דאמר [שכן אמר] רב: המקיז דם לבהמת קדשים החיה, הדם שהוקז אסור בהנאה, ומועלין בו מן התורה אם נהנו ממנו. ומשום כך, יש בו גם דין מעילה מדברי חכמים אף בסופו, כשירד אל נחל קדרון. ואין זה דומה לתורים שלא הגיע זמנם שמעיקרם אין בהם דין מעילה.

א למעלה הובא דינו של דם שהוקז מבהמת קדשים, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה]. אמר רב הונא, אמר רב: המקיז דם לבהמת קדשים — אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. מתיב [מקשה] על כך רב המנונא מההלכה השנויה במשנה (לקמן) שחלב הבא מבהמות המוקדשין לקרבן, וכן ביצי התורין שהוקדשו לקרבן העוף — לא נהנין מהם, ואם עבר ונהנה מהם — לא מועלין בהם, אף שבבהמה ובתורים עצמם מועלים. הרי שהדבר היוצא מגופו של המוקדש אינו נחשב כגוף המוקדש לדין מעילה, ובמה שונה דין הדם מדין החלב והביצים!

אמר ליה [לו] רב בתשובה: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שדבר היוצא מגוף בעל החיים, יש בו דין מעילה, הרי זה דווקא לגבי [אצל] דם, וטעם הדבר: דלא [שהרי אין] הבהמה מתקיימת בלא דם, ואם כן הדם כגופה של הבהמה. אבל חלב, דקא מקיימא [שהיא יכולה להתקיים] בלא חלב — הריהו לא נחשב כגופה.

מתיב [מקשה] על כך רב משרשיא ממה ששנינו בברייתא: הזבל (גללי בהמות שנדרסו ונהפכו לזבל) והפרש (הגללים) של בהמות הקדשים שנמצאים בחצר ההקדש — אין נהנין בהם, ואולם אם עברו ונהנו אין מועלין בהם. ויפלו דמיה של הזבלים הללו ללשכה, שניתנים למקדש.

ולפי הבחנה זו שבין הדם לחלב, יש להקשות: אמאי [מדוע] אין בפרש דין מעילה, הכא נמי [כאן גם כן], הרי לא מקיים [אין מתקיים] בעל החיים בלא פרש, ואם כן יתחייב גם על הפרש במעילה! אמרי [אומרים] בדחיית השאלה: מאי איריא [מה שייך] זה לזה, אין להשוות בין הפרש לבין הדם, שכן הדין [זה] הפרש דמן עלמא קאתי לה [שמן החוץ הוא בא] לה, לבהמה, מהמאכלים שאכלה, ואזיל האי — אתי אחרינא [הולך זה האוכל בצורת פרש, ובא אחר במקומו]. לאפוקי [להוציא, למעט] דם, שהוא מגופה של הבהמה ואין אחר בא במקומו.

ומעירים: הא קתני [הרי שנינו] בברייתא זו בדין הזבל והפרש של בהמות ההקדש כי לא נהנין ולא מועלין בו ודמיו ללשכה. והרי דין זה מסייעא ליה [מסייע לו] לר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים על דבר מסויים דין ממנו נראה כי הדבר קדוש ואינו קדוש, וכגון זה שאין נהנים ממנו ואולם הנהנה ממנו אין בו דין מעילה — דמיו יפלו ללשכה.

ב משנה חלב הבא מבהמות נקבות המוקדשין, וכן ביצי התורין של הקדש — לא נהנין מהם, שאסורים הם בהנאה, ואולם אם עברו ונהנו מהם — לא מועלין בכך.

ומסייגים הלכה זו: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים — שהקדישם בקדשי מזבח (להקרבה על המזבח), שכיון שאין החלב והביצים קרבים על המזבח, הרי הם חלוקים מקדשי מזבח ואין בהם דין מעילה. אבל אם היו אלה חלב וביצים הבאים מן המוקדשים בקדשי בדק הבית, כגון שהעוף שהקדיש הוא תרנגולת שאינה עולה למזבח ואין בה קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד — הרי אין לחלק בינה ובין ביצתה, שבשתיהן קדושת דמים בלבד ומועלין בה ובביצתה, וכן אם הקדיש חמורה (אתון) — מועלין בה ובחלבה, שאף היא וחלבה קדושים בקדושת דמים בלבד.

ג גמרא שנינו במשנה כי בקדשי מזבח אין דין מעילה בחלב ובביצים, ולשון כוללת זו משמעה שבכל אופני קדשי המזבח אין בהם דין מעילה, ותוהים על כך: אלא מעתה האם גבי [אצל] קדשי מזבח, כי אקדשה [כאשר הקדיש אותה], את הבהמה או העוף, לא בקדושת הגוף (שתיקרב היא עצמה על המזבח) אלא בקדושת דמים (שבדמים שיתקבלו ממכירתה, יביאו קרבן למזבח, וכגון שאמר "דמי בהמה זו לקרבן פלוני"), אכן לא אית [אין] בה, בחלב או ביצים היוצאים ממנה, דין מעילה?

רב פפא: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא לשון המשנה, וכך היא שנויה במלואה]: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים לקדשי מזבח? — דווקא כשהקדיש אותם בקדושת הגוף לגבי [אצל] מזבח, אבל אם הקדישו קדושת דמים לגבי [אצל] מזבח — נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית, ומועלים בהם. ואיך מועלים בגידוליהם של המוקדשים לקדשי בדק הבית? — הקדיש תרנגולת — מועלין בה ובביצתה, חמורה (אתון) — מועלין בה ובחלבה.

ד משנה כל שהוקדש לבית המקדש, הראוי להקרבה על המזבח