מעילה טו ע"א

א משנה כל קדשי המזבח (הראויים להקרבה על המזבח) למיניהם, מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור אחד החשוב כמעילה, שהיא ההנאה בשוה פרוטה. שאם עבר אדם ונהנה מכמה קדשי מזבח, אף שבכל אחד מהם נהנה בפחות משוה פרוטה, כיון שהצטרפו כולם לכדי הנאה בשוה פרוטה — התחייב בכך בדין המעילה. וכן מצטרפים כל קדשי המזבח לשיעור כזית (שהוא שיעור האכילה המחייב), כדי שיהיה בו לחייב עליהם משום אכילת פיגול (הקרבן שחשב הכהן בשעת עבודתו לאוכלו לאחר זמנו הראוי) ונותר (שנותר מן הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי) וטמא (האוכל קדשים בטומאת הגוף), אף שבכל אחד מהם כשלעצמו אין שיעור כזית. וכן הדין בנהנה מקדשי בדק הבית השונים, שמצטרפין הם זה עם זה לכדי שיעור מעילה. וכמו כן מצטרפים שניהם, קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, לכדי שיעור אחד למעילה, שאם נהנה מן הקדשים אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, ואין בכל אחד מאלה כשלעצמו שיעור כזית, הריהם מצטרפין זה עם זה, לחייבו במעילה.

ב גמרא ושואלים: השתא [עתה] יש לומר מתוך דקתני [ששונה] התנא בסופה של המשנה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפים זה לזה, אף דהאי [שזה] האחד (קדשי מזבח) קדושתו היא קדושת הגוף, ואילו האי [זה] האחד (קדשי בדק הבית) קדושתו היא קדושת דמים, ואפילו הכי [כך], קתני [הוא התנא שונה] שהם מצטרפין זה עם זה. מעתה, הלכה זו שמצטרפים קדשי מזבח עם קדשי מזבח שנאמרה בתחילתה מיבעיא [נצרכה לומר]?

ומשיבים: נצרך התנא להשמיענו הלכה זו משום דקתני עלה [שהוא שונה עליה] הלכה נוספת שמצטרפים קדשי המזבח זה עם זה לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואילו בקדשי מזבח המצטרפים לקדשי בדק הבית לא איכא הכי [לא נמצא כך] שתנהג הלכה זו (שהרי אין דין פיגול נותר וטמא שייך בקדשי בדק הבית), משום הכי [כך], קא פליג ליה [הוא, התנא, מחלק אותו] הדין בשני חלקי המשנה שלפנינו.

ג שנינו במשנה שיש דין מעילה בקדשי בדק הבית. ובאותו ענין אמר ר' ינאי: מחוורתא [ברור] הוא הדין מן התורה כי אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית וקרבן עולה בלבד. מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? — שכן אמר קרא [המקרא] "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' "(ויקרא ה, טו), ובא הכתוב ללמדנו: דווקא ה

קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, שהכל להקדש — יש בהן דין מעילה. אבל קדשי מזבח שאין כולם להקדש, שהרי אית בהו [יש בהם] קרבנות (כחטאת וכאשם) שחלק מהם ניתן לכהנים, ואית בהו [וכן יש בהם] חלק הניתן לבעלים, אין הם בכלל המיוחדים לה' ("מקדשי ה' ") שיש בהם דין מעילה.

ומקשים: תנן [שנינו במשנתנו], קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, והרי שיש דין מעילה בקדשי מזבח! ומתרצים: כוונת משנתנו למעילה מדרבנן [מדברי סופרים].

ומקשים עוד ממה ששנינו במשנה בתחילת המסכת: קדשי קדשים כגון החטאת והאשם, ששחטן בדרום העזרה, שלא במקומם הראוי, ונפסלו בכך — מועלים בהן. הרי שיש בקדשי מזבח דין מעילה! ומשיבים: אף הלכה זו מדרבנן [מדברי סופרים].

ושואלים עוד, תנן [שנינו במשנה] להלן: הנהנה מן הבהמה שהוקדשה לקרבן חטאת כשהיא עדיין חיה, וכגון שרכב עליה — לא מעל בהנאתו זו, עד שיפגום (יחסיר מערכה של חטאת זו) בשווי פרוטה. הנהנה מן החטאת כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא — הרי זה מעל. הרי איפוא שיש דין מעילה בקדשי מזבח! ומתרצים באותו אופן: אף כאן דין המעילה הוא מדרבנן [מדברי סופרים].

ושואלים: ומדאורייתא [ומדברי תורה] לא, האם אין דין מעילה בקדשי מזבח? והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: לשון הריבוי "כל" שנאמרה בכתוב "כל חלב לה' "(שם ג, טז) — באה לרבות אף את אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שהמקור לדין מעילה בקדשי מזבח הוא מן התורה!

ומשיבים: אף זה אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים]. ותוהים: והא קרא קא נסיב לה [והרי מקרא הוא, רבי, מביא לה, להלכה זו] להוכיח את דבריו! ומשיבים: ההלכה אינה אלא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] לדבריהם.

ומקשים על כך: והא [והרי] אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו — יצאו מידי מעילה דבר תורה. ונברר עתה: במאי [במה], באלו קדשים מדובר? אילימא [אם תאמר] שמדובר בקדשי בדק הבית שמתו — יש לשאול: מדוע יצאו מידי מעילה, אפילו כי [כאשר] מתו נמי [גם כן] יהא בהם דין מעילה, שהרי לא יהא הדבר אלא כמי דאקדיש [שהקדיש] אשפה (מקום הנחת זבל) לבדק הבית, וכי לאו אית [אין] בה מעילה?

אלא צריך לומר שמדובר בקדשי מזבח שמתו, ומשמע שבמותם יצאו מדין מעילה מהתורה, ומכאן שבחייהם יש בהם מעילה מדין דאורייתא [תורה]! וקשה: ולדעת ר' ינאי מי אית בהו [האם יש בהם] דין מעילה מן התורה? והלא לדעתו בכל קדשי קדשים פרט לעולה אין דין מעילה!

אלא יש לדחות את מה שאמרנו עד כה, ולומר שאף ר' ינאי סבור כי יש דין מעילה מן התורה בקדשי מזבח, והכי קא אמרי דבי [כך אומרים חכמי בית המדרש] של ר' ינאי בנוסח דבריו אלה: מהאי קרא [מפסוק זה] של "נפש כי תמעול מעל מקדשי ה' " וגו' דין מעילה בקדשי בדק הבית שמעין מינה [שומעים, למדים אנו ממנה], ואילו דין מעילה בקדשי מזבח (פרט לעולה) לא שמעין מינה [אין אנו שומעים, למדים ממנה], שכן, כאמור, אין הם בכלל "קדשי ה' " ונזקקים אנו למקרא אחר כדי ללמוד זאת.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

מתניתין:

כל קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אדם הנהנה משני מינים של קדשי מזבח, ^[528] כגון מחטאת ומאשם, באופן שנהנה מזה בחצי פרוטה, ומזה בחצי פרוטה, מצטרפין יחד לשיעור פרוטה, שהוא שיעור מעילה, וחייב קרן חומש ואשם ^[529].

וכן מצטרפין לחייב עליהן משום פיגול, אם אכל חצי כזית פיגול מקרבן אחד וחצי כזית פיגול מקרבן אחר. וכן מצטרפין לנותר וטמא. ^[530] ולקמן [יז ב] יבואר שפיגול נותר וטמא מצטרפים זה עם זה.

קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה, ^[531] לשיעור פרוטה.

קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ^[532] מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה כשיעור חצי פרוטה מקדשי מזבח ומחצי פרוטה מקדשי בדק הבית, מעל. לפי שהכל שם אחד, "הקדש" ^[533].

גמרא:

הגמרא מקשה על כפילות לשון המשנה.

השתא יש לומר, כיון שאומרת המשנה בסיפא: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, ^[534] מצטרפין, אף על גב דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים, ואינם ממש קדושה אחת, ואפילו הכי, מצטרפין זה עם זה הואיל ושניהם נקראים "הקדש". אם כן, קדשי מזבח עם קדשי מזבח, מיבעיא?! וכי הוצרכה המשנה להשמיענו שהם מצטרפין!? ^[535] ומתרצינן: אכן, לא הוצרכה המשנה להשמיענו שקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי מזבח לשיעור מעילה. אלא משום דקתני עלה, על קדשי מזבח, שהם מצטרפין לחייב עליהן משום פגול, נותר וטמא, והלכה זו הוצרכה המשנה להשמיענו, כיון דקדשי בדק הבית ^[536], לא שייך בהם פיגול נותר וטמא, משום הכי קא פליג להו לרישא ולסיפא. ברישא משמיעה המשנה דין צירוף לגבי פיגול נותר וטמא, ודרך אגב שונה המשנה גם דין צירוף לגבי מעילה. וכיון ששנתה דין קדשי מזבח בפני עצמו, שנתה דין קדשי בדק הבית בפני עצמו. ^[537] ולבסוף חידשה המשנה, שאפילו קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית, מצטרפין.

שנינו במשנה: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה.

אמר רבי ינאי: מחוורתא, דבר ברור הוא כי אין חייבין משום מעילה, אלא על קדשי בדק הבית בלבד ^[538].

מאי טעמא? דאמר קרא [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה ^[539] מקדשי ה'". ודרשינן: קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, לפי שכולן לה', יש בהן מעילה. אבל קדשי מזבח, כגון חטאת ואשם, אית בהו יש בהם חלק לכהנים, ושאר הקרבנות, אית בהו חלק לבעלים, ואינם לגמרי "לה'", הילכך אין בהן מעילה.

הגמרא הבינה את דברי רבי ינאי כפשוטם, שאין מעילה כלל בקדשי מזבח. ועל כן, מביאה הגמרא כמה משניות וברייתא ומאמרי אמוראים להפריך את דבריו.

תנן שנינו במשנתנו: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. ומוכח שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?

ומתרצינן: אכן, אין בהם מעילה מן התורה, ומה שאמרה המשנה שיש בהן מעילה, היינו: מעילה מדרבנן.

ומקשינן ממה ששנינו [בתחילת המסכת]: קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלים בהן. מוכח, שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?

ומתרצינן ^[540]: הכא נמי מועלים מדרבנן.

ומקשינן: תנן, שנינו [בפרק הבא]: הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא מעל [ושם יבואר]. ומוכח, שמועלין בחטאת, והיא מקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי? ומתרצינן: מדרבנן ^[541].

ומקשינן: ומדאורייתא לא, וכי אין מועלין בקדשי מזבח מן התורה?!

והתניא, הלא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה [ויקרא ג] "כל חלב לה"', ודרשינן: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שמועלין מן התורה אפילו באימורי קדשים קלים. וקשה על דברי רבי ינאי ^[542]?

ומתרצינן: מדרבנן.

ומקשינן: והא קרא קא נסיב לה! הרי רבי דורש זאת מן דרש הכתוב, ואיך אפשר לומר שהוא מדרבנן?

ומתרצינן: אכן, המעילה היא מדרבנן, ודרשת המקרא, אסמכתא בעלמא היא, חכמים הסמיכו את דבריהם על דרשות המקרא, ומכל מקום, אין מועלין מן התורה.

ומקשינן: והא אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה ^[543]. ומשמע, שבחייהם יש להם מעילה מן התורה?

והמקשן מבאר את דברי רבי יוחנן: במאי, באיזה קדשים אמר רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה במיתתם? אילימא, אם תאמר: בקדשי בדק הבית, לא יתכן לומר כן, כי אפילו כי מתו, נמי, למה יצאו מידי מעילה? לא יהא אלא דאקדיש אשפה, במה דינו שונה ממקדיש אשפה ^[544]? אילו אקדיש אשפה לבדק הבית ^[545] האם לאו, מי לית בה מעילה?! ולמה יצאו מידי מעילה במיתתם?

אלא, לעולם, דברי רבי יוחנן הם בקדשי מזבח, ועליהם אמר שכאשר מתו יצאו מידי מעילה, ומוכח שכל עוד שלא מתו, נמי מדאורייתא אית בהו מעילה ^[546]. וקשה, הרי מוכח שלא כדברי רבי ינאי?

ומתרצינן: אלא, ודאי, גם רבי ינאי מודה שמועלין מן התורה בקדשי מזבח. ונדרש ממה שנאמר "כל ^[547] חלב לה'" ^[548],

והכי קא אמרי דבי רבי ינאי, וכן פירשו בישיבת רבי ינאי את דבריו: מהאי קרא, ממקרא זה: "קדשי ה'", קדשי בדק הבית שמעינן, ואילו קדשי מזבח לא שמעין מינה, לא נשמע מ"מקרא זה", דין מעילה בקדשי מזבח, מפני שאינם לגמרי "קדשי ה'", מאחר שיש בהם חלק לכהנים וחלק לבעלים.

ואילו ממקרא אחר "כל חלב לה'" דרשינן לדין מעילה בקדשי מזבח.

הערות

^[528] וכל שכן, חצי שיעור מעולה זו וחצי שיעור מעולה אחרת. [עיין רש"ש, המעיר שלשון התוס' אינה מדוייקת].

^[529] על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה. אבל התוס' כתבו שיש בכך מחלוקת, ויש הסובר ששיעור מעילה הוא בכזית. והיכן מצאו התוס' דעה זו? המסורת הש"ס מציין את הגמרא לקמן [יח ב]. אך מעיר הרש"ש, שאין שם שום מאן דאמר שמעילה היא בכזית. ואדרבה, בכל המשניות בפרק ההוא נאמר, כדבר הפשוט, ששיעור מעילה הוא בפרוטה. והעולת שלמה מציין כמה מקורות בש"ס ששיעור מעילה הוא בפרוטה: פסחים [לב ב], כריתות [כג א], שבועות [כא ב, כד ב]. ועוד כתב הרש"ש שכן משמע בירושלמי וברמב"ם. וראה תוס' לקמן [יח א] שכתבו שאפילו אם דיני מעילה נלמדים מתרומה, מכל מקום, אין מעילה כי אם בשיעור פרוטה. ומחדש הרש"ש [ובפסחים לג א מאריך בכך], שכוונת תוס' כאן היא למחלוקת אבא שאול וחכמים [שם במסכת פסחים] לגבי אכילת תרומה, אם היא בשיעור פרוטה או בשיעור כזית לגבי תשלום חומש. וכיון שמעילה נלמדת מתרומה, הרי לדעת חכמים, הסוברים ששיעור אכילת תרומה הוא בכזית, הוא הדין שיעור אכילת מעילה הוא בכזית, וחייבים עליה אף על גב שאינו שוה פרוטה. ונמצא, שלדעת חכמים יש שני דיני מעילה: הנאה, ואכילה. הנאה, שיעורה בפרוטה, ואכילה בכזית. וזו היא כוונת התוס' כאן שכתבו "אם אכל כחצי זית", וזו היא גם כוונתם בציינם לדף יח, ששם מבואר הלימוד של מעילה לתרומה. והגר"ח [בספרו על הרמב"ם פרק ח הלכה א] כתב שם בתוך דבריו, שהטעם ששיעור מעילה הוא בפרוטה, ולא בכזית, כיון שיסוד איסור מעילה הוא משום גזל הקדש, ולכן שיעורו הוא בפרוטה כשיעור גזל. וצריך להוסיף כי על אף שמבואר בכמה מקומות [עיין הערה 5] שבקדשי בדק הבית המעילה היא מטעם גזל מהקדש, מכל מקום, גם קדשי מזבח הם ממון הקדש, ויתכן גם בהם איסור ושיעור גזל. כי אף על פי שמקור קדושתם הוא קדושה עצמית ולא מחמת שייכותם לגבוה, בכל זאת, כתוצאה מקדושתם הם שייכים במידה מסויימת לגבוה, והנהנה מהם, הרי הוא גוזל קדשי גבוה. ועיין לקמן [הערה 553]. עיין עוד במשנה למלך [תחילת הלכות מעילה], הדן על מועל במזיד, שדינו שלוקה, מנין שהשיעור הוא בפרוטה.

^[530] מפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה, משמע, שגרסו במשנה ולחייב עליהם משום מעלה בחוץ. ועיין בתוס' יום טוב ובצאן קדשים. ויבואר בעזה"י במשנה הבאה [הערה 551].

^[531] גירסת השיטה מקובצת.

^[532] גירסת השיטה מקובצת.

^[533] כן כתב הקרית ספר על הרמב"ם [פרק ה']. והקשה הגאון רבי שמעון שקאפ [שערי ישר שער ג פרק כג] על דברי המפרשים, ומקורם מתוס' מסכת כריתות [מבואר בהערה 5] ששונה קדושת דמים מקדושת הגוף ביסוד הגדרתם, אם כן, למה מצטרפים? ומבארים המפרשים: לכולי עלמא, בלי שום חולק, אין חילוק בעיקר איסור מעילה ושניהם קדושה אחת ומצטרפין. אלא, שלגבי חיוב התשלומין חילק הנתיבות המשפט בין קדושת הגוף שהתשלום הוא על עצם ההנאה, לבין קדושת דמים שהוא מטעם גזל. ולעיל [הערה 529] מבואר דעת הגר"ח, שגם חיוב תשלומי קדושת מזבח הוא מטעם גזל. ועיין בהערות ספר כנסת הראשונים, המוכיח כן מכמה מקומות בש"ס.

^[534] גירסת השיטה מקובצת.

^[535] הקשו התוס' על קושית הגמרא: הלא זו דרכה של המשנה לשנות בדרך "לא זו אף זו", כלומר, מקודם את הפשוט ואחר כך את המחודש, ומה הקשתה הגמרא? ותירצו: "לא זו אף זו", שייך לומר בשני דינים והאחד נלמד מהשני, או שאפשר לדייקו מהשני, ואז, מסדרן התנא בדרך "לא זו אף זו", מה שאין כן במשנתנו, אם היתה שונה רק את הסיפא: "קדשי מזבח מצטרפין לקדשי בדק הבית", ובלשון זו נכללים כל אופני ההצטרפות: קדשי מזבח עם קדשי מזבח, קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית, וקדשי בדק הבית עם קדשי מזבח. לפיכך, מקשה הגמרא, שהרישא מיותרת לגמרי, כי בסיפא כבר שנתה המשנה במפורש את דין הרישא. ועיין בקרן אורה, הטוען שלשון הגמרא לא משמע כדברי התוס'.

^[536] גירסת השיטה מקובצת.

^[537] כן מבארים התוס'. והפירוש קדמון מבאר: אם לא היתה המשנה שונה שקדשי בדק הבית מצטרפין עם קדשי בדק הבית, היה מקום לומר, שאינם מצטרפין. הואיל ואינם חמורים כל כך, כמו בקדשי מזבח.

^[538] השיטה מקובצת מחק מגירסת הגמרא "ועולה". וכן משמע בתוס' שלא היה כתוב בגירסתם. מפני שלפי הוה אמינא זו, גם עולה איננה לגמרי מ"קדשי ה"', מאחר שעורה ניתנת לכהנים. אלא, שבמסכת תמורה [לב ב] אמר רבי ינאי עצמו "אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה [ובפירוש א מוסיף: וקטרת] בלבד, שנאמר: נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', המיוחדין לה"'. ומבארים התוס', שאין סתירה בין שתי הסוגיות. כי בסוגיא ההיא סובר רבי ינאי שהגדרת "קדשי ה"' היא: הקרבין לה', לפיכך עולה שהיא כליל לה' מוגדרת כקדשי ה', ומועלין בה מן התורה, לאפוקי שאר הקרבנות שיש בהן חלק לכהנים ולבעלים. ומה שאמר כאן "אלא על קדשי בדק הבית", לא בא לאפוקי "עולה", אלא בא לומר שקדשי בדק הבית הם בודאי מקדשי ה', ואילו קדשי מזבח, יש מהן קדשי ה', כמו עולה ודוגמתה, ויש מהן שאינם מקדשי ה'. ועל פי הדברים האלו, תתורץ קושית האחרונים, למה לא הביאה הגמרא להקשות מהמשנה [כריתות יג ב] "יש אוכל אכילה אחת וכולהו", ושם אי אפשר לתרץ שהוא רק מדרבנן, שהרי המשנה מחייבת להביא קרבן אשם, מוכרח שהוא מן התורה. אבל לפי דברי התוס', אתי שפיר, מפני ששם יתכן שמדובר בעולה. ועיין פירוש ב. וצריך להוסיף שכל הקושיות של הגמרא, הן מסתימות הלשון "קדשי קדשים" "קדשים" שמתו. ולא מעצם הדין, כי בקל יכול לתרץ שמדובר בעולה. וכן כתב הקרן אורה.

^[539] גירסת השיטה מקובצת.

^[540] גירסת השיטה מקובצת.

^[541] האמת, שהגמרא יכלה להקשות מהרבה משניות, ובפרט בפרק שני, ששם נאמר במפורש: חטאת אשם וכל הקרבנות. ברכת הזבח.

^[542] התוס' מביאים בשם "יש מפרשים", שאינם גורסים קושיא זו, אלא מבארים קושית הגמרא "והא קרא קנסיב להו", וקושית הגמרא היא: הרי רבי ינאי עצמו דרש במסכת חולין [קיז א] מפסוק אחר, עיין שם, שיש מעילה בקדשי מזבח. והתוס' שוללים גירסא זו, מפני שהמקשן ידע גם ידע שדרשה ההיא, אסמכתא בעלמא היא.

^[543] מבואר לעיל באריכות [ב א יב א].

^[544] העמדה והערכה התוס' מאריכים כאן בכמה יסודות הלכות מעילה: אמרה התורה [ויקרא כז] בפרשת פדיון קדשים "והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אותה". ודרשו מכאן חכמים [תמורה לג א], כי לפני שפודים בהמה מקדושתה, צריכים להעמידה על רגליה ויעריכנה הכהן [או בית דין, עיין רמב"ם הלכות ערכין פרק ה הלכה יב]. וכל שטעון העמדה והערכה, אם מת אינו נפדה. הואיל ואינו ראוי לעמוד, אינו ראוי להערכה. על כן, הקשה רבינו חיים כהן, מובא בתוס', לפי הוה אמינא זו, שקדשים שמתו מדובר בקדשי בדק הבית, איך אמרה הגמרא, שדינם כאשפה, הלא הבדל גדול בין קדשים שמתו לאשפה, אשפה, יש לה פדיון, ויש בה שווי להקדש, כאשר תימכר ודמיה יפלו להקדש, לפיכך מועלין בה. מה שאין כן קדשים שמתו, אין להם פדיון, הואיל ואינם בני העמדה והערכה. אם כן, אינם שוים להקדש כלום, ולמה ימעלו בהם? ותירצו: שמא סובר עולא אמר רבי יוחנן שאמר "קדשים שמתו וכולהו", לדעת הגמרא כאן, כמאן דאמר הסובר שקדשי בדק הבית יש להם פדיון אף בלי העמדה והערכה. וממילא, קדשים שמתו נפדים [לפי הוה אמינא זו שמדובר בקדשי בדק הבית], ויש בהם שווי להקדש. [ועיין רש"ש]. עוד תירצו התוס', שבהחלט יתכן שקדשים אלו כבר נערכו בחייהם בהעמדה, ולא הספיקו לפדותן עד שמתו, ועליהם אמר עולא בשם רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה מן התורה, ועל כך הקשה המקשן, "לא יהא אלא כאשפה". הגאון רבי עקיבא איגר, מציין לתוס' חולין, ושם מבואר שצריך העמדה בשעת פדייה. וממילא, קשה על תירוץ התוס'. ועיין ברש"ש, המתרץ, שאין כאן דין שצריך ליפדות בשעת העמדה והערכה [תוך כדי דיבור!], אלא בהיפך, שתהא הערכה בשעה שהיא ראויה ליפדות [עיין שם שמדובר בגיזה שאינה יכולה להיפדות כיון שאסור לגוזזה, ולכן, לא מועיל העמדתה והערכתה], ולפיכך, כאן לפי תירוץ התוס', בחייה, כיון שהיתה קדושה רק קדושת דמים, והיתה ראויה להיפדות, והעמידוה והעריכוה, קיימו בה "העמדה והערכה", ואף אחרי שמתה יש לה פדיון. ועיין במשנה למלך [פרק ה מהלכות ערכין הלכה יב] ובשער המלך [הלכות בכורים פרק י הלכה ב] ובשו"ת דבר אברהם [חלק ב סימן כד] ואור שמח [הלכות מעילה פרק ה הלכה י]. וכתב הרמב"ם [פרק ג מהלכות מעילה הלכה א] "קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. אבל מועלין בהן מדברי סופרים". ומדייק הכסף משנה: אמאי נקט רבינו קדשי מזבח, הלא רבי יוחנן אמר סתם "קדשים שמתו". ומתרץ, שהרמב"ם כתב כן לחידוש, שאפילו קדשי מזבח שקדושתן חמורה, פקעה קדושתן כשמתו, וכל שכן קדשי בדק הבית. ועוד תירץ, משום שכל הפרק ההוא עוסק בקדשי מזבח, לכן פותח את הפרק בקדשי מזבח. ותמה עליו הברכת הזבח, וכן בגליון הגרע"א על הכס"מ [ועיין בקרן אורה], הלא ברור שהרמב"ם כתב כן בדוקא, כמו שאמרה הגמרא כאן, שבקדשי בדק הבית, אין חילוק בין בחייהם לבין במיתתם, הואיל ומכל מקום, שוים הם להקדש לא פחות מאשפה? אבל, הקשו האחרונים, הרמב"ם פסק במפורש [שם בהלכות ערכין], דקדשי בדק הבית הם בכלל העמדה והערכה. אם כן, חוזרת הקושיא על הרמב"ם, הרי במיתתם אינם שווים כלום, אפילו לא כאשפה, הואיל ואינם ראוים להעמדה וההערכה, ולמה סובר הרמב"ם [לפי הברכת הזבח, וכפשטות לשונו] שמועלים בהם כשמתו? ותירץ הגר"ח [בספרו על הרמב"ם שם], שהרמב"ם סובר, שרק בקדשי מזבח [או בקדשי קדושת דמים למזבח] שייך לומר שאם מתו יצאו מידי מעילה, הואיל ועיקר קדושתן הוא "למצותן", ולכן, כשמתו ואינם ראויין למצותן פקעה מהם קדושתם, ואינם מ"קדשי ה"', ואין בהם מעילה, מה שאין כן, בקדשי בדק הבית, כל קדושתם הוא מפני שהם קנינם של הקדש. לפיכך, לא שייך לומר בהם שבמיתתם נעשית מצותן ופקעה מהן קדושתן, כיון שמכל מקום קנין גבוה הם. והגרי"ז [במכתב בסוף ספרו על הרמב"ם] נשאל על הגר"ח, שדבריו נסתרים, מגמרא מפורשת במסכת פסחים [כט א], ושם נאמר שאין מועלין בחמץ של הקדש בפסח, משום שאינו ראוי לפדיון, עיין שם בסוגיא, ושם בודאי מדובר בקדשי קדושת דמים? וכן תמה בגליונות חזון איש על חידושי רבינו חיים הלוי. וכתב הגרי"ז, מה שאין מועלין בחמץ בפסח של הקדש, הוא משום שאינם שוים פרוטה כמו שכתבו התוס' בכריתות [מובא בהערה 5], ולא משום שפקעה מהם קדושתם בעת איסורם בהנאה. אבל עדיין יש לעיין, אם כן, קדשים שמתו, גם כן אינם שוים כלום לדברי הרמב"ם, הסובר שאינם נפדים הואיל ואינם בהעמדה והערכה? וכתב הקהלות יעקב [סימן ו] על פי דברי האחיעזר [חלק יורה דעה סימן מ"ו], וכן כתבו התקנת עזרא, שחילוק גדול יש בין חמץ בפסח לבין קדשים שמתו ואינם בני העמדה והערכה. כי חמץ בפסח, אינו שוה כלום אף אם הוא של חולין, מחמת איסורו בהנאה, הלכך אין לו שום שווי, ואף כשימעל ויצא לחולין [כדין קדשי בדק הבית היוצאים לחולין על ידי מעילה] גם כן לא יהיה שווה כלום, הלכך אין מועלין בו. מה שאין כן קדשים שמתו, שכל חסרונם וחוסר שוויים הוא מפאת הקדשם, ואילולא שהיו מוקדשים, היו שוים. הלכך, אי אפשר לומר שמתוך מעלת קדושתם ייגרם היותם מחוסרי שווי, ובעקבות זאת לא תהיה להם מעילה! ועיין באור שמח [פרק ה מהלכות מעילה הלכה י]. וגמרא שם בפסחים מוכח, שדין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" שייך גם בקדשי בדק הבית. כגון: טריפה [שישנה בהעמדה והערכה]. ואם כן, מקשים התוס': בשלמא אשפה, מועלים בה, מפני שיש בה שווי להקדש הואיל ויש לה פדיון. אבל בהמות קדשי בדק הבית, שאין פודים אותן להאכילן לכלבים, אם כן, אין להם שווי, ולמה רצתה הגמרא לומר, שמועלין בהם. ותירצו התוס' [על פי השיטה מקובצת]: יש להבדיל בין קדשי מזבח לקדשי דמים. קדשי מזבח, אין פודין אותן להאכילן לכלבים מן התורה, הלכך, דין הוא שאין פודין אותן גם לצורך שאר הנאות. מה שאין כן, קדשי קדושת דמים, שכל האיסור לפדותן הוא מדרבנן, משום בזיון קדשים, הלכך, רק לאכילת כלבים, אינן נפדין, אבל לשאר הנאות, נפדין. לפיכך, אמרה הגמרא שמועלין בהם, כי יש להם שווי להקדש להימכר לצורך שאר הנאות.

^[545] גירסת השיטה מקובצת.

^[546] גירסת השיטה מקובצת, ועיין גירסת הב"ח, והם הם הדברים.

^[547] כן כתבו התוס'. ובפירוש מיוחס לרש"י, דורשה ממה שנאמר [ויקרא כב] "ואיש כי יאכל קודש בשגגה", שבא לרבות כל הקדשים, ואפילו קדשי מזבח. ועיין רש"ש ובחידושי בן אריה. ובפירוש א ובפירוש קדמון הביאו מקרא אחר [ויקרא ה]: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם", ומשמע קדשים סתם בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.

^[548] כן כתבו התוס' שנדרש מ"כל חלב לה"'. ובתוס' יש כמה גירסאות, ועיין בקרן אורה שמתקשה בהסברת הדרשה. וכפי הנראה מהשיטה מקובצת [הקרן אורה אינו מביא את השיטה מקובצת] הביאור הוא כך: בתורה נאמר "מקדשי ה"'. וסברה הגמרא שבא למעט קדשי מזבח, הואיל ואינם כליל לה'. כלומר, הוא מיעוט כללי, מפני שלא מסתבר לחלק בקרבן עצמו, בין חלקיו שהם לשמים לחלקיו שהם לכהנים ולבעלים. והשתא, במסקנא, מוכיחה הגמרא, שמוכרחים לחלק בין חלקי הבהמה המיועדים לה' לבין חלקיו שהם לבעלים, שהרי כך אמרה התורה. "כל חלב לה"', לרבות אימורי קדשים קלים, אם כן, גם בקדשי קדשים, נחלק בין חלקיו השונים. ומה שהתורה אמרה מ"קדשי ה"', בא לחלק בין חלקיו, ולמעט הבשר אחרי זריקת דמים משעה שיש בהן היתר לכהנים, ולרבות את הבשר לפני זריקת דמים, כל זמן היותם "קדשי ה"'. נמצא ד"קדשי ה"', בא להדגיש את אופן המעילה, ולא בא כמיעוט כללי לכל קדשי המזבח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: All items consecrated to be sacrificed on the altar join together to constitute the measure with regard to liability for misuse of consecrated property, which is deriving benefit equivalent to one peruta. And they join together to constitute an olive-bulk, which is the measure that renders one liable due to violation of the prohibitions of piggul, or notar, or partaking of the item while ritually impure. All items consecrated for Temple maintenance join together to constitute the measure with regard to liability for misuse. Both items consecrated to be sacrificed on the altar and items consecrated for Temple maintenance join together to constitute the measure with regard to liability for misuse.

GEMARA: The Gemara asks: Now that one says that the mishna teaches in the latter clause: Both items consecrated to be sacrificed on the altar and items consecrated for Temple maintenance join together, which is a case where this one, i.e., items consecrated for the altar, have inherent sanctity and that one, i.e., items consecrated for Temple maintenance, have sanctity that inheres in its value, and even so the mishna teaches that they join together for misuse, if so, is it necessary for the mishna to teach in the first clause that items consecrated to be sacrificed on the altar join together with other items consecrated to be sacrificed on the altar?

The Gemara answers: It is necessary for the tanna to teach the first clause, because he teaches with regard to that case: They join together to render one liable due to violation of the prohibitions of piggul, or notar, or of partaking of the item while ritually impure. With regard to these matters, only items consecrated to be sacrificed on the altar join together, not items consecrated for Temple maintenance, as these halakhot do not apply to items consecrated for Temple maintenance. The concepts of piggul, notar, and ritual impurity are relevant only to items consecrated to be sacrificed on the altar. It is due to that reason that the tanna divides the first clause from the latter clause.

§ The mishna teaches that items consecrated for Temple maintenance are subject to the halakhot of misuse. Rabbi Yannai said: It is clear that one is liable for misuse by Torah law only for items consecrated for Temple maintenance and a burnt offering alone. What is the reason? The reason is that the verse states: “If anyone commit a misuse, and sin through error, in the sacred items of the Lord, then he shall bring his guilt offering to the Lord, a ram without blemish out of the flock, according to your valuation in silver by shekels, after the shekel of the Sanctuary, for a guilt offering” (Leviticus 5:15).

Rabbi Yannai explains that it is derived from this verse that only those consecrated items that are uniquely for the Lord are subject to the halakhot of misuse; but with regard to items consecrated to be sacrificed on the altar, e.g., guilt offerings or sin offerings, as they have a portion that belongs to the priests and other items such as peace offerings also have a portion that belongs to the owners, they are not uniquely for the Lord, and therefore the halakhot of misuse do not apply.

The Gemara raises a difficulty with regard to the statement of Rabbi Yannai. We learned in the mishna: All items consecrated to be sacrificed on the altar join together to constitute the measure with regard to liability for misuse, which is deriving benefit worth one peruta. Evidently, one is liable for misusing all items consecrated to be sacrificed on the altar, not merely burnt offerings. The Gemara answers that the mishna is referring to a prohibition that applies by rabbinic law.

The Gemara raises a further difficulty with the statement of Rabbi Yannai, from another mishna (2a): In the case of offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, rather than in the north as required, one is liable for misusing them. Offerings of the most sacred order include sin offerings and guilt offerings, not merely burnt offerings. Once again, the Gemara answers that the mishna is referring to a prohibition by rabbinic law.

The Gemara raises yet another difficulty with regard to the statement of Rabbi Yannai. We learned in a mishna (18a): One who derives benefit from a blemished sin offering while it is alive has not violated the prohibition of misuse until he causes one peruta worth of depletion of its value. Since the blemished animal will be redeemed, one lessens its value by removing wool from it. But when it is dead it will not be redeemed, which means that it cannot be devalued, and therefore once he derives one peruta worth of benefit from a dead sin offering he is liable for misuse. The Gemara again answers that the mishna is referring to a prohibition by rabbinic law.

The Gemara asks: And by Torah law is there no liability for misuse of items consecrated for sacrifice on the altar? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states at the conclusion of the passage discussing the sacrifice of a peace offering: “And the priest shall make them smoke upon the altar, it is the food of the offering made by fire, for a pleasing aroma; all the fat is the Lord’s” (Leviticus 3:16). The term “all” serves to include the portions of offerings of lesser sanctity as subject to the halakhot of misuse. This is a source from the Torah for the halakha that one is liable for misuse of items consecrated for sacrifice on the altar.

The Gemara again answers that the mishna is referring to a prohibition by rabbinic law. The Gemara raises a difficulty: But the tanna cites a verse as the source for this halakha, which indicates that it applies by Torah law. The Gemara answers: The verse is a mere support, but it is not the actual source for the halakha.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t Ulla say that Rabbi Yoḥanan said: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from the potential of misuse by Torah law? The Gemara clarifies the objection: To what is Rabbi Yoḥanan referring? If we say that he is referring to items consecrated for Temple maintenance, then even when they are dead they are also subject to the halakhot of misuse, as even if you say that this can be considered only like a case where one consecrated a garbage heap to the Temple maintenance, isn’t that also subject to the halakhot of misuse of consecrated property?

Rather, Rabbi Yoḥanan must be referring to dead animals that had been consecrated for sacrifice on the altar, and he is teaching that once they die they are no longer subject to the halakhot of misuse by Torah law. This indicates that while they are alive they are subject to the halakhot of misuse by Torah law. The Gemara states the difficulty: According to Rabbi Yannai, are animals consecrated for sacrifice on the altar subject to the halakhot of misuse by Torah law?

Rather, the Gemara rejects the previous version of Rabbi Yannai’s opinion, and states that in fact he maintains that animals consecrated for sacrifice on the altar are subject to the halakhot of misuse by Torah law. As the school of Rabbi Yannai says as follows: From this verse: “If anyone commit a misuse, and sin through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15), we learn that items consecrated for Temple maintenance are subject to the halakhot of misuse. But we do not learn from this verse that animals consecrated for the altar are subject to the halakhot of misuse. Instead, that halakha is derived from the verse: “And if a man eat of the sacred items through error” (Leviticus 22:14), which is referring to all sacred items, or from the verse (Leviticus 3:16): “All the fat is the Lord’s.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה משני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין זה עם זה לכזית:

לחייב עליהן משום אוכל פיגול או נותר או טמא. או לחייב למעלה כזית בחוץ:

קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה. אבל פיגול ונותר אין בהן דהני לא נהגי בקדשי בדק הבית דקדושת דמים נינהו:

וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר כדאמרן משום הכי קא פליג לה למתניתין קדשי מזבח בפני עצמו וקדשי בדק הבית בפני עצמו:

אמר ר' ינאי מחוורתא. הכי קאמר מחוור ומבורר הוא לי שאין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית בלבד כו':

בדרבנן. כלומר מדרבנן הוא דאית בהו מעילה בקדשי מזבח ולא מדאורייתא:

הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום. כגון שרכב עליה והכחישה ואמרינן בפרקין דלקמן דבחטאת בעל מום מיירי דקיימא לפדייה שהרי הפסיד את ההקדש שהפחיתה מדמיה וכשהיא מתה כיון שנהנה ממנה אפילו בלא פגם מעל דלא קיימא לפדייה שאין פודין את ההקדש להאכילה לכלבים:

מדרבנן^א)נראה דצ"ל הך מעל דקאמר נמי מדרבנן קאמר. נמי מעל. יצאו מעילה דבר תורה משום דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכיון דמתו לא חזו לה':

במאי. קא מיירי עולא אי בקדשי בדק הבית מיירי אפילו כי מתו לא יצאו מידי מעילה:

לא יהא אלא דאקדיש אשפה. כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמיה הכי נמי אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדק הבית מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה. אלא פשיטא דבקדשי מזבח מיירי ולאחר מיתה יצאו מידי מעילה מכלל דבחייהן יש בהן מעילה דבר תורה וקשיא לר' ינאי:

אמר לך ר' ינאי. אין ודאי בקדשי מזבח אית בהו מעילה אבל מהאי קדשי ה' דנפש כי תמעול מעל לה' [לא] שמעינן מיניה אלא קדשי בדק הבית דמיוחדין לה' אלא מקרא אחרינא ילפינן דקדשי מזבח אית בהו מעילה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו בכל קדש מיירי:

רש"י (בסה"ע). דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו'. יש לתמוה דהא האי קרא בתרומה הוא דכתיב כדפרש"י שם בנימוקיו וע"ש בת"כ. וי"ל עפ"י תירוץ התוס' בזבחים (לג ב) בד"ה ההוא ע"ש:

תד"ה קדשי מזבח. אם אכל בשר עולה זו ח"ז ומבשר עולה אחרת כו'. ל"ד דאפי' משני מיני זבחים ג"כ מצטרפין:

בא"ד וכן למ"ד לקמן דמעילה בש"פ כו'. שם לא איירי אלא בנהנה. אבל דבריהם יתכנו לאבא שאול בפסחים (לג). ועמש"כ שם בס"ד בתד"ה אף ותבין. וגם תראה שדבריהם לקמן בד"ה אחד שכ' שאם נהנה בח"ז בשר כו' תמוהים מאד דבהנאה ליכא למ"ד דבכזית. ונ"ל דשם ט"ס וצ"ל שאם אכל כח"ז כו':

תד"ה מחוורתא. כלומר דבר ברור כו'. כצ"ל:

בסה"ד ואית בהו לבעלים כלומר כו'. כצ"ל:

תד"ה ואפי'. י"ל דשמא קסבר קב"ה לא היו בכלל העמדה. צ"ע דהא בתמורה (לב ב) איתא דלד"ה בין לריו"ח ובין לר"ל לרבנן קב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וא"כ מנ"ל להש"ס דריו"ח ל"ל דרבנן אלא כר"ש דשם:

בא"ד א"נ כו' דהעמידו מחיים כו'. בגה"ש העלה דבריהם בצ"ע מהא שכתבו בחולין (קלה) דבעינן ההעמדה בשעת פדייה ע"ש. ול"נ דלק"מ דאטו ניבעי שתהא הפדייה תוכ"ד מהעמדה. אלא דכוונתם שם דבעינן שתהא העמדה בשעה שהיא ראויה להפדות ושם אינה ראויה הגיזה להפדות בשעת העמדה שהרי אינו רשאי לגוזזה. אבל הכא ראויה להפדות מחיים בשעת העמדה. וכגון בשעה שהיא מסוכנת ועומדת למות יכול להעמידה ולהעריכה כמה תהא שוה בנבלותה:

בא"ד ואפי' בקב"ה אמרי' בפ' כ"ש דליכא מעילה. כוונתם לאוקימתא דרב יוסף שם דטעמא די"א דלא מעל הוא משום דא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. והגהת הצ"ק תמוה:

בא"ד אבל לשאר הנאות פודין בקב"ה כגון כו'. כצ"ל:

גמ' השתא יש לומר "קתני" כצ"ל אות ד' נמחק:

שם (בסוף העמוד) קדשי בדק הבית "שמעינן" מינה קדשי מזבח לא "שמעינן" מינה כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר ר' ינאי וכו' דבר ברור "הוא" כצ"ל:

תד"ה קדשי וכו' אם אכל "מבשר" עולה זו כצ"ל:

ד"ה מחוורתא דמכל מקום "הקרבה" עיקר כצ"ל אות ד' נמחק:

ד"ה כשהיא וכו' אית "בה" מעילה כצ"ל:

ד"ה ואפילו וכו' אלא "דאקדיש" אשפה כצ"ל:

בא"ד ולא הספיק "לפדותן" מחיים כצ"ל:

בסה"ד כגון "להסיקן" תחת תבשילו כצ"ל:

ד"ה מהאי וכו' אלא "גרסי" והא קרא כצ"ל:

גמרא א"ר ינאי מחוורתא. עיין זבחים דף מה ע"א תוספות ד"ה רואה אני:

תוס' ד"ה ואפילו כו' דהעמידן מחיים. עיין חולין קלה ע"א תוס' ד"ה והא וצ"ע:

(טו א) אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד.—בפי' ר"ג ושמ"ק ליתא "ועולה", וכן משמע מפי' רש"י ותוס', וכן מוכח למטה מדפרכינן מדא"ר יוחנן "קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי וכו'", ולא תירצו דר' יוחנן מיירי בעולה. ולפ"ז סוגיא דהכא חולקת על סוגיא בתמורה (לב ב), דשם איתא דמעילת עולה מפורשת בתורה לר' ינאי, ובתוס' כאן נדחקו לקרב את המרוחקים בזרוע.

מתני' למעילה. שאם נהנה מב' מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית לחייב עליהן משום נותר או פיגול או טמא או (לכזית) לחייב משום מעלה בחוץ: קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. למעילה אבל פגול ונותר וטמא אין בהן משום דהני לא נהגי בקדשי בדק הבית וקדושת דמים נינהו: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר ומש''ה קא פליג לה מתניתין דתני קדשי מזבח בפני עצמן וקדשי בדק הבית בפני עצמן: גמ' א''ר ינאי מחוורתא. דבר ברור הוא כמו במחוורת עליו נזיר (דף סג.): שאין חייבין קרבן מעילה וכו' תנן וכו': ומתרץ מדרבנן הוא דאית בהו מעילה בקדשי מזבח אבל לא מדאוריי': הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום. כגון שרכב עליה והכחישה כדמפרש בפירקין דלקמן (דף יט.) דבחטאת בעלת מום מיירי דקיימא לדמי לפיכך מעל שהפסיד להקדש שפחת מדמיה וכשהיא מתה כיון שנהנה ממנה אע''פ שלא פגם מעל דלאו לדמי קיימא שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (פסחים דף כט.) האי מעל נמי מדרבנן: והא קרא קא נסיב. לאשמועי' [דמדאוריי' מעל]: יצאו מידי מעילה דבר תורה. משום דכתיב קדשי ה' וכיון דמתו לא חזו לקדשי ה': ובמאי. קמיירי עולא אלימא בקדשי בה''ב אפי' מתו נמי לא יצאו מידי מעילה לא יהא אלא דאקדיש אשפה מי לא קדשה לדמיה דאית בה מעילה ה''נ דאי אקדיש בהמה לבדק הבית אע''ג דמתה קדשה נמי לדמים ואית בה מעילה: אלא פשיטא דבקדשי מזבח מיירי. ולאחר מיתה יצאו מידי מעילה דבר תורה מכלל דבחייהן יש בהן מעילה מדאורייתא וקשיא לרבי ינאי: אמר לך ר' ינאי אין ודאי בקדשי מזבח נמי אית בהו מעילה מדאורייתא אבל מהאי קדשי ה' דבקרא דנפש כי תמעול מעל לא שמעינן מיניה אלא קדשי בדק הבית דמחוורין לה' אלא מקרא אחרינא נפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' (ויקרא כב) דבכל קדש מיירי:

מתני' קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אם אכל בשר עולה זו חצי זית ומבשר עולה אחרת חצי זית חייב קרבן מעילה וכן למ''ד לקמן (דף יח:) דמעילה בשוה פרוטה אם אכל חצי שוה פרוטה מזו וחצי שוה פרוטה מזו חייב: ולחייב משום פיגול ונותר וטמא. שאם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה חייב כרת קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה ואם נהנה חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה מעל: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית כו'. שאם נהנה כחצי זית בשר קדשי מזבח וכחצי זית מבשר שהוקדשה לבדק הבית מצטרפין: השתא יש לומר. קתני אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין כדקתני בסיפא דמתני' קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא ואמאי קתני רישא דמתניתין וא''ת ומאי קא מתמה וכי אין דרך משניות בהרבה מקומות ששונה בהן בזה הענין בזו ואף זו י''ל דפריך משום דרישא מכלל סיפא היא דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית משמע בכל ענין בין קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח עם קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית וא''כ אין זה שיטה דזו אף זו אם היה רוצה לשנות בזו אף זו ה''ל למיתני בסיפא קדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדק הבית: משום דקתני עלה ולחייב עליו משום פיגול ונותר וטמא. דבקדשי בדק הבית לא איכא הכי מש''ה קא פליג ליה כלומר לכן שנאה בבבא ראשונה לעצמה משום דלא הוה שייך למיתני ולחייב עליה משום פיגול גבי סיפא דקתני בה קדשי בדק הבית וכיון דקתני קדשי מזבח עם קדשי מזבח לחודייהו בחד בבא תנא נמי כה''ג בקדשי בדק הבית ואע''ג דמסיפא שמעינן להו: מחוורתא. לומר דבר ברור ומחוור הוא זה אבל קדשי מזבח אית בהן לכהנים ואית בהו לבעלים הלכך לית בהו מעילה ועולה נמי עורה לכהנים ובסמוך פריך עלה טובא עד דקאמר במסקנא דלרבי ינאי ר''ל כי מזה הפסוק לא נפקא לן מעילה בקדשי מזבח וא''ת והא בשילהי תמורה (דף לב:) א''ר ינאי דאין מעילה מפורשת מה''ת אלא בעולה בלבד שנאמר מקדשי ה' אלמא משמע איפכא דבקדשי מזבח מפורשת מעילה יותר מקדשי בדק הבית והכא קאמר איפכא י''ל דלא קשו אהדדי דה''פ לא קאמר בעולה לאפוקי בדק הבית דהא ודאי משמע מתוך הפסוק דמקדשי ה' בקדשי בדק הבית יש בהם מעילה וליכא מאן דפליג אהא אלא בא ר' ינאי לומר דחטאת ואשם אין בהם מעילה מפורשת שאינם מיוחדים לשם כמו עולה וה''פ דהתם אין מעילה מפורש בקדשי מזבח אלא בעולה והכא דקאמר. אלא על קדשי בדק הבית לא אתי לאפוקי עולה דאיקרי קדשי ה' שהיא קריבה למזבח ואע''ג דעורה לכהנים אין בכך כלום דמ''מ דהקרבה עיקר ולא אתי אלא לאפוקי חטאת ואשם וה''ק הכא אין חייבין משום מעילה אלא על בדק הבית דבקדשי בדק הבית מילתא פסיקא היא דאית בהו מעילה אבל בקדשי מזבח לא הויא מילתא פסיקא דליכא . מעילה אלא בהו בעולה והיינו הא דקאמר אבל בקדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו למזבח כלומר בהני הוא דלית מעילה דהיינו חטאת ואשם דעולה מיקריא שפיר מיוחדת לשם כיון שכולה כליל: כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום. הא פגם אית בהו מעילה: ואפילו כי מתו (להו) [נמי] לא יהא אלא דאקדושי אשפה כו'. כלומר דשייך שפיר מעילה דלא גרעי מאשפה והקשה רבנו חיים הכהן גדול מי דמי אשפה ראויה לפדות אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה י''ל דשמא קסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה א''נ מי לא עסקינן דהעמידן מחיים ולא הספיק לפדותן מחיים עד שמתו ואפ''ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה וא''ת תיפוק ליה דלא מעל משום דאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו בקדשי בדק הבית אמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כט.) דליכא מעילה י''ל כדפי' שם דוקא להאכילן לכלבים אבל לשאר הנאות פודין (כגון) בקדשי בדק הבית כגון להסיקן תחת תבשילו ולהכי שייך הכא בקדשים שמתו מעילה: מהאי קרא קדשי בדק הבית שמעינן. כלומר מקרא דמקדשי ה' לא נפקא לן אלא קדשי בדק הבית ולא קדשי מזבח ונפקא לן קדשי מזבח מקרא דלעיל דכל חלב וי''מ דל''ג לעיל והתניא כל חלב אלא גרס והא קרא קא נסיב לה פי' ר' ינאי קא מפיק מקרא בסוף פרק כל הבשר (חולין דף קיז.) דאיכא מעילה דמקיש פר כהן משוח לזבח שלמים מכאשר יורם מיהו נראה למורי שי' דגרס והתניא כל חלב והא דלא מפיק מרבי ינאי פשיטא ליה דמדרבנן קאמר ואסמכתא בעלמא אלא פריך מקרא דכל חלב והיינו קרא דמפקי מיניה במסקנא דיש מעילה בקדשי מזבח ואם תאמר והיאך נפקא ליה מיניה קדשי קדשים והא לא איירי קרא אלא באימורי קדשים קלים י''ל דכיון דאפקינהו קרא דמקדשי ה' מההיא דרשא דקאמר לעיל דדוקא קדשים המיוחדין לשם אלמא לא דרשי מיניה כלל אלא מוקמינן ליה בכל קדשים כן נראה למורי: