מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת שקלים: מותר הקטרת שנשארה מהשנה שעברה, ואין היא ראויה להקטרה, מה היו עושין בו במותר זה, על מנת שיוכשר לשנה הבאה? — היו מפרישין ממנה ממותר הקטורת כערך שכר האומנין העובדים במקדש, ומזכים אותה להם (באמצעות אחד הגזברים שזוכה אותה עבורם).

ולאחר שזכו בה האומנים, מחללין אותה, את הקדושה שבמותר הקטורת, על מעות חולין כערך שכר האומנין. ואז, לאחר שהתחללה הקטורת במעות הללו, והריהי איפוא מעתה חולין, נותנין אותה לאומנין בשכרם, וחוזרין ונוטלין (קונים) אותה מהאומנים מכספי תרומה חדשה של השנה החדשה, ונמצא שקטורת זו באה מהתרומה החדשה.

ומקשים: ואמאי [ומדוע] נהגו כן? שהרי לשיטת שמואל שבונים בחול ואחר כך מקדישים, אף כאן יפרישו ממותר זה כשכר הראוי להם, וליחליה [שיחלל] את מותר הקטורת על הבנין בעודו של חול, ותחול קדושת הקטורת עליו, ויחזרו ויחללו קדושה זו של הקטורת על כספי התרומה החדשה ויקנו בה בחזרה אותו מותר הקטורת?

ומשיבים: מדובר במשנה זו באופן שלא איכא [לא נמצא] עתה עבודה של בנין בבית המקדש, ואין איפה במה לחלל את מותר הקטורת. ומקשים על תירוץ זה: והא [והרי] במשנה זו "מעות האומנין" קתני [שנינו], הרי שאנו עוסקים בפועלים הבונים במקדש. ומתרצים: אכן מדובר במשנה זו בזמן שבונים במקדש, ואולם מדובר באופן דליכא [שאין] שוויה של מלאכת הבנין כשיעור מעות מותר הקטורת, ולכן אין אפשרות לחלל את מותר הקטורת על בנין זה.

ומקשים על תירוץ זה: והאמר [והרי אמר] שמואל בדין חילול ההקדש, שאף הקדש השוה מנה שעמד הגזבר וחיללו על הדבר השוה פרוטה בלבד — הרי הקדש זה מחולל בכך, ואין צורך שיהיה דווקא בשוויו! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר שמואל נאמרו באופן דאי עבד [שאם עבר הגזבר ועשה] — הריהו חל בדיעבד, ואולם לכתחלה — לא נכון לעשות כן. רב

פפא אמר תירוץ אחר: היינו טעמא [זהו הטעם] לשיטתו של שמואל שבונין בחול ואחר כך מקדישים, לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת שאין בהם עייפות וצורכי הגוף, אלא לבני אדם, ומשום כך אמרי [אמרו] חכמים שיש לחשוש דלמא בעי למיזגא [שמא רוצה הפועל לנוח מעט, ולשבת] על אבני הבנין הנבנים על ידו, ואכן זגא עלייהו [ישב עליהם]. ואי בנא בקודשא [ואם הוא בונה בקודש] — אישתכח דקמעיל בקודשא [נמצא שבכך הוא מועל בקדשים]. ולכן, מוטב שיבנו הפועלים בחול, ורק אחר כך יקדישו את הבנין.

ושואלים על סברה זו, תנן [שנינו במשנתנו]: הגזברין שלקחו את העצים של חולין לצורך בנין המקדש — מועלין בהן, ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה. ומעתה יש לשאול:

אמאי [מדוע] מועלין בהן בעצים? הכא נמי ליעבד [כאן גם כן שיעשה] בחול, כלומר, שלא יקדישם הגזבר מיד, אלא לאחר שייקבעו בבנין, שאף כאן נאמר כי אמרי [אמרו] חכמים דדלמא בעי למיזגא, וזגא [כי שמא ירצה לשבת, וישב] עליהן, ואישתכח דקא [ונמצא שהוא] מועל בקדשים!

אמר רב פפא: אי [אם] המדובר בעצים שקנו הגזברים לצורך בנין המקדש דמכאן ואילך [שמכאן והלאה], שמייעדים את העצים לבנייה בעתיד — הכי נמי [כך גם כן] לא יקדישו אותם אלא לאחר שייקבעו בבנין. אלא כי תנן במתניתין [כאשר שנינו במשנתנו] שמועלים בעצים, מדובר בעצים שנקנו לבנייה דיומיה