מעילה יד ע"א

א גמרא במשנה הוזכר ענין עבודה זרה (אשירה). ובקשר לזה איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדין עבודה זרה שנשתברה מאליה. ר' יוחנן אמר: הריהי אסורה בהנאה, שלא נתבטלה בשבירה זו. וריש לקיש אמר: מותרת בהנאה.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שהיא אסורה — שהרי לא בטלה הגוי, שרק כאשר הגוי משברה בידים הריהי בטילה. וריש לקיש אמר שהיא מותרת — שכן הגוי, כיון שרואה שהעבודה זרה נשברה, מימר אמר [אומר] הוא לעצמו: היא העבודה זרה את גופה [עצמה] לא מצלה [מצילה] את עצמה מלהישבר, האם לדידי מצלה לי [אותי עצמי היא תציל]? ולפיכך מבטלה בלבו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: הקן שנמצא בראש האילן של הקדש — אין נהנין ממנו, ואם נהנו — אין מועלין בו. ואילו שבראש אילן של אשירה — לא יטפס על העץ כדי לקחת את הקן אלא יתיז אותו בקנה.

ונדון בהלכה השניה: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שבנתה הציפור את הקן ממה דאיתבר [שנשבר] על ידי הציפור מגופה של האשירה שבה היא מקננת, וקתני [ושנה] התנא במשנתנו שאמנם אסור לטפס על העץ כדי לקחת את הקן, אבל יתיז בקנה. והרי שמותר להשתמש בעבודה זרה שנשברה מאליה, ולא בידי הגוי. השיב ר' יוחנן לריש לקיש: לא, אין להביא ראיה ממשנתנו, כיון שמדובר בה באופן דאייתי [שהביאה] הציפור את עצי הקן מעצים מעלמא [סתם, שאינם של עבודה זרה] ולא מן האשירה עצמה.

מקשה על כך ריש לקיש: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] שנינו בתחילת המשנה שקן הנמצא בראש אילן של הקדש אין נהנין ממנו ואין מועלין בו, והרי אף בהלכה זו ודאי אין עצי הקן משל הקדש, ומותרים הם אם כן בהנאה אף מלכתחילה?

אלא צריך לומר שהמשנה מדברת בעצי הקן הבאים מהעץ בו מקננת הציפור, ומדובר בגידולין הבאין (הצומחים) באילן לאחר מכאן (לאחר שהוקדש העץ), וקסבר [וסבור הוא] התנא שבמשנתנו כי אין מועלין בגידולין של הקדש אם נהנו מהם, ואולם אסור להנות מהם לכתחילה.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את משנתנו כשהביאה הציפור את עצי הקן מאותו אילן בו היא מקננת, משום דאי סלקא דעתך דאייתי מעלמא [שאם עולה על דעתך שמדובר באופן שהציפור הביאה את העצים מסתם אילנות], אמאי [מדוע] באילן של אשירה יתיז את הקן בקנה? לשקליה משקל [שיקח אותו] במישרין, אף בלא קנה!

אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן בדחיית הקושיה: לעולם מדובר במשנתנו דאייתי מעלמא [שהביאה הציפור את עצי הקן מסתם אילנות], ומאי [ומה] הכוונה במה ששנינו "יתיז במקל"? אין הכוונה לקן עצמו, אלא לאפרוחים המצויים בו. שאין לעלות על עץ האשירה ולקחתם, שהרי נהנה הוא מעץ עבודה זרה (המשמש אותו בעלייתו). ועצי הקן עצמו אסורים בהנאה מדברי חכמים, מפני החשש שמא יבואו אף לקחת עצי קן שנלקחו מאילן האשירה עצמו (והרי אלו אסורים מן התורה, כיון שלא שברם הגוי) (תוס').

ב בדינם של האפרוחים והביצים הנמצאים בקן שבאילן של הקדש או אשירה, אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה: האפרוחים הנמצאים כאן וכאן, בין באילן של הקדש בין באילן של אשירה — הריהם מותרין בהנאה, כיון שהם יכולים לפרוח ולקנן בכל מקום, ואין הם נזקקים דווקא לאילן זה האסור בהנאה. ואילו הביצים הנמצאות כאן וכאן, כיון שהן נזקקות לאילן זה — אסורין בהנאה. אמר רב אשי: אף האפרוחים, אם היו אפרוחים צעירים שעדיין צריכין לאמן — כביצים דמו [הם נחשבים], ואסורים בהנאה.

ג משנה הגזברים שבמקדש שלקחו (קנו) עצים של חולין לצורך תיקון בנין המקדש — מועלין בעצים עצמם, ואולם אין מועלין לא בשיפויי (הנסורת שיוצאת מהם) ולא בנבייה (העלים הנופלים מהם), משום שהגזברים לא קנו להקדש אלא את הדבר שניתן להשתמש בו לבנין המקדש, ואין אלה בכלל זה.

ד גמרא אמר שמואל, כך נוהגים במקדש בשעה שבאים לבנות בו, לצורך תיקונו ושיפוצו: בתחילה בונין בחומרי הבנייה (העצים והאבנים) של חול, ורק אחר כך בגמר המלאכה היו מקדישין אותם.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אין מקדישים אותם מייד? — כי מאן [מי] שמתנדב מעות לבדק הבית, הריהו מקדש להו [אותן] מעות, ושוב אינו יכול להשתמש בהם לדבר חולין, שהרי בכך מועל בהם. ואין איפוא דרך לקנות בהם דבר לבדק הבית, שהרי מיד כשיקבל המוכר את המעות ימעל בהן, ונמצא שאי אפשר לבנות במקדש ממעות שנתנו להקדש אלא באופן דאמר [שהמקדיש אומר] בשעה שמקדיש את המעות: "תיחול [תחול] קדושת מעות אלה על הבנין עצמו משיגמר בניינו", ולא על חומרי הבנין או על שכר האומנים בשעה שהם עובדים. ולכן אין הגזבר יכול לתת ממעות אלה לפועלים.

ואולם משנגמרה מלאכת הבנין, מתחללות המעות הללו על הבנין, והריהן חולין, ומעתה יהיב להון [נותן הגזבר אותן] לאומנין שעבדו בבנין זה של המקדש בשכרן ולאלה שסיפקו את חומרי הבנין.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

גמרא:

הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בענין ביטול עבודה זרה. וממשנה זו מוכיח ריש לקיש כדבריו.

עבודה זרה של גוי האסורה בהנאה, יש לה ביטול, כמבואר בפרק שלישי ורביעי של מסכת עבודה זרה. והיינו, שאם הגוי שוברה או פוחסה לשם ביטול, בכעסו עליה, או בהתייאשו ממנה ובהפסקת אמונתו בה, הרי על ידי הביטול היא נעשית מותרת בהנאה.

איתמר, עבודת כוכבים שנשתברה מאליה, ולא ביטלה הגוי, רבי יוחנן אמר: אסורה בהנאה, וריש לקיש אמר: מותרת בהנאה.

הגמרא מבארת טעם מחלוקתם.

רבי יוחנן אמר אסורה: משום דלא בטלה עובד כוכבים, הגוי לא ביטלה בפירוש, לפיכך אין לה דין עבודת כוכבים שנתבטלה.

וריש לקיש אמר מותרת: כי הגוי העובדה מימר אמר, חושב בלבו: היא גופה לא מצלה, אם אין בכחה להציל עצמה מנזק השבירה, לדידי מצלה לי?! וכי תציל אותי?! הילכך, מן הסתם הוא מבטל אותה.

ושם בגמרא מביא רבי יוחנן משניות וברייתות להוכיח את דבריו, וריש לקיש מתרץ אותן לשיטתו, ובאחרונה מביא ריש לקיש את משנתנו להוכיח ממנה שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מותרת.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו: הקן שבראש אילן של הקדש, אין נהנין ואין מועלין. אבל הקן שבאשירה, יתיז בקנה.

ומדייק ריש לקיש מההיתר להשתמש בענפי הקן שבאשירה: מאי לאו, דאיתבר מגופה, מדובר באופן שנשברו 492א ענפים ועצים דקים מן גוף האשירה על ידי העוף, ומהם בנה העוף את הקן. וקתני, ואמרה המשנה: יתיז אותו בקנה, ינענע את ענפי הקן, ויפלו הענפים, כדי שיוכל להנות מהעצים, כגון לצורך שריפה, 492א. משנה למלך.

והרי הם עצי אשירה, האסורים בהנאה, ומי ביטלם? ^[493] אלא מוכח, שעצם השבירה שהעוף שיברם מהאשירה [או שנשברו] התיר אותם בהנאה, וכדברי ריש לקיש, הסובר נשתברה מאיליה מותרת, וקשה על רבי יוחנן?

ומתרצינן: לא מדובר שבנה העוף את קינו מענפי אילן האשירה, אלא דאייתי עצים מעלמא, שהביא ענפים מאילנות אחרים, שאינם אשירה, ומהם בנה את קנו בראש אילן האשירה, ולפיכך הם מותרים בהנאה. וחידוש המשנה הוא שלא גזרו חכמים שמא יקח עמהם גם מענפי האשירה. ומכל מקום, לא יקחנו בידיו, כמו שיבואר.

אך דוחה הגמרא: אי הכי, אם כן, שהקן נבנה מעצים אחרים, אמאי, למה אמרה המשנה כי אם היה הקן של הקדש, אין נהנין ואין מועלין? למה אסרו חכמים ליהנות ממנו, הלא העצים אינם של הקדש?

אלא, בהכרח, מדובר כאן באופן שנבנה הקן מענפי האילן הזה [של הקדש או של אשירה], ואין מועלין כי המשנה מדברת בגידולין הבאין לאחר מכאן, שהעצים גדלו אחרי שהעץ הוקדש, וקסבר התנא של משנתנו כי אין מעילה בגידולין. ^[494] אך מכל מקום אסור להנות מהם, כמו ששנינו במשנה לעיל [יג א]. ^[495] הכי נמי מסתברא, מוכיחה הגמרא מדברי המשנה, שאכן מדובר בעצי האילן עצמו:

דאי סלקא דעתך שמדובר באופן דאייתי מעלמא, שנבנה הקן מעצי אילנות אחרים, קשה: באילן של אשירה, אמאי יתיז בקנה? לישקליה משקל! למה לא התירו לו לקחת את הקן בידו, בלא מקל?

ובשלמא אם מדובר שהיה הקן מענפי האילן של אשירה, מובן מדוע לא התירו לו ליקח אותם בידו על אף שנשברו, משום שחששו חכמים שמא יבא ליקח גם מעצי האשירה עצמה, מענפים שלא נשברו ולא נתבטלו, והם בודאי אסורים בהנאה, ועל הלקיחה מהם חששו חכמים מפני שאותם עצים שנשברו מהעץ עצמו דומים לעצי האשירה. אך אם מדובר בעצים שהביא העוף מאילנות אחרים, לא שייך לגזור כן, שאינם דומים לעצי האשירה, על כן, קשה, למה אסרו ליקח בידים? ^[496]

וכיון שמוכח כי הענפים הם מהאשירה עצמה, וכשיורידם באופן שהתירו לו חכמים [על ידי מקל] יהיו מותרים בהנאה, מוכח כדברי ריש לקיש, שגם עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה, מותרת. וקשה על רבי יוחנן, הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, אסורה ^[497]?

ומתרצינן: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: לעולם ^[498], דאייתי מעלמא, כלומר, אפשר להעמיד את המשנה, אפילו בהביא העוף את העצים מעצים אחרים, ומאי, ומה ששנינו "יתיז", היינו "יתיז אפרוחים", במקל, ולא יקחם ביד, שמא יעלה על האילן, וישתמש בו כבסולם, ועלייה זו ודאי אסורה,

ואילו העצים, אסורים בהנאה, אף אם הובאו מעצים אחרים, כשם שהם אסורים לגבי הקדש. והטעם שאסרו חכמים לקחת מן העצים, מפני שחששו שמא יבא להחליף ולהתיר לעצמו ליקח מן עצי האשרה עצמה. ולא מדובר בקן שנבנה מעצי האשירה, שהוא אסור בהחלט, כיון שלא נתבטל במפורש, אלא נשתברה מאליה.

ומסיקה הגמרא: אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אפרוחים, כאן וכאן, בהקדש ובאשירה, מותרים בהנאה, הואיל ויש בהם רוח חיים, ואין צריכים לאמם [לאילן ^[499]] אלא, שלא יקחם בידו, ויתיזם בקנם ^[500],

ואם בא ליקח ביצים, כאן וכאן, בהקדש ובאשירה, אסורין, כשם שאסרו חכמים ליהנות מהקן עצמו, כמבואר.

אמר רב אשי: אם האפרוחים הם קטנים, והם צריכין לאמן, כביצים דמו ^[501], והם אסורים.

מתניתין:

משנה ^[502] זו היא המשך לסוף משנה הקודמת. ושם שנינו: המקדיש את החורש, מועלין בכולו. עצים נופים ונבייה. הואיל והמקדיש, מקדיש את הכל.

הגזברים שלקחו [קנו ^[503]] עצים לצורך בנין הבית ^[504], מועלין בעצים, עצמן ואין מועלין לא בשיפויי, נסורת שמשפה החרש מן הקורה ^[505] ולא בנבייה, העלין ^[506]. לפי שהגזברים לא קנו ולא הקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה.

גמרא:

הגמרא מביאה מאמר שמואל בענין הקדש, וביאורו של רב פפא, משום הקושיא ממשנתנו.

אמר שמואל: כשהיו בונין ומתקנים את המקדש והעזרות, היו בונין בחול, שהגזבר של הקדש לא היה קונה את העצים והאבנים מדמי הקדש באופן שתחול עליהם מיד קדושה. אלא היה קונה אותם בהקפה, והם היו נשארים חולין עד שנגמר כל הבנין. וכן ^[507] אם רצה אדם לנדב אבנים לצורך בנין, היו אומרים לו: אל תקדישם עד לאחר גמר הבנין, ובינתיים הם שלך, בתורת חולין, ואחר כך, בגמר הבנין, היו מקדישין אותו.

והגמרא מבארת: מאי טעמא? למה לא היו מקדישין את האבנים מיד, לפני גמר הבנין?

כי מאן דמתנדב מעות לצורך בנין הבית, מקדש להו, מקדישן למעות, ואמר, ^[508] וכך היה אומר: "תיחול קדושת המעות - אבנין" [תחול קדושת המעות שאני מקדיש לבדק הבית, על הבנין], ויהיב להון לאומנין בשכרן.

דהיינו, מהמעות האלו אסור ליתן לבעלי המלאכה ולאומנין בוני הבנין בשכרם, לפי ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה", ^[509] כי המלאכה היא "דבר שאין בו ממש", ואין פודין את ההקדש אלא באופן שהקדושה תחול על דבר ממשי אחר. ואם כן, כיצד ישלם הקדש שכר לאומנין הבונים? על כן אמר שמואל, שלא יקדישו את אבני הבנין עד גמר בנייתו. ובבנין מושקעים שלשה דברים: דמי העצים והאבנים, השבח שהשביחו באמצעות הבנייה, ושכר האומנים. ולכן מחללים את המעות המוקדשות על הבנין, שהוא כעת חולין, ויורדת הקדושה מהמעות, וחלה על הבנין. ונמצא, שיש בידי הקדש מעות חולין שבהן הוא יכול לפרוע את חובו למוכרי האבנים, ולשלם שכר לאומנין עבור פעולתם. ^[510]

הערות

^[493] ישראל אינו יכול לבטל עבודת כוכבים.

^[494] ובאשירה אין היתר מטעם גידולין, וכל ההיתר הוא, לדעת המקשן, משום שנשתברה מאליה. על פי רבינו אליקים בשיטה מקובצת.

^[495] לעיל [הערה 457] הובאה דעות ראשונים, אם יש, על כל פנים, איסור הנאה בגידולין, למאן דאמר שאין מועלין בהם. ומכאן מוכח, שיש איסור הנאה בגידולין. [ועיין לקמן הערה 500].

^[496] כלומר, בתחילה הקשה המקשן, קושיתו הראשונה הנ"ל, שאם מדובר בעצי אילנות אחרים, למה אין נהנין בקן של הקדש. והואיל וקושיא זו אינה הוכחה גמורה שגם בסיפא, בעץ אשירה, מדובר בעצי העץ עצמו, הילכך הביא הוכחה מסיפא עצמה, שמדובר מעצי האשירה, דאי לא כן, למה לא יקח בידו. תוס'.

^[497] סיכום וביאור דברי המקשן: המקשן סבר, שהמשנה באה להשוות דין הקדש עם דין אשרה, דהיינו: היתר הנאת הקן עצמו, העצים לשריפה וכדומה [ולא היתר האפרוחים]. וממה שאמרה "יתיז בקנה", דהיינו, שחכמים הגבילו רק את צורת ההורדה, ולא את עצם ההנאה, מוכח שהעצים מותרים בהנאה. שמע מינה, שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת. ומוכיח, משתי הוכחות, שמדובר בעצי האילן עצמו. האחת: מהרישא, שאם מדובר בעצי עצים אחרים, למה בהקדש אסרו את ההנאה? ואם תאמר, שגזרו שמא יהנה מן עצים המחוברים באילן, זה אינו נכון! כי אם יש לחשוש לכך, למה באשירה התירו הנאת העצים, ולא חששו שמא יהנה מן עצים המחוברים? [על הוכחה זו מאשרה להקדש, מקשה המשנה למלך, ויבואר בשולי ההערה] אלא, ודאי, שמדובר שהעצים הם מעץ ההקדש עצמו, ולפיכך, נאסר להנות מהם. ועם כל זאת, לא מועלין, כי הם גדלו אחרי ההקדשה, ו"אין מעילה בגידולין". והוכחה זו, אינה הוכחה גמורה, כנ"ל [הערה הקודמת], על כן מביא הוכחה שניה להוכיח שמדובר ששברה עצי אשרה עצמם: כי אם מדובר בעצים אחרים, למה לא התירו לו באשירה לקחת בידיו בלי מקל, ובשלמא, אם מדובר בעצי האשרה שנשברו, ומהם קיננה, יש לחשוש ולגזור, שמא יקח מעצי האשרה שלא נשברו, כי העצים דומין, וכדי שלא יעשה כן, הגבילוהו חכמים שלא יוריד את הקן בידיו, אלא במקל, אבל אם הם עצים אחרים, ואינם דומים לעצי האשרה, קשה, ממה חששו חכמים, ולמה לא התירוהו לקחת בידיו. ואם תאמר: לכן לא התירוהו לקחת בידו, מפני שחששו שמא יעלה על האילן, ועלייה זו בודאי אסורה, היות ונהנה מעצם העלייה [האילן משמש לו כסולם], זה אינו נכון! כי בשלמא, אם היה בא לקחת את האפרוחין, וצריך לכך זהירות שלא ישמטו להם לכאן ולכאן [כפי שהתרצן אכן מתרץ], שייך לחשוש ולגזור שמא יעלה, כי לא נח לו, אבל, כשבא לקחת את הקן בלבד, ואינו צריך שום זהירות, אין שום סיבה לחשוש שמא יעלה על האילן, ומוכח לומר, שהחשש הוא שמא יקח מעצי האשירה עצמם, שלא נשברו כנ"ל, היות והעצים דומים. ומכאן ההוכחה, שמדובר בעצי האשירה שנשברו. הרי ההוכחה שעבודה זרה שנשתברה מאיליה, מותרת. סיכום ההלכה לדעת המקשן ריש לקיש: א. כשהעצים הם מאילנות אחרים: בהקדש מותר להנות. באשירה מותר ליקח בידים. ב. כשהעצים הם מאותו האילן: בהקדש: אסור ליהנות. באשירה מותר ליהנות, אלא שלא יקחנו בידים.

^[498] סיכום וביאור דחיית רבי אבהו אמר רבי יוחנן שאפשר להעמיד את המשנה בקן שקיננה מעצים אחרים. סיכום ההלכה: א אין חילוק בהלכה בין הקדש לאשירה. ב. הקן עצמו אסור בין בהקדש ובין באשירה, אפילו כשהעצים הם מעצים אחרים! ולא מטעם שחששו חכמים שמא ישבור עמו מן עצי האשירה או ההקדש, כאמור, כי העצים אינם דומין, ובקל יוכל להבחין בין עצים המותרים לעצים האסורים. אלא, מטעם אחר, מפני שחששו חכמים, שמא, אם נתירו לוקח מעצים אלו, יבוא להקל לעצמו ויקח מעצי האיסור. ג. בא ליקח את האפרוחין, בין בהקדש ובין באשירה: יתיז בקנה דוקא, ולא יקח בידו. והטעם: כיון שצריך להיזהר בלקיחת האפרוחים, חששו חכמים, שמא יעלה על האילן, ודבר זה ודאי אסור גם באשירה וגם בהקדש, ליהנות מהעץ. ד. האפרוחים עצמם מותרים בהנאה, בין של הקדש ובין של אשירה. כיון שהם חיים ואינם צריכים לאמם. כמו שיבואר. ביאור המשנה: הקן שבראש אילן של הקדש, לא נהנין, מהעצים, אף כשהם מאילנות אחרים, מחשש הנ"ל, ולא מועלין, כי אינו רק חשש מדרבנן. [והמשנה אינה מדברת ברישא מלקיחת האפרוחים. ואם בא לקחת האפרוחים, יתיז בקנה, כבסיפא]. באשירה. אם בא לקחת את האפרוחים, יתיז בקנה, ולא יקח בידים, שמא יעלה באילן. [והמשנה אינה מדברת בסיפא מלקיחה העצים. ואם בא לקחת את העצים, אסור, כברישא]. וכיון שאפשר להעמיד את המשנה בלי להכריח שמדובר בעצי האילן עצמו, על כן, אין להוכיח מהמשנה ש"עבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מותרת". ומוסיפים התוס': הטעם למה בהקדש מתייחס התנא לעצים, למרות שיש לו חידוש דין גם באפרוחים, ואילו באשירה מתייחס לאפרוחים, למרות שיש לו חידוש דין גם בעצים, הוא כי בהקדש, רצה לסיים: "ולא מועלין", ובאשירה לא שייך לומר סיום זה, כמובן. ואילו באשירה רצה לחדש, שלמרות שעבודה זרה הוא דבר מאוס מאוד, מכל מקום, מותר ליהנות מהאפרוחים.

^[499] המיוחס לרש"י.

^[500] הקשו הראב"ד והריטב"א [עבודה זרה שם], למה התירו להנות מהאפרוחים לכתחילה, ומאי שנא משובך ונתמלאו יונים ששנינו במשנה [יג א] שאין מועלין במה שבתוכם, ומשמע שעל כל פנים אסורים בהנאה [עיין הערה 495] ? ותירצו: שובך שונה מאילן. כי בשובך, גם בהדיוט שקיננו יוני הפקר בשובכו, הרי קנה אותם [מפני דרכי שלום, כמבואר בגיטין], הילכך: אסורים בהנאה, שלא יהא כח הקדש גרוע מכח הדיוט, אבל אפרוחין שקננו באילן של הדיוט לא קנאן ומותר לקחתם. הילכך אפילו בהקדש לא אסרום. והראב"ד מוסיף: אילן, חצר שאינה משתמרת היא, והאפרוחין לא קבעו דירתן בו. וכן כתב הקרן אורה.

^[501] התוס' לא ביארו את טעם האיסור בביצים ובאפרוחים הצריכין לאמן. הראב"ד [בהשגותיו על הרמב"ם פרק ז מהלכות עבודת כוכבים הלכה יב] כתב: מפני שהן כגידולי אשירה. ועיין מה שכתב בפירושו לעבודה זרה. והכסף משנה משיב עליו: אילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשירה, קשה, כי משום שגדלו אחר כך ואינם צריכים לאמם, פקע מהם איסור גידולי אשירה?! והרמב"ם כתב [שם]: שהרי האשרה כמו בסיס להן. ראה עוד שם, ברמב"ם שפירש פירוש אחר בסוגיתנו, עיין שם בלחם משנה.

^[502] מבואר על פי פירוש תוס' [על פי גירסת השיטה מקובצת] ופירוש המיוחס לרש"י. ולפי פירוש זה, הוי רישא וסיפא, דהיינו: המקדיש את החורש, הקדיש הכל, לפיכך מועלין בכל. אבל גזברין שקנו עצים לצורך הקדש, לא קנו ולא הקדישו אלא דבר הצריך להקדש, ולא השיפוי ונבייה. וכפירוש זה משמע בתוספתא, וכן איתא שם [פרק א הלכה יג]: הקדיש חורש לקורות, מועלין בקורות, ומועלין בשפוי ונמוייה. אבל גזברין שלקחו חורש לעצים, מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשפוי ולא בנמוייה. אבל הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה] מפרש פירוש אחר. וזה לשונו [הלכה ח]: המקדיש את היער, מועלין בכולו, בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן. [הלכה ט]:, גזברים ששפו עצי הקדש, וקצצו אותן, מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו מעת [בעת] שקצצו, אבל, אין מועלין לא בשפוי ולא בנסורת ולא בנביה. ולדבריו, אין נפקא מינה בין הקדיש לבין קנו גזברים. אלא שהם שני דינים נפרדים. הדין האחד, שמועלין בכולו. והדין השני, שבעת הנסירה מעצי הקדש, פוקע דין מעילה מהנסורת הדקה, ומכל דבר שלא יצלח למלאכה [עיין שם]. וזה מתאים עם חידוש הדבר אברהם [הערה 477] שכל דבר שאין בו צורך להקדש, אף על פי שהוא ראוי למכירה, הואיל ואין דרך למוכרו, אין בו מעילה. ועיין בהערה 448 מובא בשם הר"י מיגאש, שאינו סובר כן. ועיין בלקוטי הלכות.

^[503] כן משמע בגמרא, וכן פירש הר"ב.

^[504] כן כתב המיוחס לרש"י. וכן כתבו תוס' תמורה [לא ב]. וכן משמע מהגמרא. אבל רבינו גרשום מפרש שם את משנתנו, שמדובר בהקדיש שני גזרי עצים לצורך עצי המערכה, והם קדשי מזבח, והואיל והם קדשי מזבח, לכן אין מועלין בשיפויי ונבייה. כמו שאמרה שם המשנה, שבדבר זה חמור קדשי בדק הבית מקדשי מזבח.

^[505] המיוחס לרש"י.

^[506] עיין הערה 491 הגירסאות ופירושיהן.

^[507] על פי גירסת השיטה מקובצת.

^[508] גירסת השיטה מקובצת.

^[509] ביאור אין הקדש מתחלל על המלאכה הקשה הקרן אורה: למה לא יתנו מעות הקדש לאומנין, הרי על מנת כן הוקדשו המעות? וקושייתו תובן על פי שיטת הרמב"ם [פרק ח מהלכות מעילה הלכה ג], וזה לשונו: אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות. כיצד? אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה, אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו עד שמחללין אותן על המעות. ואחר שייעשו חולין, נותנין אותן לאומן, אם רצו, וחוזרין ולוקחין ממנו בהמה מתרומת הלשכה. ומקורו, מהתוספתא בפרק זה. ומדוייק מכאן שרק חפץ של הקדש אין מחללין על המלאכה, אבל מעות של הקדש כן מחללים על המלאכה. ולדעת הרמב"ם והתוספתא, מקשה הקרן אורה, למה לא יתנו מעות לפועלים? ומתרץ, כיון שאפשר לעשות תקנה שלא ליתן את שכרם במעות הקדש, עדיף לעשות כך. וכמובא לקמן [הערה 510 בסופו]. ומכח עוד קושיות. והתקנת עזרא [בספרו על הרמב"ם] מביא ירושלמי [שקלים פרק ד הלכה א] שגם מעות תרומת הלשכה, שהן מעות מחצית השקל המיועדות לקניית קרבנות ציבור ולשאר הוצאות, כגון ליתנם לאומנים העושים את הקטורת, או לשומרי ספיחין בשביעית [כל זה מבואר במשנה שקלים פרק ד], אין נותנין אותן לאומנין בשכרן דרך מכר וממכר, אלא עושים להן תקנה כמו שמבואר לקמן לגבי מותר הקטורת. הרי שהירושלמי סובר שגם מעות אינן מתחללין על המלאכה. וסוגייתנו גם כן סוברת כן. ומיושבת קושית הקרן אורה. והטעם של הגמרא והירושלמי הוא, כי על אף שמעות אלו מיועדים לצורך בית המקדש, מכל מקום, חסר בהם דין חילול, שהרי המלאכה אינה דבר ממש, ואין לקדושה היורדת מן המעות במה להיתפס ולהתחלל, הלכך, נותנין את המעות על הבנין הגמור. כלומר, כי בבנין הגמור מושקע דמי העצים והאבנים, השבח שהשביחו באמצעות הבנייה, ושכר האומנין, ובבנין זה מתחללין המעות. ולפיכך, כתב החק נתן, שצריך לומר שסוגייתנו היא אליבא דבן עזאי [הערה 513], דאילו לדעת רבי עקיבא, מותר לחלל על המלאכה אפילו חפץ שהוקדש. והנה, בפירוש המיוחס לרש"י מפרש הטעם שבונין בחול בדרך אחרת [ויתכן, מפני שהוקשה לו קושית הקרן אורה]. והיא: אם יתנו את המעות למוכרי העצים והאבנים, ימעלו המוכרין במעות. ותמהו המלא הרועים והשפת אמת, ומה בכך, הלא המעות מתחללין על העצים ואבנים, ויוצאין לחולין והמוכר יכול לעשות בהם כרצונו?

^[510] הקשו התוס': איך אמרו ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה"? והרי אמרה הגמרא במסכת כתובות [קו א], שנתנו ממעות הלשכה למגיהי ספרים שבירושלים? ותירצו: מעות הלשכה שהם מעות הציבור, שייך לומר לגביהן "לב בית דין מתנה עליהן" [עיין לקמן הערה 514], אבל לא שייך לומר כן ביחיד שהקדיש מעות לצורך בנין. כלומר, מעות הלשכה הם מדמי מחצית השקל שנצטוו בני ישראל לתת כל שנה, לכן, הנותן, נותנו לנדבה כללית לכל צרכי המקדש, על פי דעת בית דין, והם הממונין על המעות. הילכך, החלטתם בידם לתת את המעות לכל הנחוץ לפי ראות עיניהם. מה שאין כן, יחיד המנדב לצורך בנין, אין הסכמה מצידו שהמעות יתחללו על המלאכה. והקשה הקרן אורה על קושית התוס', הלא בפרק ד ממסכת שקלים שנינו הרבה הוצאות שנתנו לאומנין ממעות הלשכה, עיין שם, ולמה הקשו התוס' דוקא ממגיהי ספרים שבירושלים? ותירץ: על שאר ההוצאות לא הקשו התוס', מפני שהם צורך הקרבן, ו"צורך קרבן כקרבן דמי" [עיין לקמן בהערה 514 בשם התוס' יום טוב], אלא שהוקשה להם ממגיהי ספרים שאינו צורך קרבן. ועל כן תירצו, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן". אם כן, הקשה הקרן אורה, למה לא נאמר "צורך בנין כבנין דמי", ויוכלו להוציא המעות לשכר האומנין? ומתרץ, שבכל זאת, מטעם הידור, עשו תקנה לבנות בחול ולהקדיש אחר כך. ודברי הקרן אורה הם לפי פירוש רש"י [כתובות שם] שמגיהי ספרים, הם מגיהי ספרים של כל אדם, שאסור להשהות ספר שאינו מוגה, אבל, הראשונים שם [עיין בכנסת הראשונים] סוברים שמגיהי ספרים, הם ספרים שבהן היו הכהנים לומדים סדר עבודה, או הספר תורה שבו קיימו מצות "הקהל".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Connected with the mishna’s discussion of idol worship it was stated: In the case of an object of idol worship that broke by itself, Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to derive benefit from it, as the fact that it is broken does not constitute nullification, and Reish Lakish says: It is permitted to derive benefit from it.

The Gemara clarifies their opinions: Rabbi Yoḥanan says it is prohibited, as a gentile did not nullify the object of idol worship, and its status is nullified only if a gentile broke it with the intention of nullifying it. And Reish Lakish says it is permitted, as it can be presumed that its gentile owner, upon seeing that it was broken, would have nullified it, saying to himself: If the object of idol worship could not even save itself from destruction, will it save me from harm?

Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from the mishna: With regard to the bird’s nest that is atop the consecrated tree, one may not derive benefit from it ab initio, but if he derived benefit from it he is not liable for its misuse. In order to acquire a bird’s nest that is atop the tree worshipped as idolatry one should dislodge the nest by striking it with a pole.

Reish Lakish analyzes the second halakha: What, is it not referring to a case where the nest was built from branches that broke off from the worshipped tree itself, and yet the mishna teaches: One should dislodge it by striking it with a pole? This indicates that branches that are broken off are permitted, despite the fact that they were not broken off by a gentile. Rabbi Yoḥanan responds: No, there is no proof from the mishna, as it is referring to a case where the bird brought branches from elsewhere, not from the worshipped tree itself.

Reish Lakish rejects this answer: If so, why does the mishna teach in the parallel case of a consecrated tree, where presumably the nest was likewise built of branches brought from elsewhere, that one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse? If the nest was built from non-sacred material, why is one not permitted to derive benefit from it ab initio?

The Gemara answers: Rather, the mishna must be discussing cases where the nest was constructed from branches that came from the tree in which it was built, and it is referring to growths of consecrated property that came afterward, i.e., after the property was consecrated. And the tanna of the mishna holds one is not liable for misusing growths of consecrated property, but it is prohibited to derive benefit from them ab initio.

The Gemara adds: This, too, stands to reason, that the mishna is referring to a case where the nest was built of branches from the tree in which it is located, as, if it enters your mind that the mishna is referring to a case where the bird brought the branches from elsewhere, why, in the case of the tree worshipped as idolatry, must one dislodge it from its place by striking it with a pole? Let him take it directly without using a pole.

Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said in response to this question: Actually, the mishna is referring to a case where the bird brought the branches from elsewhere, and what is the meaning of the clause: One should dislodge? It does not mean he should dislodge the nest with a pole, but rather he should dislodge the chicks that are in the nest. Since it is difficult to take the chicks without climbing the tree, as they can move, there is more of a concern in this case that he might climb the tree, in which case he would be deriving benefit from it, which is prohibited.

Rabbi Ya’akov said to Rabbi Yirmeya: With regard to chicks that can fly away and are not confined to this specific tree, both here and there, i.e., both in the case of a consecrated tree and in the case of a worshipped tree, it is permitted to derive benefit from them. But with regard to eggs, both here and there, it is prohibited to derive benefit from them, as they are dependent on the prohibited tree. Rav Ashi further says: If the chicks are young and still need their mother to survive they are considered like eggs, i.e., they have the same status as eggs and it is prohibited to derive benefit from them.

MISHNA: In the case of the Temple treasurers who purchased non-sacred logs to use for repairs in the Temple, one is liable for misusing the wood itself, but one is not liable for misusing the sawdust, nor is he liable for the leaves [baneviyya] that fall from the log, as the treasurers purchased for the Temple only those materials fit for use in its construction.

GEMARA: Shmuel says that the method of construction in the Temple, for repairs or improvements, is as follows: One builds the structures in the Temple with non-sacred materials, and afterward consecrates those materials upon completion of the work.

The Gemara asks: What is the reason that one does not consecrate the materials immediately? One who donates money for Temple maintenance consecrates the money and it is therefore subject to the halakha of misuse of consecrated property. Consequently, one may not use this money to purchase items for Temple maintenance, as the supplier would be liable for misuse as soon as he received the money as payment. The only way to use donations for Temple maintenance is if the Temple treasurer said that the sanctity of this money which was consecrated by the donor shall take effect on the completed structure, rather than on the construction materials or the wages of the artisans during the construction.

Therefore, once the construction is completed, the sanctity is transferred from the money to the structure, and then the money is non-sacred. And at that point, the Temple treasurers give the money to the artisans and the suppliers as their wages.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גזברים שלקחו עצים מיער של חולין. לצורך קורות מועלין בעצים עצמן שהן לשום קורות:

ולא בשיפוי. הנסורות ונכייה עלין שלו:

דלא בטלה. שלא ביטלה עדיין שום עובד כוכבים בפירוש:

ריש לקיש אמר מותרת. שבלבו מבטלה בודאי העובד כוכבים דמימר אמר היא גופה לא אצלה שלא תשבר כו':

מאי לאו דאיתבר מגופו שהעוף שיבר מן הענפים של אילן אשירה ותיקן הקן וקתני יתיז דמשמע דמותר בהנאה:

לא דאייתי ענפים מעלמא. דייקא נמי דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא כו':

מידי איריא כדקא משנית. לעולם אימא לך דאיתבר מגופו דאמאי לא נהנין ולא מועלין משום דבגידולין הבאין לאחר מכן שהוקדש עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אבל בגידולין דאשירה לעולם אסירי ולא קשיא לר' יוחנן ור' אבהו:

א"ר יוחנן. מתרץ בפירוש דהא יתיז לאו בקן מיירי אלא מאי יתיז יתיז באפרוחים דהא בקן [עצמו בוודאי אסור]:

אפרוחים כאן וכאן בין באילן של הקדש בין בשל אשרה מותרין. משום דלא צריכי לאילן שטסין בכל מקום שרוצין:

אבל ביצים כאן וכאן אסורין. (דלא מירי) דצריכי לאילן וכאילן דמי:

אם אפרוחין צריכין לאימן שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח כביצים דמי ואסירי:

אמר שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין. כלומר כשהיו בונין בדק הבית היו קונין כל צורך הבנין ממעות של חולין וכשנגמר הבנין כולו אח"כ היו מקדישין אותו כן שהיו מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין ושכר האומנין ואומרין תיחול קדושה שיש באלו מעות על הבנין זה ונמצא הבנין קודש והמעות יצאו לחולין ופורעין מהן שכר האומנין ופורעין לאותן שלוו מעות של חולין שנקנה בהן צורכי הבנין:

מ"ט. בונין בחול משום דמאן דמתנדב מעות לבדק הבית לאלתר מקדיש להו וכיון דמקדיש להו אין יכול לקנות מהן להדיא דבר של חולין אלא צריך לחללו הכי כדאמרן:

תד"ה שבאשרה. אלא נהנין פריך דכיון שאין הקן מאילן של הקדש כו'. כצ"ל:

בא"ד כלומר יטול הקן בידו. כצ"ל:

בא"ד דהא אותם קנים שנשברו דומים כו'. כצ"ל:

בסה"ד הרר"פ שי' לפרש כו'. כצ"ל:

מתני' ואין מועלין לא "בשפוין" כצ"ל:

גמ' מקדש להו דאמר. נ"ב נראה שחסר כאן מלה וא"י צ"ל עד דאמר כו' וי"ל ג"כ בלי שום הגהה וק"ל:

רש"י ד"ה לעולם אימא וכו' הבאין לאחר שהוקדש כצ"ל ותיבת מכאן נמחק:

תד"ה שבאשרה וכו' שנשברו הקנים "שנעשה הקן" מגוף האשרה כצ"ל:

בא"ד י"ל לעולם וכו' קאי אקנים דקן "דמותרין" בהנאה כצ"ל:

דלא ביטלה. שהרי לא ביטלה עובד כוכבים בפירוש: ריש לקיש אמר מותרת. דביטלה העובד כוכבים בלבו דמימר אמר העובד כוכבים היא גופה לא מצלה שלא הצילה עצמה שלא תישבר: דאיתבר מגופיה של אילן. שיבר מן הענפים של אילן ועשה הקן דהיינו עבודת כוכבים שנשתברה מאליה דלא ביטלה העובד כוכבים וקתני יתיז דמשמע דמותר בהנאה: לא דאייתי העוף עצים מעלמא. ועשה קן: דיקא נמי. דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דאייתי עצים מעלמא להכי לא נהנין מדרבנן הואיל ועל אילן של הקדש קאי ולא מועלין הואיל דאייתי מעלמא אלא אי אמרת וכו': לעולם אימא לך דאיתבר מגופיה. ואמאי לא מועלין הכא גבי הקדש בגידולין הבאין לאחר (מכאן) שהוקדש עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין וליכא למידק מהכא לעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ולא קשיא לרבי יוחנן: ורבי [אבהו אמר רבי] יוחנן. מתרץ להאי יתיז לאו בקן עצמו מיירי אלא דכיון דאיתבר מגופה דאשרה קן עצמו אסור בהנאה אלא מאי יתיז בקנה באפרוחים קמיירי. לישנא אחרינא [ה''נ מסתברא] ולא שמענו משום דקתני בה לישקליה משקל דמשמע שיעלה באילן ויקחהו בידו והא א''א שלא יהנה מן האילן: אפרוחים כאן וכאן. בין באילן של הקדש ובין של אשרה לפי שאינן צריכין לאילן שפורחין בכל מקום שרוצין אבל ביצים כאן וכאן אסורין משום דלא ניידי וצריכין לאילן וכאילן עצמו דמי ואפרוחין שצריכין לאמן שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח כביצים דמי ואסירי: מתני' הגזברין שלקחו את העצים. מן היער של חולין לצורך קורות: מועלין בעצים. עצמן הראוים לקורות: ולא בשפוי. הנסורת שמשפה החרש מן הקורה: ונבייה. היינו עלין שלהן לפי שהגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה: גמ' אמר שמואל בונין בחול ואח''כ מקדישין. כלומר כשהן בונין בבדק הבית היו קונין כל צרכי הבנין ממעות של חולין או היו לוקחין כל צרכי הבנין באמנה ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין אותו כן שהיו מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין והשבח שהשביחו האומנין בבנין ושכר האומנין ואומר תחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין הזה ונמצא קדוש והמעות יצאו לחולין ופורעין מהן שכר האומנין ממה שחיללו השבח שהשביחו האומנין בבנין ופורעין לאותן שלוו מהן מעות של חולין שנהנו בהן צורכי הבנין או לאותן שהאמינו להן צרכי הבנין: מאי טעמא. בונין בחול משום דמאן דמתנדב מעות לבדק הבית לאלתר מקדיש להו וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן לפיכך צריך שיאמר כך תחול וכו' שיהו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר:

מותרת מימר אמר. פירוש העובד כוכבים שעובד אותה אומר היא גופה לא מצלה לדידי מצלה בתמיה והלכך בידוע שביטלה: שבאשרה יתיז בקנה מאי לאו דאתבר מגופה. שנשברו הקנים שנעשו (הזו) מגוף האשרה וקאמר יתיז בקנה והקן עצמו מותר אלמא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת ומשני לא דקמייתי מעלמא כלומר שנעשית הקן מקנים אחרים ולא מגוף האילן אי הכי של הקדש אמאי לא נהנין ולא מועלין אלא נהנין פריך דכיון שאין הקן מאילן של הקדש אמאי לא נהנין אלא מיירי באיתבר מגופה וכ''ת אמאי לא מועלין הכא מיירי בגידולים וקסבר אין מעילה בגידולים ה''נ מסתברא פי' דמיירי באיתבר מגופה דאי ס''ד דאייתי מעלמא אמאי יתיז בקנה לישקליה משקל כלומר יטול הקן בידו בלא מקל אלא ש''מ דמיירי דאיתברא מגופה ולכך לא שרי ליה ליטול מקל בידו דלמא אתי למישקל מגוף האשירה שלא נשבר דהא אותם קנים שנשברו דומים לאותם המחוברין לאשרה אבל אי הוה מיירי באייתי מעלמא דלא דמי לגוף האשרה לא שייכא למיגזר אטו דלמא שקיל מאשירה עצמה אלא ודאי מיירי דאיתבר מגופה וא''ת אמאי הוצרך לומר הוכחה זו דאיירי באיתבר מגופה הא כבר מוכחא שפיר מדקאמר גבי של הקדש לא נהנין י''ל דהוכחה ראשונה אינו אלא ע''י דומיא דכי היכי דמיירי בשל הקדש שאיתבר מגופה מדקאמר לא נהנין כמו כן מיירי בשל אשרה באיתבר מגופה אבל עכשיו מייתי מגופה דאשרה מדקאמר יתיז בקנה דמיירי באיתבר מגופה וקשיא לר' יוחנן דאמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ומשני א''ר אבא א''ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא יתיז אפרוחין כלומר מתני' ואפי' כדאייתא מעלמא ליכא לאקשויי מידי דהא דקאמר יתיז לא קאי אקן דודאי הקן אסור בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשירה ומאי יתיז יתיז אפרוחים שהאפרוחים מותרים בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה כדאמר לקמיה והשתא ניחא הכל דליכא לאקשויי דלישקלינהו ביד דאיכא למיחש שמא יעלה באשרה וא''ת והא כדסלקא דעתך דקאי יתיז אקן עצמו הוי קשיא ליה אמאי לא שקל להו ולא קאמר שמא יעלה וי''ל דודאי מעיקרא דקאמר יתיז הקן עצמו ליכא למיחש שמא יעלה שיכוין ליטול הקן בידו בלא עלייה על גבי אשרה אבל השתא דקאי יתיז אאפרוחים דודאי איכא למיחש שמא יעלה כי אין נוח כל כך ליטול האפרוחים בלא הקן אם לא יעלה כי הם נשמטים כאן וכאן ולכך צריך להתיז בקנה את האפרוחים דכיון דמתיז בקנה לא יצטרך לעלות באשרה כדי להתיז בקנה כי הדבר קל להתיזם בקנה אף כשעומד על גבי קרקע וא''ת אכתי אמאי של הקדש לא נהנין אף מן הקן עצמו כיון דמיירי בדאייתי מעלמא יש לומר דגזרינן דלמא אתו לאיחלופי בקנים המחוברים באילן וא''ת כיון דשייך למיגזר אף בדאייתי מעלמא אטו אותם המחוברים באילן א''כ מעיקרא מאי הוה פריך אמאי של הקדש לא נהנין והא שייך שפיר למגזר כדפרישית יש לומר לעולם ידע שפיר דשייך למיגזר כדפרישית והכי הוה פריך מעיקרא של הקדש אמאי לא נהנין כמו גבי אשירה ולא גזרינן דהא מעיקרא ס''ד דיתיז בקנה קאי אקנים דקן דמותר בהנאה ולא גזרינן בהו מידי ולכך הוה פריך אמאי חיישינן גבי הקדש יותר משל אשרה אבל השתא דאשרה ואילן של הקדש שוים הן דהקן עצמו אסור כאן וכאן ואף הביצים כדמפרש בסמוך אבל האפרוחים מותרים כאן וכאן דתנן יתיז באפרוחים דאשרה וה''ה בשל הקדש כמו שאפרש בסמוך הלכך ליכא למיפרך מידי דהקדש ואשרה שוים הם דהכא והכא גזרינן דלמא אתי לאחלופי בקנים המחוברים לאילן כדפרישית כך נראה למורי רבינו הרב רבי פרץ שי' לפרש סוגיא זו מראשה ועד סופה: אפרוחין כאן וכאן מותרין. פי' בין באשרה בין בשל הקדש כיון דאית בהן רוח חיים ואין צריכין לאמן כדמפרש בסמוך והא דקאמר יתיז בקנה קאי אאפרוחים וה''ה גבי הקדש אבל לא נהנין קאי אקן וביצים וה''ה גבי אשרה וא''ת ואמאי תנן להתירא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש י''ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעי למיתני אין מועלין ומתיז בקנה קתני גבי אשרה דאף על גב דהוי דבר מאוס מאד שהוא של עבודת כוכבים אפילו הכי שרי אפרוחים בהנאה כך נראה למור''י: בונין בחול ואח''כ מקדישין. פירוש כשהיו בונין היו בונין בהקפה ולא היו נותנין בהם מעות של הקדש שנתנדבו לעשות בנין עד שנעשה כל הבנין מאי טעם כלומר למה לא היה מקדיש מקמי בנין האבנים מאן דמתנדב מעות מקדיש להו ואמר תיחול קדושת המעות אבנין ויהיב להו לאומנין בשכרם כלומר ואי הוה מקדיש להו לאבנים מקמי בנין אם כן לא היה יכול לפרוע שכר האומנין ממעות של הקדש שאין הקדש מתחלל על המלאכה אבל עתה שבונה בחול מחלל קדושת המעות על כל הבנין ופורעים אחר כך שכר האומנים מאותן המעות שנתחללו ויצאו לחולין ופורע מעות למי שמכר אבנים כמה שקנו אותם ואם תאמר הא אמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.) מגיהי ספרים שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומאי שנא משכר האומנין דהכא י''ל דשאני תרומת הלשכה שבאה בנדבת צבור ולב בית דין מתנה עליהם אבל לא שייך לומר לב בית דין מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למוסרם לצבור: