד וקבלת דמו קודמת לדישון המזבח והמנורה. והא דאיתא "דישון קודם לדם התמיד", היינו לזריקת הדם. (ולהכי הקדים את השוחט והזורק, משום שהזורק היה גם מקבל את הדם, כדאיתא ביומא). ותוך כדי הולכת הדם ממקום השחיטה למזבח, שהיא מהלך יותר ממאה אמה, היה נגמר דישון המזבח והמנורה. ויעויין להלן (ל ב הערה 1), בדעת הרמב"ם בזה.

^[8] כן הוא במפרש. ומקורו ממגילה כ א ואף דבלאו הכי עבודה בלילה פסולה מקרא ד"ביום צוותו", שחיטה לאו עבודה היא, שהרי כשירה בזר. תוספות שם. אבל הרמב"ם בפרק ד' ממעשה הקרבנות הלכה א' כתב, אף לגבי שחיטה בלילה, דפסולה מקרא ד"ביום צוותו". וצריך עיון לדבריו מהגמרא הנ"ל. ויעויין באבן האזל, פרק א' מפסולי המוקדשין הלכה ל"ז. והר"ח ביומא כט א כתב, דתמיד שנשחט בלילה פסול משום דכתיב "את הכבש האחד תעשה בבקר".

^[9] וכתב הרמב"ם בפרק א' מתמידין ומוספין, הלכה ב': ואימתי זמן שחיטתן - של בקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח! וזמן זה הוא קודם נץ החמה. ואף דכל המצוות הנוהגות ביום, אם עשאון מעמוד השחר כשרות רק בדיעבד, אבל לכתחלה מצותן מנץ החמה - שאני כהנים דזריזים הן, ולא חיישינן שיטעו. ושיטת הרמב"ם בפירוש המשניות ביומא, דזמנו של שמואל בן מתיא הוא מאוחר מזמן חכמים שהוא "ברקאי, דהיינו עמוד השחר. וסבירא ליה דעד שהאיר פני כל המזרח, עלולים לטעות בין יום ללילה. ולפי זה, פסק הרמב"ם כאן כשמואל בן מתיא. מנחת חינוך, מצוה ת"א. וצריך עיון מהא דמשמע מדבריו פרק א' מעבודת יום הכיפורים, דאף לכתחלה זמנו מעמוד השחר. ויעויין באבן האזל שם.

^[10] רש"י, מנחות ק'. והמפרש כתב, דשמואל בן מתיא שהיה ממונה אתא למיפלג אתנא קמא, וקאמר: לא היה הרואה אומר ברקאי. אלא בזה הלשון היה אומר: האיר פני כל המזרח. ואמר לו אידך: עד שבחברון? ומשיב לו הן [לחד תירוצא ביומא כח ב]. ובירושלמי איתא, שדוקא ביום כיפורים היה אומר כן, בשביל להזכיר זכות ישיני חברון.

^[11] וביומא טו ב קא רמי עלה ממתניתין דמדות, דקתני בה דהיתה במקצוע דרומית מערבית. ומשני לה בכמה אופנים.

^[12] ובמתניתין דמדות אין מונה את לשכת בית המוקד ולשכת החותמות. אלא מונה תחתיהן לשכה שגנזו בה בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון, ולשכה שיורדים בה לבית הטבילה. והיינו הך הן. דבלשכת החותמות גנזו את אבני המזבח. ולשכת בית המוקד היא זו שירדו לבית הטבילה. וקרויה כן על שם שמדורה שהיתה בה, להתחמם אחר הטבילה. מפרש. אבל הראב"ד כתב, דלאו היינו הך הן. אלא שבית המוקד היה חציו בחול וחציו בקודש. ובמסכת מדות מונה אף את לשכות בית המוקד שהיו בחול. והן השתיים שלא הוזכרו הכא. וכל הארבע לשכות שנמנו כאן היו בחציו המקודש שבעזרה. ולא מני התם את לשכת בית המוקד ולשכת החותמות, משום שהיו סמוכות מבפנים לכותל העזרה הצפוני, ולא היו נראות למי שבא מבחוץ.

עמדו הכהנים והפיסו, וזכה מי שזכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the growers rub them with a rope made of palm fronds, to which the seeds adhere, and they plant the tree in a spot where the sea emits deposits of sediment [sirton]. A tree planted in this manner produces wood that is suitable for a beam, but it does not produce fruit. And as the tree does not divert its resources to yielding fruit, its wood is so robust and heavy that with regard to three of its branches, a bridge cannot support them.

§ The mishna teaches: The priest assembled the large arrangement on the eastern side of the altar, and its opening was on the eastern side of the altar. The Gemara asks: What is the reason that an opening was formed in the arrangement? This matter is subject to a dispute between Rav Huna and Rav Ḥisda: One said that the opening was formed so that the wind would blow into it and fan the flames of the arrangement. And one said that it was formed so that the priests would be able to light from there the kindling that was placed between the logs.

The Gemara raises an objection from the mishna: There was space between the logs, as the priests would ignite the kindling from there. Evidently, the kindling was not ignited from the opening. The Gemara explains: The Sage who maintains that the kindling was lit from the opening in the east of the arrangement could say to you that in addition to lighting kindling from the opening, the priests would fashion many spaces within the arrangement, through which they would ignite kindling in order to increase the fire.

MISHNA: 3:1 Four lotteries were conducted in the Temple each day in order to determine which priests would perform which of the Temple rites. After describing the first of the lotteries, for removal of the ashes, the tanna describes the second lottery. The priest appointed to oversee the lotteries said to the priests: Come and participate in the lottery to determine who is the priest who will slaughter the daily offering; and who is the priest who will sprinkle its blood; and who will remove the ashes from the inner, golden altar; and who will remove the ashes from the Candelabrum; and who will take the limbs of the daily offering up to the ramp to be burned afterward.

The limbs of the daily offering taken up to the ramp were divided among the priests in the following manner: One priest took the head and the right hind leg up to the altar; and a second took the two forelegs; a third the haunch, including the lower spine and the tail, and the left hind leg; a fourth the breast and the cud, i.e., the neck and appended internal organs, including the windpipe, liver, and heart; and a fifth the two flanks; a sixth the innards; and a seventh the fine flour from the accompanying meal offering; and an eighth the griddle-cake offering; and a ninth the wine for the libation.

They conducted the lottery to determine the thirteen tasks, i.e., slaughtering, carrying the nine items or pairs of items, sprinkling the blood, removing the ashes from the inner altar, and removing the ashes from the Candelabrum. And whoever won that lottery won the right to perform the slaughter, and the twelve priests standing to his right won the other privileges.

MISHNA 3:2 The appointed one said to the priests: Go out and observe if it is day and the time for slaughter has arrived. If the time has arrived, the observer says: There is light. Matya ben Shmuel says that the appointed priest phrased his question differently, saying: Is the entire eastern sky illuminated as far as Hebron? And the observer says: Yes.

MISHNA 3:3 The appointed priest said to the priests: Go out and bring me a lamb from the Chamber of the Lambs, where lambs that had been examined and found to be unblemished were kept. And the Chamber of the Lambs is located in the northwestern corner of the building of the Chamber of the Hearth. There were four chambers there, in that building: One was the Chamber of the Lambs; and one was the Chamber of the Seals, located in the northeastern corner, where the priest stored receipts given to those seeking to purchase animal offerings; and one was the Chamber of the Hearth, where there was a fire burning to warm the priests; and the last one was the chamber in which the priests prepared the shewbread.

MISHNA 3:4 The priests entered the Chamber of the Vessels, where the service vessels required for the daily Temple service were stored. They took out from there ninety-three silver vessels and gold vessels. They then gave the lamb selected for the daily offering water to drink in a cup

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מייתי תאינה חיוריתא הגרעינין ושייפי ליה בחלבא דצבתא דסריקא ליה ביזרא. וקברי לה היכא דמסיק ימא שירטון קורה עבדא פירי לא עבדא ותלת בורכי מינייהו לא מחזקא להו גמלא ומושחין אותו בחלב של צב כדי שידבקו הזרעים ביחד ונוטעין אותן בירושלים:

עץ עושה ולא פירות. ומצליח כל כך שג' ענפים ממנו אין אדם יכול למושכן ביחד בגשר:

סידר את המערכה גדולה וחזיתה מזרחה. כלומר מניח בין העצים ריוח מעט כעין חלון לצד מזרח:

אליתא עצים קטנים שמסיקין מהן את הגדולים. לסדר את המערכה שניה לקטורת שממנה היו מכניסין גחלין למזבח הזהב להקטיר הקטורת וכנגד מערבית דרומית מסדרין המערכה שניה ובאומד חמש סאין גחלים היו מכניסין בכל יום להיכל ובשבת מוסיפין באומד ח' סאין גחלים ששם באותן ג' סאין שמוסיפין שם היו נותנין בזיכי לבונה של לחם הפנים: סליק

האברים והפדרים שסילקו בשעת שהעלו הדשן החזירום למערכה גדולה:

הגרה. היינו הקנה וכל הריאה והלב והכבד:

מתיא בן שמואל. שהיה ממונה על הפייסות היה שואל לשומר האיר כל פני המזרח:

עד שהוא בחברון. עד שאדם יכול להכיר עיר חברון שסמוך לה והצופה אומר הין:

מקומות מקומות עבדי. כלומר דבחזות נמי מציתין:

ושייפא לה בחבלא דצבתא. משפשף בחבל העשוי מצבת דקל בחוזק את התאנה עד שיסיר כל הקליפה מעליה:

וסריך עליה ביזרא. מתוך זה יצא ויכלה את הזרע שבאמצע האילן והוא לב האילן שממנו תוצאת הפרי. ואית דגרס בחלבא דצבתא כלומר ישוף וימשח התאנה בחלב של שרוף ששמו צב ומתוך זה ימות הזרע ויחדל מלעשות עוד פרי:

היכא דמסיק ארעא שירטון. כלומר אצל שפת הנהר במקום לחלוחית יטע אותו כי בענין אחר לא יצמח:

ותלת סוכין. ג' ענפים מהן הם כ"כ גדולים שאין גשר מחזיק אותם כי מחמת כבידן יפול הגשר:

קורה עבדי פירי לא עבדי. דמתוך שאינו עושה פרי נעשו הקורות עבים וגדולים כי כל יניקת האילן נכנס בעץ:

מ"ט. עושין חזיתה במזרח:

שתהא הרוח מנשבת בה. ותמהר להדליק. ולמזרח משום דרוח מזרחית קשה וחזק. וגם כל שערי המזרח מכוונין זה כנגד זה ונכנס בהן הרוח:

אליתא. עצים דקים:

מקומות עבדי. להוצאת אליתא בין הגזרין וגם בחזית:

הדרן עלך ראוהו אחיו

פרק שלישי בעזרת הצור:

והוא נמשך לסדר העבודה גם כן ואמר שאחר הדברים שהוזכרו היה הממונה אומר להם לפייס פייס שני מארבע פייסות שהיו שם כמו שביארנו ביומא ובזה השני הוא אומר באו והפיסו מי שוחט וכו' ופיס זה שלשה עשר כהנים זוכין בו על הסדר שהוזכרו י"ג מעשים כאן והוא שאותו שהמנין כלה בו זכה לשחוט והשני לו לצד ימין זכה לקבל את הדם ולזרוק והשלישי מדשן המזבח הפנימי ר"ל מזבח הקטורת מאפר של אתמול והרביעי מדשן את המנורה ומטיב את הנרות והחמישי מתחיל להעלות האיברים לכבש וחמשי זה מעלה את הראש והרגל הימיני והששי מעלה שתי הידים והשביעי מעלה העוקץ והוא הזנב עם הירך והרגל השמאלי והשמיני מעלה החזה והגרה ר"ל הצואר עם הקנה והכבד והלב והתשיעי מעלה שתי הדפנות והעשירי מעלה הקרבים והי"א מעלה סלת המנחה הבאה עם התמיד והוא עשרון והי"ב מעלה את החבתין והיא מנחת הכהן הגדול והי"ג מעלה את היין לנסכים והוא רביעית ההין על הדרך שהארכנו בבאור ענינים אלו במסכת יומא והפיסו וזכה בהן מי שזכה ולא היו צריכן לפייס אלא לשחיטה שמכיון שזכה אחד לשחוט זכו כלם על הסדר שהזכרנו ואמר שאחר שזכו כל אותם שהזכרנו כל אחד בשלו הממונה אומר להם צאו וראו אם הגיע זמן שחיטת התמיד וצווחין מקרקע העזרה והולכין לשומר אחד שהיה בראש ההר והיו שואלין לו אם הגיע הזמן ואם הגיע היה אותו שומר אומר ברק ברקאי כלומר התחילו ברקי האור לעלות ר' מתיא בן שמואל אומר שהשואל היה שואל האיר פני מזרח עד שבחברון כלומר שלא בשעת העלייה היתה השעה אלא שיאורו כל פני המזרח והוא ששואלין האיר פני כל המזרח עד שיראה בעיניך שיהא האור מגיע לחברון ואם הגיע הוא אומר להם הן והלכה כר' מתיא וכבר ביארנו ביומא שהיו מזכירין בה חברון להזכיר ישיני חברון וכשהיו יודעים שהגיע זמן השחיטה היה הממונה אומר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים ואמר על אותה הלשכה שהיתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם לשכה הטלאים ולשכת החותמות ולשכת בית המוקד ולשכה שעושין בה לחם הפנים וכל הבית בכללו עם הארבע לשכות נקרא בית המוקד ואחר שלקחו הטלה נכנסין ללשכת הכלים ומוציאין משם כל כלי שרת הצריכים להם ואמר כאן שתשעים ושלשה כלים של כסף או של זהב היו מוציאים ובתלמוד המערב של חגיגה התבאר שכך היה מנין הכלים כנגד תשעים ושלש אזכרות שנאמרו בפרשת חגי זכריה ומלאכי או שמא כך היה צריך לכל עבודות היום:

והשקו את התמיד פי' שהיו משקין אותו מים קודם שחיטתו כדי שיהא נוח להפשיטו כמו שביארנו בסוף מסכת יום טוב ומה שאמר בכוס של זהב כבר בארנו שלא נאמר כן דרך גוזמא אלא שכך היה להפלגת הדור ולהראות כבוד המקום וגודל ענינו שאין עניות במקום עשירות ואמר שאע"פ שהיה מבוקר מבערב אם יש בו מום אם לאו חוזרין ומבקרין אותו בשעת שחיטה לאור האבוקות:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

גמ' אמר להם צאו והביאו טלה כצ"ל והשאר נמחק:

במפרש ד"ה ושייפי וכו' דשריק ליה בזרעו זרע כצ"ל:

ד"ה מקומות וכו' כדי שישרפו עצי המערכה כצ"ל:

ד"ה אמר להם וכו' כסדר שהן יושבין. נ"ב נאה לומר עומדים והיינו בפייס כשהיו עומדים בעגול וזכה אחד בשחיטה העומדים סמוכים אצלו אז הם הזוכים בשאר העבודות ונמשכים עמו ע"י פייס האחד:

בא"ד עוסקין במילי דתמיד קודם וכו' קודם שחיטת התמיד וזריקתו דמתוך וכו' וכל עבודת התמיד שחיטתו וזריקתו וכו' ועבודה תמה היא כצ"ל:

ד"ה הרואה אותו וכו' לא היה אומר כל המענה דהעיר כצ"ל:

ד"ה צאו והביאו טלה כצ"ל ותי' לי נמחק:

חד אמר כדי שתהא הרוח מנשבת בה. לכאורה נראה דפליגי נמי כה"ג גבי סידור מערכה של שריפת פרה אדומה דתנן בפ"ג דמסכת פרה ועצים היו מסודרים שם ומפתחין בה חלונות וחזיתה מערבה אלא שכל המפרשים פירשו התם שחזיתה מערבה כדי שיהיו מציתין את האליתה משם ולא אשתמיט חד מנייהו לומר שהטעם כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואולי מפני שרוח מערב הוא חם ורך הלכך לא אסתבר לפרש כדי שתהא הרוח מנשבת בה. כן נ"ל:

אמר להן הממונה כו'. בפ"ק דיומא גבי אמר להם הממונה צאו והביאו טלה כו' ובר"פ אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה פרש"י הממונה הוא הסגן וכתבו עליו התוספות דליתא דבירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה חשיב חמשה דברים שהסגן היה משמש אחד הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו שני הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך. שלשה אחז הסגן מימינו העלהו. ארבעה הניף הסגן בסודרין. חמשה לא היה מתמנה לכ"ג עד שהוא נעשה סגן ולא קחשיב להא בהדייהו אלמא ממונה לאו סגן הוא וכן הקשו התוספות בפרק שתי הלחם על פרש"י מכח הירושלמי שהבאתי וכתבו שמא היה הממונה על הפייסות דאיקרי ממונה סתם כדתנן בפ"ב דיומא הממונה אמר להם הצביעו. ולי נראה דלא קשה מידי מהירושלמי על פרש"י מפני שי"ל דהירושלמי לא נחת לחשוב רק כל הדברים שהסגן היה משמש לכ"ג בעבודתו לאפוקי אמר להם צאו והביאו טלה וכן אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה כו' אינן דברים שהיה הסגן משמש לכ"ג ולכן לא קחשיב נמי וכשהוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים סגן מימינו כו' בפרק כ"ג וכן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת כו' וזה הממונה הוא הסגן כדפרש"י בפ"ק דברכות ובסמוך אעתיק לשונו ועוד י"ל דתנא ושייר וא"ת מאי שייר דהאי שייר הרי שייר וראש הכנסת נותנו הס"ת לסגן והסגן נתנו לכ"ג כו' ביומא ר"פ בא לו כ"ג כו' וכה"ג מצינו בירושלמי דסוכה פ' החליל דקאמר ששה קולות היו נשמעים מיריחו מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגרפה מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעין קול הצלצול עכ"ל ובהכרח צריך אתה לומר דלאו דוקא ששה קולות קאמר ותנא ושייר הני דקחשיב לקמן במשנה שלמה מיריחו היו שומעין קול השיר מיריחו היו שומעין קול השופר א"כ הוה שמונה קולות נשמעין מיריחו ולמה אמר ששה קולות אלא לאו דוקא ששה קולות קאמר ה"נ י"ל חמשה דברים לאו דוקא חמשה קאמר. ונ"ל דטעמו של רש"י שפירש בכל המקומות הממונה הוא הסגן משום דאיתא בסנהדרין פרק כ"ג גבי וכשהוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים סגן מימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו כו' אמר רב פפא ש"מ מהא מתניתא תלת ש"מ היינו סגן היינו ממונה כו' והיינו שפי' רש"י בפ"ק דברכות גבי אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת וז"ל הממונה הוא סגן הכהנים כדאיתא ביומא היינו סגן היינו ממונה ע"כ ואני בקשתיו ולא מצאתיו ביומא אלא בפרק כ"ג שהבאתי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות כלי המקדש וז"ל ממנין כהן אחד יהיה לכ"ג כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן והוא הנקרא ממונה כו' והתוספות גופייהו כתבו בר"פ משוח מלחמה דהא דתנן אמר להם הממונה היינו הסגן ואי קשיא על פרש"י הא קשיא שהרי רש"י עצמו פירש בפרק שתי הלחם דמתתיה בן שמואל הממונה על הפייסות הוא הממונה הנזכר כאן במשנה שאמר בואו והפיסו מי שוחט מי זורק ובסמוך אעתיק לשונו וכאן במשנתנו משמע בפשיטות דאותו הממונה עצמו שאמר בואו והפיסו אמר ג"כ צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה וכן צאו והביאו טלה כו' וכן פרש"י עצמו בהדיא שם והרי הממונה על הפייסות לאו סגן הוא. לכן נראה לי דהממונה הנזכר בכל אלה מקומות שהבאתי וכן הממונה הנזכר לעיל בפ"ק הממונה בא ודופק עליהן כו' הוא הממונה על הפייסות כדפירשו התוספות אבל לא מטעמם אלא מטעם אחר מפני שכל הדברים הנוגעים בפייס היו מוטלין על הממונה על הפייסות ולא על הסגן וכיון שהתחיל לומר להן בואו והפיסו מי שוחט כו' אמר להן גם צאו וראו כו' וכל הדברים אחרים הנגררים אחר עבודת התמיד התלויין בפייס אע"ג שהרבה מהן אינן תלויין בפייס כי מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור:

מי שוחט מי זורק כו'. תימה הלא האי סדר דלא כמאן לא כאבא שאול דאמר אביי משמו פרק אמר להם הממונה דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד ולא כרבנן דפליגי על אבא שאול ואמרו דלא הוה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד אלא בקטרת ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות. ועוד קשה דהכא קתני זריקת דם התמיד ברישא ולקמן בפירקין קתני ברישא מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והדר קתני מי שזכה בדישון המנורה והדר קתני בריש פרק רביעי שחיטת התמיד וקבלת דמו וזריקתו לכן צריך לומר בהכרח שלא היה הפייס על סדר העבודה ואפשר משום דשחיטה וזריקה היא עקר עבודת התמיד טפי מדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין אותם בפייס והמפרש פירש טעם אחר בשם רבו הואיל שהיו מבקרין התמיד לאור אבוקות בתחלה קודם כל כו' וגם הוא נכון ואע"ג דשחיטה כשרה בזר תיקנו בה פייס הואיל דתחלת עבודת התמיד היא וחביבא להו אי לא יטילו פייס אתי לאנצויי עלה ואתו בה לידי סכנה כדמפרש הגמרא בסוף פ"ב דיומא. ומה שפירש ר"ע מברטנורה ז"ל מי שעלה לו הפייס זורק את הדם והסמוך לו שוחט הוא מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ריש פ"ב דיומא ותימה רבתי בעיני מנין לו זה ולא שמעתי ולא ראיתי לשום אחד מן המפרשים שסובר כן אלא אדרבה הרמב"ם גופיה בפירוש משנתנו כאן ובחבורו בפרק ד' מהלכות תמידין ומוספין והסמ"ג ושאר מחברים כתבו בהדיא דזה שעלה לו הפייס הוא שוחט והשני שעומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו וכן פרש"י בהדיא ביומא פרק בראשונה גבי איבעיא להו כשהן מפייסין לעבודה אחת מפייסין וז"ל לעבודה אחת מפייסין כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר שתים עשרה עבודות אלא כהנים המוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי כו' וגם מה שכתב ר"ע מברטנורה ז"ל השביעי העוקץ ולא זכר הרגל אם אינו טעות דלוג סופר לא דק כי השביעי מעלה העוקץ והרגל דוק ותשכח:

הרואה אומר ברקאי. בירושלמי דיומא מפרש ברקאי הוא ענין פטדה וברקת ויש אומרים שהוא ענין ברקים ורעמים ולכל הפירושים רצונו לומר שהאיר והבריק השחר:

מתיא בן שמואל אומר האיר כו'. במנחות סוף פרק שתי הלחם מייתי משנה זו ופרש"י מתיא בן שמואל היה ממונה על כך כדאמר בשקלים מתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות והיינו הפייסות שהיו מפייסין כשהאיר היום מי שוחט מי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן שחיטה אמר לאותו שעל הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן ובירושלמי נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון כדי להזכיר זכות ישני חברון ע"כ. וכתבו שם התוספות עליו ומה שכתוב בספרים בפרק אמר להם הממונה מתיא בן שמואל אומר ממונה על הפייסות אומר כו' ליתא אלא אומר הר"ם דה"ג מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר שהוא עצמו ממונה על כך והתם מפרש מי אמר כן עכ"ל, ואני אומר עם מה שמוחקין מלת אומר הראשון אכתי קשה לי על פרש"י שהרי בהדיא משמע התם ביומא דמתתיה פליג על ת"ק ועוד קשה על פרש"י שהרי ביומא מפרש הגמרא בהדיא שלא היה אחד אומר כל אלה הדברים האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון לכן יותר נכון פירוש המפרש וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל דמתיא בן שמואל פליג על ת"ק דלא היה אומר הרואה ברקאי לפי שזה השיעור אינו מספיק לזמן שחיטת התמיד אלא כזה הלשון היה אומר האיר פני כל המזרח וזמן זה הוא אחר זמן ברקאי שזכר הת"ק ואותן שהיו עומדים למטה שואלין לו הגיע האור עד חברון והוא משיב הן:

והביאו טלה מלשכת הטלאים. פי' שהיו שם הטלאים מבוקרין כדתנן בפרק אין נערכין אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים:

במקצוע צפונית מערבית. בפ"ק דיומא פריך הגמרא מהך משנה על המשנה דפ"ק דמדות דתנן התם שהיא דרומית מערבית לבית המוקד ומשני האי לשכה אקצויי מקציא ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ופרש"י האי לשכת הטלאים אקצויי מקציא בשתי המקצועות נראית שארוכה היא ועומדת במערב ומארכ' לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן ודאתי מצפון מתחזיא ליה שמשוכה לצד דרום יותר ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון ע"כ. וכתבו התוספות שהקשה ריב"א אמאי לא משני דהא דקאמר כאן דהוה לשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית היינו בקרן צפונית מערבית של עזרה דהיינו מערבית דרומית של בית המוקד שהרי במסכת מדות משמע דבית המוקד גדול היה לצפון העזרה וקאי התם אעזרה והכא אבית המוקד וי"ל דלא מסתבר לומר שהיה אומר על זה ארבעה לשכות היו שם כיון דלא הוו שם בעזרה אלא שתים מהם ועוד היאך יתכן קרנות העזרה וקרנות בית המוקד גדול שוות ומסתמא העזרה גדולה יותר מבית המוקד:

ואחת לשכת החותמות. פי' שמניחין שם חותמות של לוקחי סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים כדתנן במסכת שקלים ד' חותמות היו במקדש והיה כתוב עליהן עגל גדי זכר חוטא והן סימני כבש ואיל ופר ושלש בהמות של מצורע כל מי שמבקש נסכים בא לו אצל הממונה על החותמות ונותן לו מעות כפי נסכים שהוא צריך ומקבל ממנו חותם של אותם נסכים ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה לו החותם ומקבל ממנו נסכים שקנה כשמביא חותם שכתוב בו עגל בידוע שנתן מעות לנסכי פר כשמביא חותם שכתוב בו גדי בידוע שנתן מעות לנסכי כבש כשמביא חותם שכתוב בו זכר בידוע שנתן מעות לנסכי איל שתרגום של איל דכרא כשמביא חותם שכתוב עליו חוטא בידוע שנתן מעות לנסכי מצורע וקרי ליה חוטא משום דאמרינן בערכין על ז' דברים נגעים באים. ואחת לשכת בית המוקד פי' לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד גדול:

הוציאו משם צ"ג כלי כסף כו'. בירושלמי סוף חגיגה ר' שמואל בר נחמן אמר בשם ר' יונתן כנגד צ"ג אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי א"ר חונה חישבתים ואינן אלא פ"ג כנגד פ"ג חותמות בעזרה שהיה כל אחד ואחד מיחד שמו של הקב"ה וחותם ע"כ ובגמרא דידן לא אתפרש למה הוצרכו למנין כלים הללו ואפשר שהוא כנגד מה שצריכין לעבודת היום מן הכלים ואין אנו צריכין לטעם אחר:

השקו את התמיד כו'. פי' סמוך לשחיטתו כדי שיהא עורו נפשט יפה כדאיתא בביצה פרק משילין למה ליה למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא והא דנקט בכוס של זהב בפרק שלפני זה אמר רבא גוזמא קתני דלא של זהב היה אלא של נחושת יפה כשל זהב ורבי ינאי אומר בכוס של זהב ממש להראות עשירות ויכולת שאין עניות במקום עשירות:

השקו את התמיד וכו'. פירש הרמב"ם בפירוש המשנה שהיו משקין את התמיד מים קודם שחיטתו לפי שזה ממהר להפשיטו כמו שנתבאר בביצה וק"ק דבשילהי ביצה פירש הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה כתב וז"ל ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש סירכא חלושה נשמטת ונכרתת עכ"ל ולכאורה נראה שהוא פירוש אחר ואינו פירוש שכתב פה. ואולי דדא ודא חדא היא ושני הפעולות נעשו בהשקאת מים קודם שחיטה. ומ"מ אכתי לא איפרק מחולשא מ"ש הרמב"ם וכמו שנתבאר בביצה והוא עצמו לא פירש זה ולא בא בפיו ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן מחזיק ברכה יורה דעה סימן ט"ל בס"ד:

(ל רע"א) ושייפי להו בחבלא דצבתא דסריך עליה בזרא.—עי' במפרש שכתב: "דשייף ליה לעץ עד שתסור כל קליפתו". וזה תימה, שבאופן כזה יתייבש האילן כנודע. ועי' חולין קכה א: "וסימניך דיקלא", ופירש"י: "אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתייבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף". ולפיכך העיקר כגירסת פי' ר"ג וראב"ד כאן וערוך ע' שרטון (ע"ש) [וכ"י מינכן].

(ל סע"ב משנה רפ"ד) וכך היה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב.—בפי' ראב"ד כאן כתב ע"ז; "ותנן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה (לו א) גבי פר של כה"ג ראשו לדרום ופניו למערב, ופרכינן התם בגמרא היכי משכחת לה, ואמר רב בעוקם את ראשו, ואכתי פריך ונוקמיה להדיא, ואמר אביי חיישינן שמא ירביץ גללים; וה"נ הכא כל מה שהיו יכולין להרחיק שלא יהיה מטיל גללים לצד המזבח היו עושין". וכ"כ הרע"ב כאן: "והיה נוטה ראשו לדרום". וגם בתפארת ישראל כתב: "שעוקם את ראשו". ולפי דעתנו אין כאן צורך לזה, שדוקא בפר של כה"ג שהיה עומד על רגליו וכשראשו לדרום וזנבו לצפון דרכו להיות פניו מביטים למטה בקרקע, ואם רוצים שיביט בפניו למערב, צריכים לעקם את ראשו. אבל כאן שהטלה עקוד ומונח בקרקע על צדו השמאלי זנבו לצפון וראשו לדרום הרי פניו פונים למערב בלי שום צורך עקימה. וגם לפי פשטות הלשון במשנת יומא היה נראה, שאף הפר היה עקוד ומונח על צדו השמאלי, שהרי שם בסדר יומא סתמו ולא הזכירו כל עיקר עקידת הפר, אלא סמיכה שנייה ואח"כ שחיטתו, ומאיליו מובן שא"א בלאו הכי לשוחטו. וגם מהירושלמי נראה כן, שאם היתה דעתו שעוקמים את ראש הפר לא היה סותם דבריו בזה. ומה ששנינו שם "ופרו עומד" לאו דוקא אלא "מונח"^*כי פעמים פי' "עומד" כמו "נמצא", וכעין זה: העומדים אומרים כשם שנכנס לברית (שבת קלז ב), מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל (יבמות קו ב), ועניינם־אלה המצויים שם. וגם בלשון מקרא כן הוא (עי' מו"ק כא א).. ועוד שנינו בפרה אדומה (פרה פ"ג מ"ט): "כפתוה בחבל וכו' ראשה לדרום ופניה למערב הכהן עומד במזרח ופניו למערב", וגם זה בלי שום עקימת ראש, וכמו שביארנו מאחר שהיא כפותה. אבל במקום עמידה ממש תני בתוספתא יומא רפ"ב: "שני שעירים היו שם פניהם כלפי הקדש ואחוריהם כלפי העם".

(שם) על טבעת שניה.—ענין הטבעות שכתב המפרש כאן כ"ה דעת רש"י בכמה מקומות ויותר מבואר כתב בסוכה (נו א): "שהטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה". וכעין זה כתב ר' שמעיה במדות פ"ב: "נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה שני ראשין ונועצה בקרקע". אבל הרמב"ם בפיה"מ כאן ובשאר מקומות כתב, שבטבעת אוסרין רגלי הבהמה וידיה בשעת שחיטה. ועוד הוסיף כאן, שלא היו כופתין את התמיד אבל היו אוחזין ידו ורגלו בלבד והוא מה שאמרו עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם. וכ"כ בהל' תמידין ומוספין פ"א ה"י (וע"ש בפי' רדב"ז), וצריכין לדחוק לדבריו שמכניסין ידיו ורגליו של הטלה בתוך הטבעת, ומלבד זה היו הכהנים אוחזים ידיו ורגליו של הטלה בידיהם. והעיקר כפירש"י. ומצינו בירושלמי מע"ש ספ"ה וסוטה פ"ט הי"א: "טבעות עשה להן (פי' יוחנן כה"ג) רחבות מלמטן וצרות מלמעלן"^*ועי' בירושלמי סוף סוכה שנהפכה הגירסא, ומקיימין שנים ומבטלים אחד.. וענין זה שלמטה היתה הטבעת רחבה, שצואר הבהמה היה מונח עליה, אבל למעלה היתה הטבעת צרה ברוחבה, כדי שצואר הבהמה יהיה מגולה לפני השוחט ויראה מקום השחיטה. או שלמטה היה הנקב רחב להכניס בו ראש הבהמה ולמעלה היה הנקב צר כדי הצואר, ואת הראש לא תוכל הבהמה להוציא מהנקב צר. ועי' ר"ח סוף סוכה שפי' כהרמב"ם וגם העתיק לשון הירושלמי כמו במע"ש וסוטה.

ודע שבפירש"י עה"ת פ' וירא (כב ט) כתב: "ויעקד ידיו ורגליו לאחוריו הידים והרגלים ביחד היא עקידה". וברור הוא שלא נתכוין לומר, שעוקד יחד שתי ידיו ושתי רגליו ארבעתן כאחת, אלא קושר יחד אחת מן הידים ואחת מן הרגלים, כדמוכח בשבת (נד א), וכן מבואר ברש"י שם.

ושייפי להו בחבלא דצבתא. כמו דצבתא מייתינן במסכת עבודה זרה בסופה (דף עה:) בחבל העשוי מצורי דקל ושייף ליה לעץ עד שתסיר כל קליפתו וגם אם יש זרע גרעין בתוך הנטיעות תפילנו ושוב לא יבא שם פרי ובהכי משירין קליפתן ושמא ע''י כך תועיל לו שלא תגדיל בו קליפה ומתוך כך לא יבא בו פרי דיפול דשריקה ביה בארעי זרע גרעין כמו שפירשתי: וקברי ליה היכא דמסיק לה ימא שירטון. באותו מקום שהים גדל ומתוך לחלוח המים לא ימות האילן שאם לא היה שם קבור ימות מתוך שאין בו קליפה: קורה עבדא. ומתוך שהוא אילן סרק ואין גדל בו פרי שמכחישין כחו גדול כל כך שראוי לקורות לעשות ממנו בנין אותן ענפים הדקין לוקחין לצורך המזבח. ותלת סיכי מינייהו ענפי לשון אחר בריכי: לא מחזקה להו גמלא. דף של גשר אינו יכול לסובלן מרוב גודלן. גמלא גשר כלומר הרבה הם גדולים כך נראה בעיני שינוי זה וכמו שברייתא שנויה בת''כ כגירסת הספרים אין אדם יכול ליישב: מאי טעם. חזיתה כלפי מזרח: כדי שתהא הרוח מנשבת בו. הרוח שיבא דרך שער מזרח: וחד אמר שיהו מציתין את האליתא משם. עצים דקים משימין באותו חזית והאש סמוך לו ונדלקים העצים גדולים על ידי עצים קטנים: מקומות עבדי. כלומר במקומות הרבה היו נותנין עצים כדי שישרפו עצי המערכה מכל צד ואיכא בינייהו דלמאן דאמר כדי שתהא הרוח מנשבת בו לא היו מציתין האליתא משם: מתני' אמר להם הממונה. לאחר שבאו ללשכת הגזית על הפייסות: בואו והפיסו מי שוחט מי זורק. כלומר בואו ונפיס מי ישחוט מי יזרוק ושלשה עשר פייסות יש כאן שחיטה זריקה וקבלה אותו הזורק והא המקבל וכן מוכח ביומא (ד' כה:) דאמר קבל המקבל ובא לזרוק והכי תקון דקבלה תחלת זריקה היא ונאה למקבל שיהא זורק דישון מזבח הפנימי ודישון מנורה הרי ד' בהעלאת אברים לכבש ששה הרי י' פייסות הסולת והחביתין והיין הרי י''ג פייסות ואמרינן ביומא (שם) דלא היו מפיסין אלא בעבודה ראשונה בשחיטה וכהן שזכה בשחיטה י''ב אחיו הכהנים נמשכים עמו כלומר אותן שהן אצלו זה אחר זה כסדר שהיו נמשכין עמו זה כלאחר זה זה לדישון וזה למנורה כסדר שהן יושבין הן נמשכין לעבודה הראשון לעבודה ראשונה כגון זריקה והשני לדישון מזבח פנימי והג' למנורה כו' כסדר שהן סדורין במשנה ופייס אחד דלא היו מטילין כי אם פייס אחד דכיון שזכה ראשון בשחיטה כולן היושבין אצלו נמשכין אחריו כדאיתא ביומא (שם) דישון מזבח הפנימי והמנורה מעבודת התמיד חשיבא ליה הואיל דעם עבודת תמיד היא נעשית. מי שוחט ומי זורק ומי מדשן ואף על פי שסדר העבודה לא הוה כך כדאמר בסדר יומא בשמעתא דאביי (דף לג.) דאמר דישון מזבח הפנימי קודם לזריקת דם התמיד וכסדר הסדר הזה היה להם להפיס א''ר דמש''ה מפייסין קודם בשחיטת התמיד שקודם דישון מזבח הפנימי היו לוקחין הטלה אותן הכהנים שזוכין בו ורואין ומכניסין אותו לשחוט ומבקרין אותו לאור האבוקות והילכך כיון שהיו עוסקין במילי דתמיד קודם דישון המזבח והמנורה היו מפיסין נמי קודם שחיטת התמיד וזריקתו דמתוך שתחלת עבודה היתה בתמיד ראשונה חביבה היתה והקדימוה בפייס ולא מפני שאלו קודמין זה לזה בפייס דכבר פירשתי שכולן זוכין יחד דכיון שזוכה השוחט י''ב אחיו הכהנים נמשכין אחריו וכל עבודות התמיד שחיטתו וזריקתו לא היתה אלא אחר דישון מזבח הפנימי והמנורה כיצד בתחלה מדשן מזבח הפנימי ואחר כך מדשן את המנורה ה' נרות ואח''כ שוחט את התמיד וזורק את הדם ואח''כ מטיב ומתקן שתי נרות שנשארו לתקן ואחר כך מקטיר הקטרת ובקטורת היה פייס אחר לפי שמעולם לא שנה אדם בקטורת ומפרש ביומא (דף כו.) מפני שמעשרת לפיכך היו מכריזין כהנים חדשים לקטורת בואו והפיסו וא''ת למה היה פייס בדישון מזבח הפנימי והמנורה ובהעלאת אברים לכבש הא אמרי' ביומא בסוף פרק ב' (דף כז:) אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מיתה הואיל ועבודה תמה היתה מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס ואמרי' אישתמיטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זוכה בסידור מערכה ובשני גזירין אלמא בעי פייס דהא לא אמר כל כהן שירצה יסדר אלא אותו שזכה בתרומת הדשן יסדר ולא אחר אלמא מוכח משם דלא מפייסינן אלא בעבודה תמה אבל בעבודה שאינה תמה כל כהן שירצה יזכה בה בלא פייס יש לתרץ דהתם פרכינן על אותה שמועה משחיטה דלאו עבודה תמה היא ואפ''ה בעי פייס ומתרצינן שאני שחיטה דתחלת עבודה היא וחשובה לפייס אע''ג דלא עבודה תמה היא הילכך ה''נ י''ל דכל אלו תחלת עבודה הם דישון מזבח והמנורה תחלת עבודה היו זה במזבח וזה במערכה העלאת אברים לכבש תחלת עבודה של הקטורת היא וקבלה נמי איכא לתרוצי הילכך לאו עבודה של זרים היא: הראש והרגל בכהן אחד. ביומא (דף כז.) מפקינן מקרא ששה כהנים העוסקים בהולכת אברים לכבש דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת אברים לכבש העוקץ הוא הזנב החזה הוא השומן הרואה את הקרקע וחותכין מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות והגרה הוא הצואר ובו מחובר הקנה והלב החזה והגרה בכהן רביעי לקמן מפרשינן במקומו מפני מה הן סדורים בסדר הזה והחביתין חצי עשרונו של כ''ג שקרב עם התמיד בכל יום שנאמר (ויקרא ו) מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך היא קרויה חביתין: אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. שהאיר להם היום דאין שוחט תמיד אלא ביום: הרואה. אומר ברק ברקאי בלשון צהר כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא): הרואה. אותו שעל הגג אומר כך ומתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא מגיע בחברון פי' מ''כ במנחות בשלהי שתי הלחם הוא היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות והיינו פייסות שמפיסין כשהאיר היום מי שוחט מי זורק וכשהוא היה שואל אם הגיע זמן שחיטה היה אומר לאותן שעל הגג אמרו אם האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והן אומרין הן ואין נראה לרבי דמה ענין פייסות לכאן הא פייס ראשון בלילה הוה וזה כבר היה ועוד מתיא בן שמואל לא היה אומר כל הטענה דהאיר כל פני המזרח עד שהוא בחברון כדמוכח ביומא (דף כח:) דאמר דאותו שעל הגג אומר האיר כל פני המזרח ואמר לו אידך עד שבחברון ואומר לו הן ומפרש התם לפי שטעו פעם אחת באור הלבנה הוצרכו לומר כל: כך ונ''ל לפרש הכי דמתיא בן שמואל הממונה על פייס פליג את''ק ואיהו סבר דלא היה אומר אותו שעל הגג ברקאי אלא בזה הלשון היה אומר האיר על כל פני המזרח וא''ל אידך עד שבחברון עד שנראה הצהר עד חברון שיכולין לראות חברון משם וזה השיעור גדול מברקאי דת''ק וראיה לדבר דתניא בסדר יומא ר''ש אומר ברק ברקאי ר''ע אומר עלה ברקאי נחוניא בן אפקשיין אומר ברקאי בחברון מתיא בן שמואל [אומר] הממונה על הפייסות אומר האיר כל פני המזרח עד שהוא בחברון ר' יהודה בן בתירא אומר האיר כל פני המזרח ויצאו כל העם איש איש למלאכתו והתם פרכינן אי הכי נגהא להו א''ל אימא לשכור פועלים אלמא כולהו פליגי ואיכא למימר דהאי שיעורא נפיש מחברון: אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת טלאים. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה אמר להם הממונה לאותן שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקין בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחים ומי שזכו באברים הולכין עמו: צאו והביאו (לי) טלה מלשכת הטלאים. והכינו אותו לשחיטה ובקרו אותו לאור האבוקות כדמפרש והרי לשכת הטלאים הרי היא במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד שהיא טרקלין גדול וארבע לשכות

אין פירוש לקטע זה

תמיד ל ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ל - א

הדרן עלך פרק ראוהו אחיו

פרק שלישי - אמר להם הממונה

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד