תמיד לא ע"א

וכשהוא מפשיט את עורו של קרבן התמיד, לאחר שנשחט, לא היה שובר בו בקרבן את הרגל כמנהג הרווח אצל פושטי עורות, אלא הריהו נוקבו מתוך ערקובו (ברכו), בשתי ברכיו האחוריות, ובנקבים אלה הריהו תולה בו את הבהמה ברגליה על שני ווים, על מנת לפשוט את עורה.

וכך היה אופן הפשטת העור: מפשיט את עור הבהמה מלמעלה למטה, מתחיל בהפשטת עור רגליה, וממשיך ויורד עד שהוא מגיע לעור החזה. כיון שהגיע לחזה, הפסיק את ההפשטה, וחתך את הראש (עם עורו של הראש, שאין עור הראש נפשט) ונתנו למי שזכה בו, על מנת שיעלהו לכבש המזבח. ולאחר מכן חתך את ארבע הכרעים (חלק הרגל שעד הברכיים) ונתנן למי שזכה בהן להעלות אף אותן. ולאחר מכן מרק (סיים) את ההפשט של שאר עור גוף הקרבן, מהחזה והלאה. קרע את הלב והוציא את דמו.

חתך את הידים (שתי הרגליים הקדמיות) ונתנן למי שזכה בהן להעלות אותן. ולאחר מכן עלה בסכין אל חלקו האחורי של גוף הבהמה הנתון למעלה, לרגל הימנית, חתכה, ונתנה למי שזכה בה להעלות אותה, ונחתכת הרגל באופן שיהיו שתי הביצים של הקרבן (שהוא זכר) עמה, ומעתה תלוי הקרבן ברגלו השמאלית. ולאחר מכן קרעו לבטנו של הקרבן, ונמצא כולו (כל קרביו) גלוי לפניו.

וכך היה נוהג באיברים הפנימיים: בתחילה נטל את הפדר (חלב) ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה, מעל מקום השחיטה באופן שיסתיר את דם השחיטה שבראש, כשיעלה אותו הכהן לכבש. ולאחר מכן נטל את הקרביים, ונתנן למי שזכה בהן להעלותם לכבש, ותחילה נוטלן על מנת להדיחן (לשוטפם מפסולת ולכלוכים שבהם). ואת הכרס שהפסולת המצויה בה רבה היו מדיחין אותה במקום הנקרא על שם כך "בית המדיחין", המצוי בדרום העזרה, מצד מזרח לשער המים. והיו מדיחין אותה כל צרכה (עד שלא ישאר בה כל דבר מאוס) והקרביים מדיחין אותן שלש פעמים במעוטן (לכל הפחות), ומכאן והלאה ניתן להוסיף עוד ועוד במספר ההדחות, כמידת הצורך,

והיתה ההדחה נעשית בבית המטבחיים על שולחנות של שיש שהיו מצויים שם בין העמודים.

ולאחר מכן נטל את הסכין, וחתך במקום החיבור בין הריאה והכבד, עד שהפריש (הפריד) את הריאה מן הכבד, והותירה מחוברת לצואר וכן הפריד בסכין שבידו את אצבע הכבד חתיכת כבד היוצאת מקצהו התחתון של הכבד ונראית כאצבע, ונקראת גם יותרת הכבד) מן הכבד, והותירה מחוברת לעוקץ (הזנב), ולאחר שהפריד את הריאה מהכבד ואת אצבע הכבד מהכבד היה הכבד נותר מחובר לדופן הימנית, ולא היה מזיזה, ומשאיר את האיברים במקומם, שהריאה דבוקה לגרה (לצואר), והכבד דבוק לדופן, ואצבע הכבד דבוקה בזנב (בעוקץ), עד חיתוכם. ולאחר מכן הריהו נוקב את החזה (חותך את סביבות החזה ומפרידו מהדפנות ומן הצלעות), ונתנה למי שזכה בה.

ולאחר מכן עלה בסכין לדופן הימנית, והיה חותך את הדופן ומפרידה מגוף הבהמה, מלמעלה למטה, כשהוא הולך ויורד עד השדרה, כלומר, בסמוך לשדרה ואולם לא היה נוגע בשדרה והיא נשארת בשלמותה כשהיא דבוקה בדופן השמאלית, וכך הוא חותך עד שהוא מגיע לבין שתי הצלעות הדקות שבצד הצואר, ואותן לא חתך, השאירן במקומן. חתכה (הפריד מן הגוף) את הדופן הימנית ונתנה למי שזכה בה, והכבד תלויה בה.

לאחר מכן בא לו לגרה (צואר), והניח בה בשלמותן, בלא לחותכן את שתי הצלעות שמכאן (בצד הדופן הימנית), הן הצלעות שהניחן כאשר חתך את הדופן הימנית, וכן הניח עוד שתי צלעות מכאן (בצד הדופן השמאלית). חתכה את הגרה, ונתנה למי שזכה בה, והקנה והלב והריאה תלוים בה.

ועתה בא לו לחיתוכה של הדופן השמאלית, והניח בה מלחתוך את שתי הצלעות הדקות שמלמעלן (שבצד הזנב, שהרי הבהמה תלויה באופן שחלקה האחורי מונח למעלה), וכן הניח את שתי הצלעות הדקות שמלמטן (שבצד הצואר, כנזכר מקודם), וכך היה גם מניח בחבירתה (בדופן הימנית) את שתי הצלעות שבצד הצואר ובצד הזנב. נמצא איפוא שהוא מניח שתים שתים צלעות מלמעלן, ושתים שתים צלעות מלמטן.

חתכה את הדופן השמאלית ונתנה למי שזכה בה, והשדרה עמה, וכן הטחול תלוי בה, והרי היא הדופן השמאלית היתה גדולה, שכן השדרה היתה אתה, אלא שבכל זאת לדופן של ימין קורין "גדולה" — וטעם הדבר: משום שהכבד תלויה בה. לאחר מכן בא לו לעוקץ (לזנב) הקרבן, חתכו, ונתנו למי שזכה בו, והאליה, ואצבע הכבד, ושתי הכליות עמו. לאחר מכן נטל את הרגל השמאלית, חתכה, ונתנה למי שזכה בה. ועתה, לאחר שנותח הקרבן ונמסר כל חלק שבו לכהן שזכה בהעלאתו לכבש המזבח, נמצאו כל תשעת הכהנים שזכו להעלות את איברי הקרבן לכבש המזבח כולן עומדים בשורה, והאברים העומדים להעלאה נתונים בידם.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

ב. וכשהיה בא להפשיט את הטלה מעורו, לא היה שובר בו את הרגל לצורך ההפשט [כדרך שהטבחים עושים, ששוברים רגל אחת ועושים נקב ברגל השניה, ומכניסים את הראשונה דרך הנקב של השניה. ותולין את הבהמה ברגליה המשולבות, ומפשיטים אותה]. משום שאם יעשה כן, הרי כשיחתוך את רגל ימין תפול כל הבהמה לארץ. לפי שתחובה אותה הרגל ברגל האחרת והן תלויות משולבות יחד ^[1].

אלא נוקבו לטלה מתחת ערקובו [הברך] בשתי רגליו האחוריות. ותולה את שתי הרגלים בו [בנקבים אלו] באונקליות שעל העמודים. ומעתה, אף אם יחתוך את הרגל הימנית, עדיין תשאר הבהמה תלויה ברגלה השמאלית.

היה מתחיל להפשיט מלמעלה מצד הרגלים, ומפשיט ויורד עד שמגיע לחזה! נמצאת הבהמה מופשטת כולה, מלבד מקום החזה ולמטה הימנו לצד הראש ^[2].

וכשהגיע לחזה והפסיק את ההפשט, חתך את הראש עם עורו, ונתנו למי שזכה בו להעלותו לכבש, לפי שאין הראש טעון הפשט. וחיתוכו מהגוף קודם לכל האברים, משום שהוא קודם להם בהקטרה.

אחר כך חתך את ארבעת הכרעים [החלק התחתון של הרגל] ^[3] שכבר הופשטו, ונתנן למי שזכה בהן! שאף את כרעי הידים כבר היה יכול לחתוך, משום שאף הם הופשטו כבר ^[4].

ואחר כך, מירק [גמר] את ההפשט כולו, בהפשטת החזה, שעדיין לא הופשט מקודם.

אחר כך, קרע [פתח] את הלב ^[5], והוציא את דמו ^[6]!

אחר כך חתך את הידים [חלקם העליון שמארכובה ולמעלה], ונתנן למי שזכה בהן להעלותן.

עלה עם הסכין לרגל הימנית וחתכה, ונתנה למי שזכה בה. ואת ב' הביצים נתן לו עמה! נמצא הטלה תלוי מעתה רק ברגלו השמאלית. ולפיכך לא חתך את הרגל קודם, כל זמן שעדיין היה הטלה כבד בכל אבריו ^[7].

אחר כך, קרעו לטלה לכל אורכו, ונמצא כולו גלוי לפניו! ומעתה היה יכול לראות את פנים הטלה היטב, יותר מכפי שהיה רואה אילו קרעו בעוד הרגל מחוברת עמו.

נטל את הפדר [החלב], ונתנו על הראש שכבר היה ביד הכהן שזכה בו. ושמו על בית שחיטת הראש מלמעלה. משום שהיה הכהן מוליך את הראש כשבית השחיטה מלמעלה. ודרך כבוד הוא, לכסות את בית השחיטה המלוכלך בדם.

נטל את הקרביים [המעים הדקים], ונתנן למי שזכה בהן להעלותם, בשביל להדיחן במים מהלכלוך שבהם ^[8].

והכרס, משום שיש בה הרבה טינוף, מדיחין אותה בלשכה הנקראת "בית המדיחין", ולא בעזרה. משום שלא רצו להוציא את כל הפרש בעזרה.

ולא קבעו בה שיעור להדחתה. אלא מדיחין אותה כל צרכה, עד שתתנקה היטב מהפרש שבה.

אבל את הקרביים, שאין טינופם מרובה כל כך, היו מדיחין אותן שלש פעמים. ^[9] ומקום הדחתן היה במיעוט שולחנות של שיש ^[10], שהיו בבית המטבחיים. ^[11] כלומר, בשלחן הקטן מבין השלחנות ההם. ולא היו מדיחין אותם בבית המדיחין יחד עם הכרס, שלא יתלכלכו ממנה, לפי שטינופה מרובה.

ולאחר שנתן את הקרביים למי שזכה בהן - נטל את הסכין, והפריש [הפריד] בו את הריאה מן הכבד, ואת אצבע הכבד [המעט מן הכבד, והוא "יותרת הכבד", שקרב בכל הקרבנות עם החלבים] מן הכבד, משום שלא היו קרבים יחד עמו, אלא הריאה היתה קרבה עם הגרה [הצואר], והכבד עם הדופן, ואצבע הכבד עם העוקץ והכליות.

ולא היה מזיזה לראה ולכבד ולאצבע הכבד ממקומה, לאחר שהפרידן זה מזו! אלא מניח את הראה דבוקה לגרה [לצואר], ואת הכבד דבוק לדופן, ואת אצבע הכבד לעוקץ, עד שיגיע זמן ניתוחן.

אחר כך, נקב [הפריד בסכין] את החזה מן הדפנות והצלעות ^[12], ונטלה ונתנה למי שזכה בה! [וקרי לחיתוך החזה לשון "נקיבה", משום שהחזה מכסה על הצלעות, וכשנוטלו נעשה כעין נקב וחלון בבהמה].

עלה עם הסכין לדופן הטלה הימנית. והיה חותך אותה ויורד עד סופה, לאורך השדרה. ולא היה נוגע עם הסכין בשדרה וחותכה עם הדופן הימנית, אלא חותכה בסמוך לשדרה, ומשאירה דבוקה לדופן השמאלית. לפי שלדופן הימנית היה מחובר הכבד. ואם יצרף לה גם את השדרה, יכביד עליה יותר מדאי.

והיה חותך את הדופן, עד שהוא מגיע לבין ב' הצלעות הרכות הסמוכות לצואר, שאותן היה מניח במקומן ולא נוטלן עם הדופן.

וכן בתחלת חיתוך הדופן, היה מניח את ב' הצלעות האחרונות הסמוכות לזנב הטלה במקומן, ולא נוטלן עמה.

חתכה לדופן הימנית ונתנה למי שזכה בה. ואף הכבד היתה תלויה בה, וקרב עמה.

ואחר כך, בא לו לגרה [הצואר], שכבר הניח בה מקודם [בשעת חיתוך הדופן] שתי צלעות מכאן [מימין]. וב' צלעות מכאן [משמאל] חותך עכשיו יחד עמה.

חתכה לגרה ונתנה למי שזכה בה. ואף הקנה והלב והריאה תלויים בה, וקרבים עמה.

אחר כך, בא לו לדופן השמאלית לחותכה. והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן לצד הזנב, שאותן לא היה חותך עמה.

וכן שתי צלעות רכות מלמטן לצד הצואר לא נחתכו עמה. שהרי כבר נטלו עם הגרה. וכך היה מניח בחברתה, בדופן הימנית, את שתי הצלעות התחתונות והעליונות, כאמור לעיל. נמצא מניח מחוץ לדפנות שמונה צלעות. שתיים שתיים מלמעלן, מימין ומשמאל, ושתיים שתיים מלמטן, מימין ומשמאל.

חתכה לדופן השמאלית, ונתנה למי שזכה בה. ואף השדרה מחוברת עמה. ואף הטחול תלוי בה. וקרבים עמה יחד.

ואותה דופן, היא היתה הגדולה מבין הדפנות בגלל השדרה שעמה. אלא שלדופן של ימין היו קורין "גדולה", מפני שהכבד תלויה בה. ומשום שתלו בה את הכבד שאינו מגופה של דופן, היתה נקראת "גדולה".

אחר כך, בא לו לעוקץ [הזנב] הטלה. חתכו ונתנו למי שזכה בו. ונתנו עם האליה, ואצבע הכבד, וב' הכליות [וארבע צלעות], והיו קרבים עמו.

נטל מן העמוד את הרגל השמאלית, שנותרה אחרונה מכל אברי הבהמה, ונתנה למי שזכה בה.

נמצאו כל הכהנים שזכו בהעלאת אברי התמיד לכבש, כולן עומדים בשורה, והאברים בידם.

הערות

^[1] כן כתב המפרש. אבל הברטנורא כתב, דאתא לאפוקי שלא יחתוך את הרגל עם עורה, שהרי אף הכרעיים הם בכלל הפשט. [וההפשט קודם לניתוח. תפארת ישראל]. וגם מהרא"ש נראה דלא פירש כהמפרש.

^[2] ומה שלא גמר עדיין את ההפשט עד מקום חיתוך הראש, והמתין עד לאחר חיתוך הראש והכרעיים, היינו משום שלא תתקרר הבהמה בינתיים במקום החזה והלב. שאם יתקרר הלב לא יצא דמו כשהוא קורעו. ראב"ד.

^[3] ועדיין נשארו שתי הרגלים האחוריות תלויות בעמודים. משום שהנקבים שבהם נתלו, היו קצת למטה ממקום חיתוך הכרעיים. רש"ש.

^[4] כן כתב המפרש. ועיין בביאורי הגר"א.

^[5] ומשנה זו אין מקומה כאן, שהרי עדיין הבהמה סגורה. אלא לקמן מקומה לאחר ש"קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו". רא"ש.

^[6] משום שאין דם זה ראוי להקטרה. שכל דם שלא נתקבל בכלי, הוי כדם שנשפך מן הצואר על הרצפה, שהוא פסול למזבח. רא"ש. ומדבריו יש להוכיח, דמאחר שצותה התורה על זריקת הדם, הותר לגמרי למזבח, ואף שלא בזריקה, ולית ביה משום "משקה ישראל". ואין פסול דם הלב אלא משום דם שנשפך. מקדש דוד.

^[7] מפרש. והראב"ד כתב דטעמא משום שהידיים סמוכות ללב, ואין מעבירין על המצוות.

^[8] והא דתנן במדות שבבית המדיחין היו מדיחים את קרבי הקדשים, היינו "כרס" דקתני הכא ולא "קרביים". מפרש. והרא"ש כתב דאשאר קרבנות קאי, שבהם היו מדיחים אף את הקרביים שם. ודוקא את קרבי התמיד הדיחו על השלחנות.

^[9] ואולי מכאן סמכו להדיח את הבשר לקדירה ג' פעמים. וכן ליטול את הידיים ג' פעמים. ראב"ד.

^[10] ואין אלו אותם שלחנות שהוזכרו בפרק הקודם, שעליהם הפשיטו את הקרבן, לפי שהם היו בין העמודים ממש. שהרי הקרבן היה תלוי על העמודים. ואלו דהכא היו בבית המטבחיים, בריחוק ד' אמות מן הננסים. מפרש. ותוספות שם כתבו בתירוץ אחד, דאותם שלחנות הם. וגוף הבהמה גדול היה, ומגיע מן העמודים עד השלחנות אף שמרוחקים ד' אמות. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה ס"ה), דכשמרכיבים את כבשי התמיד על הגמלים, היו נגררים בארץ.

^[11] וכן היא גירסת המפרש. אבל שאר הראשונים גורסים "מדיחין אותן שלש פעמים במעוטה". כלומר, לכל הפחות ג' פעמים. שכשהיה צורך היו מדיחין יותר מכך. "על שלחנות של שיש שבין העמודים" [הננסים, שבהם תלו את הקרבן] היה מקום הדחתן. אלא שלגירסה זו הקשו תוספות ביומא טז ב, מהא דקתני התם "מן השלחנות לננסים, ד' אמות". ואילו הכא קתני דבין העמודים היו שלחנות. עוד פירש הרא"ש ד"מעוטה" היינו הכלי שבו היו מדיחין את הקרביים.

^[12] והקשו תוספות, מאי שנא לענין מתנת החזה הניתנת לכהן בשלמים, שהיא ניתנת עם הצלעות הרכות, ואילו הכא חותך את החזה בלא הצלעות. ולא קשיא. דהתם בשם "חזה" תליא מילתא. ו"חזה" הוא קרוי, מלשון "חזות". על שם שרואה את פני הקרקע [בבהמה המהלכת על ארבע]. וקים להו לחכמים שאף מקצת הצלעות רואות את פני הקרקע. אבל הכא, אמר רחמנא "ונתח אותה לנתחיה", וקים להו לחכמים דבלא הצלעות חשיב החזה כ"נתח". ראב"ד.

והיתה ההדחה נעשית בבית המטבחיים על שולחנות של שיש שהיו מצויים שם בין העמודים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When the priest flayed the hide of the daily offering after its slaughter, he would not break the animal’s leg in the typical manner of flaying an animal; rather, he punctures the leg from within each knee of the hind leg and suspends the animal by placing these holes on two hooks, in order to flay the animal’s hide.

The priest began flaying from the top of the inverted animal, descending until he would reach the hide of the breast. Once he reached the breast, he severed the lamb’s head and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp. Next he severed the four legs below the knee and gave them to the priest who won the right to take them up to the ramp. He completed the flaying of the remaining hide from the breast down, and then the priest cut the heart and drained its blood.

Next the priest severed the remaining upper parts of the forelegs and gave them to the priest who won the right to take them up to the ramp. Afterward he moved up to the remaining upper part of the right hind leg, severed it, and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp; and the animal’s two testicles were cut along with the right leg, leaving the animal suspended by its left hind leg. Then the priest tore open the animal’s midsection, resulting in the innards of the entire animal being exposed before him.

He took the fats and placed them on the place of slaughter on the animal’s head above it, to conceal the place where it was severed while the priest would take the head to the altar. Then the priest took the innards and gave them to the priest who won the right to take them up to the ramp, in order to rinse them first. And with regard to the stomach, in which there is a significant amount of waste, the priests would rinse it in the rinsing site located in the south of the courtyard, east of the Gate of the Water, and they rinsed it as much it required. And with regard to the innards, the priests would rinse them three times at a minimum, on the marble tables that were positioned between the pillars in the slaughterhouse.

The priest then took the knife and separated the lung from the liver, and the finger-like protrusion from the lower edge of the liver, also known as the lobe of the liver, from the liver. And he would not move any one of the organs from its place. He would leave the lung attached to the neck, the lobe attached to the haunch, and the liver attached to the right flank. The priest would puncture around the breast, separating it from the flanks and the ribs, and he gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp.

He then moved up to the right flank and would cut it and separate it from the animal’s body. And he would continue to cut, descending until he would reach the spinal column, and the priest would not touch the spinal column, leaving the spine intact and attached to the left flank. He would continue cutting until he reached the space between the two narrow ribs near the neck, leaving them in place. The priest cut the right flank, separating it from the body of the animal, and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp. And the liver was suspended from it.

The priest then came to the cud. He left attached to it, in their entirety, the two narrow ribs from here, the right side, and the two narrow ribs from there, the left side. He cut the cud and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp; and the windpipe, the heart, and the lung were suspended from it.

He came to cut the left flank of the body and left attached to it two narrow ribs above, near the haunch, as the animal was suspended upside down, and two narrow ribs below, near the cud. And he also did that with its counterpart, the right flank, resulting in two narrow ribs in each flank above and two narrow ribs in each flank below.

He cut the left flank and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp, and the spinal column was with it, and the spleen was suspended from it. And the left flank was greater, i.e., the larger of the two, because it included the spine, but they referred to the right flank as the greater one, as in addition to the flank itself, the liver was suspended from it. He came to the haunch, cut it, and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp. And the tail, and the finger-like protrusion of the liver, and the two kidneys were with it. He took the remaining upper part of the left hind leg, cut it, and gave it to the priest who won the right to take it up to the ramp. This resulted in all of the nine priests who won the rights to take the limbs up to the ramp standing in line, and the limbs were in their hands.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא היה שובר בו את הרגל. שהטבח שובר הרגל ועושה נקב ברגל ומעביר הרגל ששובר מן הארכובה דרך נקב שעושה ברגל האחר ותולה בשני הרגלים ומפשיט:

אלא נוקבו מתוך ערקובו. ברגל שמאלי ועשה נקב בין הגידים לעצם ותלאו ברגל א' וחברו בבכורות [דף מ:] זנב הרגל שאינו מגעת לערקוב:

היה מפשיט ויורד. באמצע בין הבהמה וקצת מן הצדדין עד שמגיע לחזה:

חתך את הראש. עם העור שאינה בכלל הפשטה כדאמרי' בפרק ב' דחולין [דף כז.]:

חתך את הכרעיים. ד' הרגלים עד הארכוב':

מירק את ההפשט. גמר כל ההפשט וסילק העור מן הבשר:

קרע הלב והוציא את דמו. לפי כשהשה צמא גונחת בשעת השחיטה וממשכת את הדם מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב וה"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח. נ"ל שמשנה זו אין מקומה כאן אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם אותו קריעה א"א להוציא את הלב:

חתך את הידים. מן הכתפים:

לרגל הימני. הוא הירך:

למי שזכה בה. הוא הכהן שזוכה בראש ושתי ביציו הניח דבוקים בירך:

נטל את הפדר. חלב שעל הקרב:

ונתנו על בית השחיטה מלמעלה. לכסות לכלוך דם בית השחיטה ודרש לה מקרא בפ"ב דחולין [שם] דכתיב את ראשו ואת פדרו וערך:

הכרס היו מוליכין אותו ללשכת מדיחין. ולא רצו להוציא כל הפרש בעזרה:

כל צרכה. בלי קצבה עד שתהא יפה בכל הצורך:

מדיחין אותן שלש פעמים במעוטה וכו'. בכלי כמו מעוטן של זיתים מלשון עטיניו מלאו חלב [איוב כא]. ול"נ במיעוטה לכל המיעוט ג' פעמים להעביר שירקא דמעיי'. ואית דגרסי במיעוטה של שולחנות שבין העמודים פי' בשולחן קטן שבין העמודים והא דאמרינן במסכת מדות [דף לז:] שבלשכת המדיחין מדיחין את הקרבים קרבים דהתם היינו כרס אי נמי התם מיירי בשאר קדשים כדקתני התם ששם היו מדיחין כשהיה להם רוב זבחים היו הולכים ללשכת המדיחין. אבל התמיד היו מדיחין הקרבים על שולחנות:

והפריש את הריאה מן הכבד. לפי שהכבד קרב עם הדופן הימני והריאה עם הגרה:

ואצבע הכבד מן הכבד. כי אצבע הכבד היתה קריבה עם העוקץ והכליות כמו בשאר קרבנות דכתיב על הכליות יסירנה ופירש"י ז"ל שיהא מעט מן הכבד עם הכליות:

ולא היה מזיזה ממקומה. אחר שהפרידן זה מזה אלא מניחן כאן עד שהיה מנתח את האברים ומניח הריאה דבוקה לגרה והכבד עם הדופן ואצבע כבד עם העוקץ:

נוקב את החזה. שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות:

במשנה מדיחין אותן שלש פעמים וכו' ולא היה מזיזה ממקומה. נקב את החזה כצ"ל:

במפרש ד"ה לא היה שובר וכו' מתחיל הפשטו. נ"ב נראה חסר כאן כלשון הזה לפי שדרך הפשטו וכו' כדאיתא ביומא (כ"א) הראש והרגל כצ"ל כו':

בא"ד הראש והרגל העוקץ והרגל כצ"ל:

בא"ד הלכך כאן פירש לך וכו' באונקלית כצ"ל:

בא"ד ברגל האחד אלא מפשיט דרך הרגל ויורד עד לחזה דרך הנקב כצ"ל והשאר נמחק:

בא"ד שלאחר שהפשיטו מנחתו אבר אבר כצ"ל:

ד"ה היה מפשיט וכו' לבסוף מרק ההפשט כצ"ל:

ד"ה מרק ההפשט כצ"ל:

ד"ה נטל הפדר וכו' בית שחיטת הראש כצ"ל:

ד"ה נטל את וכו' להסיר הטינוף כצ"ל:

ד"ה מדיחין אותן בבית המדיחין כצ"ל:

בא"ד ולא קבע בה הדחה. מה שנ"ב נ"א בא' נמחק. ונ"ב ר"ל לא קבע בה הדחה במספר. כמ"ש בקרבים ג"פ. אבל בכרס אמר כל צרכה ופרושה עד שתחנקה:

ד"ה מדיחין אותו וכו' שהיו קבועין בגובה שעליהן וכו' לכך קבעו לזה ולזה מקום כצ"ל:

ד"ה ואצבע הכבד וכו' ולא היה מזיזה ממקומה כצ"ל:

ד"ה והניח בה וכו' ועכשיו הניח בה ב' צלעות וכו' שהן מדופן ימנית אצל חזה כצ"ל:

ד"ה חתכה כו' למי שזכה בה והשדרה תלויה בה כצ"ל:

ד"ה בא לו לעוקץ הוא הזנב כצ"ל:

היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה. ולא דמי לההיא דתניא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין ובתמורה פרק ולד חטאת אין מרגילין ביום טוב ואין מרגילין בבכור דהתם איירי במפשיטו לעשות נוד שלם וצריך להוציא רגליו מצואתו:

מירק את ההפשט כו'. מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק וכדתנן קרצו ומירק אחר שחיטתו כו':

ונותנן למי שזכה בהן להדיחן וכו'. בפרק שני דזבחים אמרינן ירחץ במים במים ולא ביין ולא במזג כו' במים לרבות אפילו מים מכונסים:

שלשה פעמים במעוטן על שלחנות כו'. נראה מדברי המפרש שגרס במעוטן של שלחנות ולכן פירש במעוטן כלומר בשלחן הקטן של שלחנות של שיש כו'. ולי נראה דנוסחא משובשת היא אלא ה"ג שלשה פעמים במעוטן על שלחנות וענינו מדיחין אותן שלשה פעמים לכל הפחות והיינו במעוטן ואם רצה להוסיף ולהדיחן יותר משלשה פעמים מוסיף:

(לא א) נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן והכרס מדיחין וכו' והקרביים מדיחין וכו'.—יש לדקדק בלשון המשנה שפתח בקרביים וסיים בקרביים ושנה דין הכרס באמצע, ולמה הפסיק באמצע? וכן היה צריך לשנות 'נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן ומדיחין אותן ג' פעמים במעוטן על שלחנות של שיש שבין העמודים, והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין, ומדיחין אותה כל צרכה וכו". ועוד יש להתפלא על התנא, ששנה סדר זה: למה השמיט לגמרי דין הכרעיים, ולא הודיע מקום הדחתן, וכמה פעמים צריך להדיחן? והרי גם אותן צריכים להדיח, ומקרא מלא הוא "והקרב והכרעים ירחץ במים" (ויק' א יג)^*ועי' רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ו ה"ו שהביא את המקרא "והקרב והכרעים ירחץ במים" וכתב שם דין הדחת הקרביים והכרס, וסתם דין הדחת הכרעיים. וגם זה תימה..

והנה זה כמה שנים שראיתי בספר אחד כ"י מחכם אחד פה בריסק, שהיה בתחלת המאה הנוכחית, ושמו הטוב נעלם ממני, שכתב להגיה בסיפא דמשנתנו "והכרעים (במקום "והקרביים") מדיחין אותן ג' פעמים במעוטן על שלחנות של שיש שבין העמודים". ולפ"ז נראה דמשום שאותו כהן המוליך את הקרביים בבזך הוא מוליך גם את הכרעיים הנתונות עליהן, וברור דשם נתונה גם הכרס, שהיא בכלל הקרביים, לפיכך נשנה כאן דין הדחת הקרביים והכרס והכרעיים יחדיו ושנה מקום הדחתן ושיעור הדחתן.

והנה הגהה זו היתה נראית נכונה, אלא שיש לי מקום עיון בתוס' זבח' פ"ט ה"ט, דתני התם: "עולה שחוטה שעלתה על המזבח או שעלתה חיה ושחטה, הרי זה מפשיט ומנתח ומוריד את הדם וזורקו למטה מוריד את הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן"^*סוף בר' זו הביאו בזבחים פה א (ע"ש).. והנה אף פה ברור, שהכרס בכלל הקרבים, אלא שקשה למה השמיט דין הכרעים, שבלי ספק היה צריך להורידן ולהדיחן ולחזור ולהעלותן. והנה הרמב"ם הל' פסולי המוקדשין פ"ג ה"ב העתיק דין ברייתא זו שמוריד את הקרבים ומדיחן, וגם הוא התכוין להשמיט דין הכרעים. עוד שנינו בשקלים פ"ו מ"ד: "שמונה של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים", וזה מסייע לנוסח שלנו במשנתנו כאן, שעל שלחנות של שיש שבין העמודים, שהן בבית המטבחיים (עי' מדות פ"ג מ"ה) היו מדיחים את הקרביים, וכאן וכאן נשמט דין הכרעיים. ואם תאמר שאין מדיחים את הכרעיים בבית המטבחיים אלא בלשכת המדיחין הא שנינו בסוף מדות "לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים"^*וכתב הראב"ד והרא"ש דקרבי הקדשים דשם היינו הכרס. ועוד תירץ הרא"ש, דהתם מיירי בשאר קדשים, וכאן מיירי בתמיד.. והרי גם כאן לא נזכרו הכרעיים. ולכך נראה לנו, שהתנא כולל בכל מקום את הכרעיים בכלל הקרביים, משום שכהן אחד מעלה אותן בבזך אחד כמו שנתבאר, לפיכך בכל מקום ששנינו "קרביים" אף הכרעיים בכלל. ואולי גם הרמב"ם התכוין לכך.

לא היה שובר בו את הרגל. כשהיה מתחיל הפשטו היה קרב הראש העוקץ והרגל ושתי דפנות וידים והחזה והגרה ונמצאת למד מהתם שמפשיטין אותו דרך הרגלים הילכך (כתוב) פירש לך כשתולהו ברגליו באונקליות לא היה שובר את רגליו ומניח רגל השבור ברגל האחר דרך הרגל ויורד עד לחזה וכן מוכח ביומא (דף כה:) דאמרינן התם דרך הנקב שינקוב ברגל שני כדרך הטבחים שתולין את הבהמה להפשיטה: אלא נוקבו מתוך ערקובו. כמו ארכובו בשני הרגלים נוקב ומניחן באונקליות דרך הנקבים וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי ואם היה תולה אותה כמו הטבחים לאחר שיחתוך ממנה דגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלוי הבהמה: היה מפשיט ויורד עד שהגיע לחזה. שהרי הופשטה כל הבהמה אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה שעדיין לא הופשטה שם כדקתני לבסוף מרק והפשיט וקודם שיחתוך ממנה שום אבר חותך את הראש ולא מפשיטו שהרי קודם הוא בהקטרה ונאה לחותכו קודם: ונתנו למי שזוכה בו. קודם שחתך את הכרעים רגלי הבהמה כרעים על שם כריעה קרי להו כרעים שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ארבע רגלים יחד: מירק והפשיט. גמר כמו (יומא דף לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה ידו (על) כלומר גמר הפשיטו נגד החזה וצואר וסוף הידים: קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן עלה לרגל הימנית. וה''ה דקודם שיחתוך הידים היה לו לחתוך רגל הימנית אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין: חתכה ונתנה למי שזכה בה. דהיינו אותו שזכה בראש: ושני ביצים עמה. שעולה בא זכר ואז הבהמה תלויה על ידי הרגל השמאלי: קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. עכשיו שנטל רגל הימני כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים שכשלא היה הרגל עדיין חתוך אפי' אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה: נטל הפדר. חלב ונתנו מכסה על בית שחיטת הראש למעלה לכסות בו בית השחיטה קתני בית השחיטת הראש כשהיה נושא את הראש על המזבח היה הופך בית השחיטה למעלה ולוקח החלב ומכסה וזה דרך נגוד למעלה ולא קתני בית השחיטה סתם למעוטי שחיטת צואר אתיא [סד''א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה הכי נמי צואר מגונה הילכך פי' לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הילכך נכסה הפדר בית השחיטה והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינה מגונה בדם כל כך כמו הראש: נטל את הקרביים ונותנן למי שזכה בהן להדיחן. ולהסיר הטינוף שבהן: וידיחו אותו בבית המדיחין. ומדיחן כל צרכה לפי שיש בה טינופת הרבה קבעו לה לשכה אחת להדיחה שם ולא קבע בה הדחה שיש כרס שיש בה טינופת הרבה ויש שאין בה כל כך (הקרביים) והבני מעיים אין בהן משום טינופת כל כך: מדיחין אותן ג' פעמים. (בכך לכל) במיעוטן של שולחנות בשולחן הקטן של שולחנות של שיש שבבית המטבחיים ולאו היינו שולחנות שבין העמודים על אותי היו מפשיטין כדמפרש במסכת מדות (דף לו.) אבל מלבד אותן שולחנות היו שולחנות של שיש נראה לי שהיו קבועין בגבוה שעליהן היו מדיחין קרביים וכן מייתינן על גמרא דהאי פירקא י' שולחנות היו במקדש ח' של שיש בבית המטבחיים שעליהם מדיחין את הקרביים אבל שולחנות שהיו מפשיטין היו בין עמודים וכן גרסי' בהדיא במסכת מדות (דף לו.) שולחנות של שיש שבין העמודים ובשולחנות שעליהן מדיחין גרסי' בבית המטבחיים וכן מוכח במדות דאמרינן מקום הטבעות כ''ד לשולחנות ד' שולחנות לעמודים כו' הננסין ד' והמותר מקום הננסין: במיעוט. שולחנות של שיש יכולין להדיח שהתמיד היה כבש והא דתנן במדות (דף לז:) לשכה ששם היו מדיחין קרבי קדשים היינו כרס כדמוכח הכא שמדיחין בבית המדיחין הכרס וכל צרכי בית המטבחיים מדיחין שם ונראה לי הא דלא היו רוצים להדיח הקרביים עם הכרס בלישכת מדיחין משום שהכרס יותר ויותר יש בה טינופת ואם יודחו יחד יתלכלכו זה מזה לכך קבעו זה לזה מקום: ונטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת קרביים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין: והפריש את הריאה מן הכבד. הפריד זה מזה כדי שתהא הריאה עם צואר כדלקמן והכבד עם דופן ימין: ואצבע הכבד מן הכבד. אצבע הכבד כשחותכים את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה: נקב את החזה. בדבר שאינו חותך כדרכו שייך לשון נקיבה שהיה מפריד החזה מן הדפנות והצלעות זו ארוכה מזו ועוד יש לומר לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל וכשנטל את החזה משם הוי כמי שניקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה מקומו לאחר נטילתו כחלון וזהו עיקר: ונתנו למי שזכה בו עלה לדופן הימני היה חותך ויורד עד השדרה. אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה שהשדרה היה מניח אותה עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה חולה הכבד: לא היה חותך השדרה עמו. שאם היה חותכו עמו היתה כבידה [הרבה] (היה): עד שהיה מגיע לב' הצעות דקות. אצל החזה כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח ב' הצלעות ולקמיה מפרש כשיפריש דופן שמאלי דקתני ומניח ב' צלעות דקות מלמעלה וכו' וכך היה עושה בחבירתה דופן ימין: חותכה ונותנה למי שזכה בו. והכבד תלוים בה לכך הפריש קודם הריאה מן הכבד שבב' הקרבות היו: בא לו לגרה. לצואר: והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני ועכשיו (הניח בו שעויין) הניח בה ב' צלעות מצד אחר וזהו אותן צלעות שהן בדופן אצל חזה ועדיין לא חתך דופן השמאלי לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברות לדופן: והקנה והלב והריאה תלוין בה בא לו לדופן שמאלי והניח. לא גרסי' בה [אלא] והניח אצל העוקץ: ב' צלעות דקות. דהיינו למעלה וב' צלעות דקות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן וכן היה מניח עם חבירתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה בנטילת דופן ימין פירשו כאן: נמצא מניח בשתיהן. בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים ושתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל מגיח בכל א' שתים שתים למטן וכן שתים שתים למעלן: חתכה. לדופן שמאל ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה תלויה בה והיא היתה כבידה יותר אלא של ימין קרויה גדולה לפי שהכבד תלוי בה והכבד לאו מן הדופן הוא אלא תלוי הוא בה ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה: בא לו לעוקץ. הוא הזנב חתכו אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו: האליה ואצבע הכבד וב' כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מיקרי כנפי העוקץ ולא חש לפרש שני צלעות מכאן ומכאן: נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאברים ורגל שמא. לי נשאר עדיין באונקלי ונתנה למי שזכה בה נמצאו כולן עומדין בשורה והאברים בידם: עד עכשיו פירשו סדר ניתוחיה מעתה צריך לפרש סדר הולכתם למזבח כיצד מוליכים האברים קודמין זה לזה:

אין פירוש לקטע זה

תמיד לא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד