מעילה יב ע"ב

דאמר [שכן אמר] רב: המקיז דם לבהמת קדשים החיה, הדם שהוקז אסור בהנאה, ומועלין בו מן התורה אם נהנו ממנו. ומשום כך, יש בו גם דין מעילה מדברי חכמים אף בסופו, כשירד אל נחל קדרון. ואין זה דומה לתורים שלא הגיע זמנם שמעיקרם אין בהם דין מעילה.

א למעלה הובא דינו של דם שהוקז מבהמת קדשים, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה]. אמר רב הונא, אמר רב: המקיז דם לבהמת קדשים — אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. מתיב [מקשה] על כך רב המנונא מההלכה השנויה במשנה (לקמן) שחלב הבא מבהמות המוקדשין לקרבן, וכן ביצי התורין שהוקדשו לקרבן העוף — לא נהנין מהם, ואם עבר ונהנה מהם — לא מועלין בהם, אף שבבהמה ובתורים עצמם מועלים. הרי שהדבר היוצא מגופו של המוקדש אינו נחשב כגוף המוקדש לדין מעילה, ובמה שונה דין הדם מדין החלב והביצים!

אמר ליה [לו] רב בתשובה: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שדבר היוצא מגוף בעל החיים, יש בו דין מעילה, הרי זה דווקא לגבי [אצל] דם, וטעם הדבר: דלא [שהרי אין] הבהמה מתקיימת בלא דם, ואם כן הדם כגופה של הבהמה. אבל חלב, דקא מקיימא [שהיא יכולה להתקיים] בלא חלב — הריהו לא נחשב כגופה.

מתיב [מקשה] על כך רב משרשיא ממה ששנינו בברייתא: הזבל (גללי בהמות שנדרסו ונהפכו לזבל) והפרש (הגללים) של בהמות הקדשים שנמצאים בחצר ההקדש — אין נהנין בהם, ואולם אם עברו ונהנו אין מועלין בהם. ויפלו דמיה של הזבלים הללו ללשכה, שניתנים למקדש.

ולפי הבחנה זו שבין הדם לחלב, יש להקשות: אמאי [מדוע] אין בפרש דין מעילה, הכא נמי [כאן גם כן], הרי לא מקיים [אין מתקיים] בעל החיים בלא פרש, ואם כן יתחייב גם על הפרש במעילה! אמרי [אומרים] בדחיית השאלה: מאי איריא [מה שייך] זה לזה, אין להשוות בין הפרש לבין הדם, שכן הדין [זה] הפרש דמן עלמא קאתי לה [שמן החוץ הוא בא] לה, לבהמה, מהמאכלים שאכלה, ואזיל האי — אתי אחרינא [הולך זה האוכל בצורת פרש, ובא אחר במקומו]. לאפוקי [להוציא, למעט] דם, שהוא מגופה של הבהמה ואין אחר בא במקומו.

ומעירים: הא קתני [הרי שנינו] בברייתא זו בדין הזבל והפרש של בהמות ההקדש כי לא נהנין ולא מועלין בו ודמיו ללשכה. והרי דין זה מסייעא ליה [מסייע לו] לר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים על דבר מסויים דין ממנו נראה כי הדבר קדוש ואינו קדוש, וכגון זה שאין נהנים ממנו ואולם הנהנה ממנו אין בו דין מעילה — דמיו יפלו ללשכה.

ב משנה חלב הבא מבהמות נקבות המוקדשין, וכן ביצי התורין של הקדש — לא נהנין מהם, שאסורים הם בהנאה, ואולם אם עברו ונהנו מהם — לא מועלין בכך.

ומסייגים הלכה זו: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים — שהקדישם בקדשי מזבח (להקרבה על המזבח), שכיון שאין החלב והביצים קרבים על המזבח, הרי הם חלוקים מקדשי מזבח ואין בהם דין מעילה. אבל אם היו אלה חלב וביצים הבאים מן המוקדשים בקדשי בדק הבית, כגון שהעוף שהקדיש הוא תרנגולת שאינה עולה למזבח ואין בה קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד — הרי אין לחלק בינה ובין ביצתה, שבשתיהן קדושת דמים בלבד ומועלין בה ובביצתה, וכן אם הקדיש חמורה (אתון) — מועלין בה ובחלבה, שאף היא וחלבה קדושים בקדושת דמים בלבד.

ג גמרא שנינו במשנה כי בקדשי מזבח אין דין מעילה בחלב ובביצים, ולשון כוללת זו משמעה שבכל אופני קדשי המזבח אין בהם דין מעילה, ותוהים על כך: אלא מעתה האם גבי [אצל] קדשי מזבח, כי אקדשה [כאשר הקדיש אותה], את הבהמה או העוף, לא בקדושת הגוף (שתיקרב היא עצמה על המזבח) אלא בקדושת דמים (שבדמים שיתקבלו ממכירתה, יביאו קרבן למזבח, וכגון שאמר "דמי בהמה זו לקרבן פלוני"), אכן לא אית [אין] בה, בחלב או ביצים היוצאים ממנה, דין מעילה?

רב פפא: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא לשון המשנה, וכך היא שנויה במלואה]: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים לקדשי מזבח? — דווקא כשהקדיש אותם בקדושת הגוף לגבי [אצל] מזבח, אבל אם הקדישו קדושת דמים לגבי [אצל] מזבח — נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית, ומועלים בהם. ואיך מועלים בגידוליהם של המוקדשים לקדשי בדק הבית? — הקדיש תרנגולת — מועלין בה ובביצתה, חמורה (אתון) — מועלין בה ובחלבה.

ד משנה כל שהוקדש לבית המקדש, הראוי להקרבה על המזבח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

דאמר רב הונא אמר זעירא ^[423]: המקיז דם לבהמת קדשים, בחייה, אותו הדם אסור בהנאה ומועלין בו מן התורה, כמו שיבואר, וכיון שכן, יש עליו מעילה מדרבנן גם בסופו אחרי יציאתו לנחל קדרון.

אף על פי ששנינו [יא א] שדם בתחילתו אין מועלין בו, היינו דוקא אחרי שחיטת הבהמה, כאשר הדם ראוי לכפרה, ונתמעט מדרשות הכתובים ^[424]. מה שאין כן, בדם בהמה בחייה, שהדם עדיין אינו ראוי לכפרה, מועלין בו. ועל כן דנה הגמרא.

גופא, למדנו לעיל, אמר רב הונא אמר זעירא: המקיז דם לבהמת קדשים ^[425], אסור בהנאה ומועלין ^[426] בו ^[427].

ומקשינן: מתיב רב המנונא ממה ששנינו במשנה הבאה: חלב המוקדשין, חלב שנחלב מבהמה נקבה הקדושה בקדושת קרבן, וביצי תורין, ביצים שהטילה תור שהוקדשה לקרבן, לא נהנין ולא מועלין, כמו שיבואר.

וקשה, מה שונה דם מחלב, ^[428] וכשם שחלב אין מועלין בו, כן דם, ולמה מועלין בו?

ומתרצינן: אמר ליה: קיים הבדל בין חלב לדם, כי קאמרינן, במה אמרתי, רק לגבי דם, דהבהמה לא מתקיימת בלא דם, הילכך נחשב כגוף הבהמה, ומועלין בו. אבל חלב, דקא מקיימא, הבהמה מתקיימת בלא חלב, לא! אין מועלין בו, מאחר שאין החלב מגוף הבהמה.

על חילוק זה מקשה רב משרשיא.

מתיב רב משרשיא ממה ששנינו בברייתא: הזבל [גללי בהמה שנהפך לזבל] והפרש, גללי בהמת קדשים ^[429], שבחצר ^[430] הקדש, לא נהנין ולא מועלין, ודמיהן ^[431] יפלו ללשכה, כמו שיבואר.

וקשה: אמאי, למה לא מועלין, הלא הכי נמי, לא מקיים [מתקיים], הבהמה אינה מתקיימת בלא פרש, ובמה שונה מדם?

ומתרצינן: אמרי! מידי איריא!? ^[432] וכי יש להשוות בין פרש לדם?! התם, פרש, דמן עלמא קאתי לה, שבאה לה מן החוץ, כלומר, מאכילת מאכלי חולין, אזיל האי יוצא הפרש אתי אחרינא, ובא לה פרש אחר, הילכך: אינו ממש מגוף הבהמה,

לאפוקי, בניגוד לדם, דמגופה הוא, ^[433] ונברא עמה, והוא חלק מגופה, לפיכך מועלין בו ^[434].

הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא.

קתני, שנינו: הזבל והפרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין ודמיו ללשכה. וברייתא זו מסייעא ליה, היא סיוע, לרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים: "קדוש ואינו קדוש", כלומר, "לא נהנין ולא מועלין", יפלו דמיו ללשכה, כלומר ^[435], הגזברים חייבין ליטפל בכך, ולמוכרן, ויגיעו דמיהן לבדק הבית.

וכן אמרה הברייתא לגבי פרש וזבל: "לא נהנין ולא ומועלין", ומי יהנה מהן, ומה ייעשה בהן, "ודמיהן יפלו ללשכה".

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין "לא נהנין ולא מועלין".

חלב, המוקדשין, שנחלב מבהמת קדשים, וכן ביצי תורין המוקדשין, לא נהנין ^[436], אסור להנות מהן, ולא מועלין, הואיל ואינם ראויין למזבח ^[437].

במה דברים אמורים, שאין מועלין - בקדשי מזבח, שהוקדשו להיקרב הוא עצמו, הילכך, אין דעתו של המקדיש אלא על הקרבן עצמו, לא על חלבו וביציו ^[438],

אבל בקדשי בדק הבית, אם הקדיש תרנגולת ^[439] לבדק הבית, מועלין בה ובביצתה, וכן אם הקדיש חמורה, ^[440] מועלין בה ובחלבה, הואיל וראוי להימכר ולהביא הדמים לבדק הבית.

גמרא:

המשנה חילקה בין קדשי קדושת מזבח לקדשי קדושת דמים.

הגמרא דנה "בקדשי מזבח כי אקדשה קדושת דמים", כלומר, כגון: שהקדיש בהמה, קדושת דמים לצורך מזבח, לימכר ולקנות מדמיו צרכי מזבח.

ולכאורה, משמע מלשון המשנה ^[441]: "במה דברים אמורים בקדשי מזבח", שאפילו כאשר הקדיש קדושת דמים לצורך מזבח, אין מועלין בהן, וקדושתם כדין קדושת מזבח. ועל כך תמהה הגמרא:

אלא, וכי נאמר: גבי מזבח, כי אקדשה קדושת דמים, לא אית ליה מעילה?! ולמה יש עליו קדושת מזבח, הלא הוא עצמו אינו קרב?

ומתרצינן: אמר רב פפא: חסורי מחסרא, המשנה חסרה, והכי קתני, וכך נשנית: במה דברים אמורים, שאין מועלים, כשהקדיש, בהמה או תורין, קדושת הגוף לגבי מזבח, והוא עצמו ייקרב על גבי המזבח,

אבל, אם הקדישו, לבהמה או לתורין, קדושת דמים לגבי מזבח, הואיל ואין עליו אלא קדושת דמים, נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית, לצורכי תיקון החומות והעזרות וכלי המקדש.

ובקדושת דמים, מועלין, כמו שאמרה המשנה בהמשך: הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה, חמורה, מועלין בה ובחלבה.

מתניתין:

משנה זו הובאה במסכת בבא בתרא [עט א], ומתפרשת כאן על פי התוס' כאן, ועל פי פירוש הרשב"ם שם.

כל דבר, שאדם הקדיש, הראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון: שור וכבש ועז תמימים, שאסור להקדישן לבדק הבית ^[442], וכן תורים ובני יונה סולת ולבונה ויין ושמן. וכל אלו אינן ראויין לשקען בבנין. או, כל הראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון: זהב וכסף ואבנים יקרות, וכדומה. או, אפילו ^[443], כל שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית, כגון: חלב גבינה מורייס אשפה עשבים וכדומה, ודינם לימכר, ומדמיהן יקנו צרכי מזבח או צרכי בדק הבית, כפי שהקדיש המקדיש, מועלין בו ^[444]. כמו שיבואר ^[445].

הערות

^[423] גירסת השיטה מקובצת.

^[424] ומבואר לעיל [יא ב]. ועיין בהערה 372.

^[425] טעם כפילות הלשון "אסור בהנאה ומועלין בו", כתב הצל"ח [ברכות לא ב], שמה שאמר "אסור בהנאה", היינו בבהמת קדשים קלים, שאין בהם מעילה, וממילא גם לא לדמיהם, ויש עליהם "איסור הנאה" מן התורה [כמבואר בהערה 54, 213]. ומה שאמר "ומועלין בו", היינו בקדשי קדשים שיש בהם מעילה. אבל השפת אמת מדייק מהסוגיא הקודמת, שמכל מקום, מועלין אף בדם קדשים קלים. כי אם נניח, שאין בהם מעילה מחיים, מה תירצה הגמרא שבדם יש מעילה מחיים, וכיון שכך, יש מעילה אחרי ירידתו לנחל קדרון [על הקושיא: וכי יש לך דבר שמעיקרא אין מועלין ולבסוף מועלין?], אכתי קשה, איך מועלין בדם קדשים קלים אחרי ירידתו לנחל קדרון, בשעה שמעולם אין בו מעילה אף לא בחיי הבהמה? ועיין שם, שסובר, שמכל מקום, יש איסור מעילה מדרבנן בכל קדשים קלים.

^[426] מפשטות לשון הגמרא משמע שהדיון הוא על הדם, ולא על עצם ההשתמשות בבהמה, ולא על הכחשת הבהמה. וכן הוכיחו השפת אמת והחזון איש [בכורות סימן כא אות ט] מקושית הגמרא לקמן מ"פרש", שאם נאמר שההנאה היא עצם ההשתמשות בבהמה, מה הקשה רב המנונא מפרש, הלא הפרש יצא מאיליו. אלא, כתב החזון איש, שאמת היא, שגם על עצם ההשתמשות בבהמה, מעל. ומכל מקום, לא יצא הדם לחולין אחרי מעילת ההקזה, ועדיין יש בדם מעילה, כיון שבקדשי מזבח יש מועל אחר מועל. אבל השפת אמת כתב שלא שייך לומר "יש מועל אחר מועל". ולדעתו, אם נהנה בעצם ההקזה יצא הדם לחולין, ושוב אין מועלין בו. ובאיזה סברא נחלקו? נחלקו, האם יש על הדם דין קדשים שמתו, או לא. ויבואר בהערה הבאה.

^[427] הקשה הקרן אורה, כיון שהדם אינו ראוי לכלום, למה מועלין בו, למה אין דינו כ"קדשים שמתו"? וכן מקשה על שופר של עולה [עיין לקמן הערה 436] שמועלין בו, הלא אינו ראוי להקרבה, ולמה אין דינו כקדשים שמתו? ותירץ, כיון שעיקר הבהמה ראוי להקרבה, לכן אין גם על הדם והשופר הנטפלים עמו דין קדשים שמתו. והקהלות יעקב [סימן יב] מביא כן בשם חכם אחד [והוא החזון איש כמו שיבואר]. ומחדש חידוש עצום: מאחר שהגענו לכך לומר שהם נטפלים אל העיקר, כמו כן, יצאו מידי מעילה בזריקת דם, כשם שכל הקדשים יוצאין מידי מעילה בזריקה. ועיקר זריקת דם הקרבן משפיעה הוצאה ממעילה על הנטפלין, כשם שעיקר הקרבן משפיע עליהם איסור מעילה. ועיין שם שמוכיח כן מגמרא בכורות [כו ב] לגבי צמר. וכן כתב החזון איש [בכורות סימן כא אות ט]. והוכחתו היא: דאם לא כן, למה מועלין בדם, הרי כבר יצא לחולין בעצם מעשה ההקזה, כמבואר לקמן [כ א] לגבי גזבר שנטל אבן, עיין שם. ולפי ביאור הנ"ל, מבואר היטב, כיון שדם זה סופו לצאת מידי מעילה בזריקת הדם, לפיכך, עדיין יש עליו קדושת הגוף, הילכך, אינו יוצא לחולין במעילת ההקזה. וכנראה, שהשפת אמת אינו סובר כן, לכן כתב [עיין בהערה הקודמת] שאם הראשון מעל בעצם מעשה ההקזה, אין מועלין אחר כך בדם.

^[428] ולפי גירסת השיטה מקובצת בתוס', הקושיא היא: הרי דם וחלב הם כמו דבר אחד, דדם נעכר ונעשה חלב [בכורות ו ב].

^[429] כן פירש השיטה מקובצת. אבל הרש"ש מפרש: זבל, הוא מה שכבר יצא, ופרש הוא הנמצא בפנים הבהמה אחרי השחיטה. וכן הוא בלשון התורה.

^[430] לא דוקא בחצר, אלא שדרכן להיות בחצר הקדש. המיוחס לרש"י.

^[431] גירסת השיטה מקובצת.

^[432] גירסת השיטה מקובצת.

^[433] גירסת השיטה מקובצת.

^[434] לפי דברי הקרן אורה [הערה 427] מבואר תירוץ הגמרא כמין חומר. הדם הטפל אל הקרבן, אין דינו כקדשים שמתו, ואילו הפרש, דינו כקדשים שמתו.

^[435] זו היא מסקנת פירוש התוס'. ובתחילה רצו לפרש, שהנהנה ישלם את הקרן להקדש כפשטות לשון הגמרא, וכן הוא בפירוש ב. וכתבו שאי אפשר לפרש כן, לשיטתם [הערה 371, 403 ועוד] ש"לא נהנין ולא מועלין", היינו, פטור מתשלום הקרן, אלא איסור הנאה בלבד. ולא שייך לומר "כל מקום שאמרו וכולהו" והנהנה ישלם ללשכה. ועוד, שאם כן, למה אמרו במספר מקומות "מועלין מדרבנן", הלא בודאי אין הכוונה להבאת אשם מעילות מדרבנן, כי קיים עליו איסור הכנסת חולין לעזרה, ובודאי הכוונה לתשלום קרן בלבד, ומה הנפקא מינה בין "לא מועלין" ל"לא מועלין מדרבנן".

^[436] התוס' מוכיחים מכמה ראיות, שאיסור הנאה מחלב המוקדשן הוא איסור תורה. ראשית, מדרשת הגמרא [בכורות טו א] על מה שאמרה התורה [דברים יב] בפסולי המוקדשין "תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה "ואכלת" ולא חלב. הרי שאפילו קדשים שנפסלו ועומדים לפדייה, גם כן חלבם אסור. והתוס' מוכיחים, שהחלב עצמו אסור, ולא מעשה החליבה בלבד. כי החלב הרי נתמעט מ"ואכלת", מוכח שהוא איסור על החלב. ועוד, הגמרא בבכורות [ו ב] דנה בהיתר חלב אף בבהמת חולין. ואחת מראיות הגמרא היא: ממה שאסרה התורה, במיעוט מפורש, חלב פסולי המוקדשין, משמע שחלב חולין מותר. הרי שהגמרא הניחה, כדבר הפשוט, שחלב פסולי המוקדשין אסור. ומכל מקום, אין בו מעילה, כמבואר בכמה מקומות, שאיסור הנאה ואיסור מעילה אינם חייבים להיות קשורים זה לזה. והתוס', מוכיחים כן ממה שאמרה הגמרא [ראש השנה כח א], שהשומע קול שופר של שלמים לא יצא ידי חובתו, משום שהשופר אסור בהנאה. אף על פי שאין מועלים בו, כיון שהוא של קדשים קלים. והתוס' מאריכים בכך בדף יג א. אבל התוס' והרשב"א והריטב"א בחולין [קלח ב] סוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן. ובמשנה הבאה מדייק התוס' יום טוב מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שסובר שהוא איסור דרבנן. החזון איש [בכורות סימן יח אות יז] טוען, שמה שכתבו התוס' שחלב אסור מן התורה, אין פירושו שהוא אסור כקדשי הגוף עצמם, ואם הם של חטאת, הרי הם כחטאת, ושל שלמים כשלמים, אלא הוי ענין מחודש [כלומר, איסור עצמי]. והטעם, מפני שמן הדין אין בקדושי קדושת מזבח ענין של דמים, אלא ענין של הקרבה בלבד. והוכחתו היא על פי דברי התוס' [ד"ה ודמיו] שכתבו שם במפורש [ועיין בשו"ת משיב דבר חלק ב סימן נ"ח] שדמי חלב המוקדשין יפלו ללשכה, כיון שגם עליו נאמר "לא נהנין ולא מועלין". ואם תמצי לומר שיש עליו קדושת הקרבן שממנו בא, למה יפלו דמיו ללשכה, ולמה לא יפלו דמי חטאת לחטאת ודמי שלמים לשלמים, כמבואר לעיל [ט ב]. כלומר, לדעת החזון איש, לא חלה עליו קדושת קרבן כלל. ומוסיף, מה שאמרו התוס' [ד"ה במה] "לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כגון חלב המוקדשין וביצי תורין", אין הלשון מדוייק, מפני שאין הדבר תלוי בדעת המקדיש, אלא כנ"ל. שלא חלה עליו קדושת דמים כלל. והחפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות, אכן מדייק לשון התוס' "לא היה בדעתו", וכתב, שאם כן, אין איסור הנאה מן התורה, הואיל ולא היה בדעתו להקדישו, ואסור באיסור דרבנן גרידא. ועיין בשו"ת אבני נזר [סימן שלא].

^[437] כן כתבו התוס'. ובסוגיא הקודמת מבואר החילוק בין חלב לדם.

^[438] תוס' ד"ה במה.

^[439] לקמן במשנה הבאה, נחלקו חכמים ורבי יוסי בגידולי קדשי בדק הבית, אם מועלין בהם. וכתב התוס' יום טוב, שמשנתנו היא כדעת רבי יוסי הסובר שמועלין בגידולי הקדש. אבל הגר"א [בהגהותיו למשנה] והרש"ש [יג א] מבארים, שאין ענין זה לזה. שם מדובר בגידולין הבאין לאחר הקדשו, כגון: המקדיש אילן, ואחר כך נתמלא פירות, ועל כך נחלקו תנאים. אבל משנתנו מדברת שהקדיש את התרנגולת כשהיא טעונה ביצים והחמורה כשהיא מלאה, הילכך לכל הדעות מועלין בהם. ומוסיף הגר"א שגם ברישא בקדשי מזבח מדובר באופן זה, והמשנה באה לחדש, שאף על פי כן, אין מועלין בחלב וביצים. וכבר קדמם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים מובא בספר כנסת ה ראשונים. אבל, כתבו האחרונים [ועיין חזון יחזקאל א ט] שהתוס' במסכת תמורה [לא ב] אינם סוברים כך. ועוד מדברי השיטה מקובצת בדברי התוס' [לעיל הערה 428] שההוה אמינא בקושית רב המנונא, היא, משום דדם נעכר ונעשה חלב, לא משמע כן. כיון שאם היה מדובר בחלב שעתה נמצא בגוף הבהמה, ומקדישו עם הבהמה, למה הוצרך לומר מפני שדם נעכר ונעשה חלב, הרי החלב עצמו הוקדש? וכן יש לדון לפי דברי התוס' [ד"ה במה] "לא היה בדעתו וכולהו", משמע שמדובר בחלב שעכשיו נמצא בגוף הבהמה. הואיל ובחלב זה שייך לדון אם היה בדעתו או לא היה בדעתו. אבל אם תמצי לומר, שמדובר בחלב הבא לאחר מכן, אף אם היה בדעתו להקדישו, מה בכך, הלא הוי דבר שלא בא לעולם? וכבר הובא [לעיל הערה 436] בשם החזון איש, שדברי התוס' הם לאו בדוקא.

^[440] פירש רש"י במסכת תמורה [לא ב], שהתנא מדייק בלשונו "תרנגולין", מפני שאין דרך להקדיש "תורין" לבדק הבית, כיון שהם ראויין למזבח. וכן נקט "חמורה", שאף על פי שהיא בהמה טמאה, חלה עליה קדושת בדק הבית.

^[441] תוספת ביאור: ממה ששנתה המשנה בסיפא "קדשי בדק הבית, מועלין", יש לדייק, שרק בבדק הבית מועלים, ואילו בקדושת דמים לגבי מזבח, אין מועלין. פירוש ב.

^[442] מפני שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית, ואם הקדישן, אינם יוצאין מידי מזבח [תמורה לג א]. כן כתבו הראשונים. והילכך, כתב הר"י מיגאש, לא שנה התנא חלוקה רביעית: "כל הראוי למזבח ולבדק הבית", מפני שמה שראוי למזבח, הרי הוא למזבח.

^[443] כתב הרשב"ם [שם]: המשנה נשנתה כפי סדר חשיבותם. קדשי מזבח חשובים מקדשי בדק הבית, וקדשי בדק הבית חשובים מקדשי דמים, הילכך, שונה בדרך "לא זו אף זו", לא רק אלו החמורים, מועלין בהן ובמה שבתוכן, אלא אפילו הקלין.

^[444] גירסת המשנה. והגירסא בבבא בתרא שם: מועלין בהן ובמה שבתוכן. וכתב שם הרשב"ם, שמדובר שלא הזכיר במפורש שמקדיש את המים שבבור, ובכל זאת, נתקדשו המים, הואיל והבור היה מלא בשעת ההקדש. ומשמע מדבריו, שזהו חידוש המשנה. והרשב"ם פירש כן, כי כן משמע שם בסוגיא, שהגמרא הביאה משנה זו בקשר למשנה ההיא [עח ב] "המוכר את החמור מכר סיח:. מכר בור מכר מימיה". וכתב שם המאירי, ואף על פי שלענין מכר, מכר את הבור לא מכר מימיו [עיין שם עט ב שהוא מחלוקת תנאים], לגבי הקדש הכל מוקדש.

^[445] הר"ן שם כתב פירוש אחר: כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, והקדישם לבדק הבית, וכן נמי דברים הראויים לבדק הבית, והקדישן למזבח, או שהקדיש למזבח ולבדק הבית דברים שאינם ראויים להם, אף על פי שהקדיש דבר שאינו ראוי, מועלים בהם ובמה שבתוכן. וכתב שלמד כן מפירוש הרמב"ם. וזה לשון הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה א]: אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק, כגון: אבן או קורה. או, המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח, כגון: כבשים ותורים. או, המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית, כגון: אבן וקורה. או, המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה, כגון: המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע, אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר, מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו דברים הראויין להפדות.

ד משנה כל שהוקדש לבית המקדש, הראוי להקרבה על המזבח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As Rav said: In a case of one who lets blood from a live sacrificial animal, deriving benefit from that blood is prohibited and one is liable for misusing it by Torah law. Since there is a stage when there is a prohibition of misuse by Torah law, one can understand the halakha that one is liable by rabbinic law for misusing the blood ultimately, when it descended to the Kidron Valley. This is not comparable to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are initially not subject to misuse by Torah law.

§ The Gemara analyzes the matter itself. Rav Huna says that Rav says: In a case of one who lets blood from a sacrificial animal, deriving benefit from that blood is prohibited and one is liable for misusing it. Rav Hamnuna raises an objection to the opinion of Rav from the mishna below: With regard to the milk of animals consecrated to be sacrificed and the eggs of doves consecrated to be sacrificed, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse, despite the fact that one is liable for misuse of the animals and doves themselves. Apparently, the products of a consecrated item do not share its status with regard to the halakha of misuse. Why doesn’t this principle apply to blood as well?

Rav said to Rav Hamnuna in response: When we said the products of a consecrated item are also subject to the halakha of misuse that was only with regard to blood, as the animal cannot exist without blood and therefore the blood is considered like the animal itself. But in the case of milk, since the animal can exist without milk, the milk is not considered like the animal itself.

Rav Mesharshiyya raises an objection to this suggestion from a baraita: One may not derive benefit from the dried manure and the fresh dung of offerings of the most sacred order found in the Temple courtyard ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for misusing them; and the money received from their sale will be allocated for the treasury chamber of the Temple.

In light of the suggested distinction between blood and milk, the Gemara asks: Why is the dung not subject to the halakhot of misuse? Here too, the animal cannot exist without dung, and therefore the dung should be subject to the halakhot of misuse like blood. The Sages say in response: How can you compare the two cases? In the case of this dung that comes to the animal from an external source, i.e., the food that it ate, this food goes out of the body in the form of dung and that other food comes into the body and takes its place. This description serves to exclude blood, which is part of the animal’s body and is not replaced from an external source.

The Gemara notes: The baraita teaches that one may not derive benefit from the manure and dung ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for misuse, and the money received from their sale will be allocated for the treasury chamber of the Temple. This supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: Wherever the Sages said an item is consecrated and not consecrated, as in this case where one may not derive benefit but he is not liable for misuse either, the money received from its sale is allocated for the treasury chamber of the Temple.

MISHNA: With regard to the milk of sacrificial animals and the eggs of sacrificial doves, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them after the fact he is not liable for their misuse.

In what case is this statement, that if one derived benefit from the eggs or milk of sacrificial animals, he is not liable for their misuse, said? It is stated in the case of sacrificial animals offered on the altar, as their eggs and milk are not brought to the altar and therefore they are considered distinct from the offerings themselves. But this is not the halakha in the case of animals that are not sacrificed and are consecrated only for Temple maintenance. For example, if one consecrated a hen he is liable for misusing it and for misusing its egg; if one consecrated a donkey he is liable for misusing it and for misusing its milk, as the animal and its milk, and likewise the hen and its eggs, are both consecrated for Temple maintenance and are deemed a single unit.

GEMARA: The mishna teaches that if one derived benefit from the eggs or milk of consecrated animals sacrificed on the altar he is not liable for their misuse. The Gemara asks: But does that mean that in a case of an item that is suitable to be sacrificed on the altar, if he consecrated it with a sanctity that inheres in its value, i.e., to sell it and use the money to buy an offering rather than sacrifice the animal itself, then its eggs or milk are not subject to the halakhot of misuse? Since he does not intend to sacrifice the animal itself, why shouldn’t the prohibition of misuse apply to its milk or its eggs?

Rav Pappa said: The wording of the mishna is incomplete and this is what it is teaching: In what case is this statement, that the milk and eggs of a consecrated animal sacrificed on the altar are not subject to misuse, said? It is said when he consecrated the animal with inherent sanctity to be sacrificed on the altar. But if he consecrated it with a sanctity that inheres in its value, i.e., to sell it and use the money to buy an offering to be sacrificed on the altar, then it is considered as though he consecrated it for the Temple maintenance and it is subject to misuse. Therefore, if one consecrated a hen to sell it and use the money to buy an offering he is liable for misusing it and for misusing its egg; if one consecrated a donkey he is liable for misusing it and for misusing its milk.

MISHNA: With regard to any consecrated item that is fit for sacrifice on the altar

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המקיז דם לבהמת קדשים. אותו דם שהקיז:

אסור בהנאה ומועלין בו. דכיון דלא חזי לזריקה חשיב נמי כי גופה דבהמה ומועלין בו:

דלא מתקיימא הבהמה בלא דם. דדם הוא הנפש הלכך מועלין בו:

הזבל והפרש שבחצר. של הקדש וה"ה דאפי' בכ"מ אלא דרגיל למיהוי בחצר של הקדש:

הכא נמי נימא לא מתקיימא בהמה בלא פרש. שלא יהא לה קצת פרש בבטנה ולימעול ביה:

אמרין. לא דמי דמה לפרשה דפרש מן עלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל אפילו אזיל האי לגמרי מגופא אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופא דמי:

מסייעא ליה לר' אלעזר. הא דקתני לא נהנין ולא מועלין דהיינו קדוש ואינו קדוש^א)נראה דצ"ל והכי מסייע ליה לר"א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללישכה דההיא כו' והכי מסייע ליה דקדוש ואינו קדוש זהו לא נהנין ולא מועלין דההיא דקתני לא נהנין ולא מועלין מסייע בה הכי ודמיו יפלו ללשכה לבדק הבית ובמסכת זבחים הויא:

בד"א בקדשי מזבח. דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך לא נהנין ולא מועלין:

אבל בקדשי בדק הבית. הכי נמי דמועלין בהן הואיל וקדושת דמים הן ראוין הן לגבי בדק הבית. השתא קא דייק לה למתני' דקתני בד"א כו':

וקאמר אלא בקדשי מזבח אי אקדיש להאי חלב ובצים לקדושת דמים. למזבח שיקנה מהן דבר הראוי למזבח לא אית ביה מעילה אמאי:

אלא אמר רב פפא חסורי מחסרא כו'. בור מלא מים. זהו ראוי לבדק הבית לבנין ולא למזבח ואי אמרינן הא חזי למזבח לניסוך המים כיון דלאו מים חיים הן לא חזו לניסוך:

גמרא הזבל והפרש. נראה דזבל הוא מה שמוציאה ומשליכה לחוץ. ופרש נקרא כשהוא עדיין במעיה וכדכתיב בקרא וקרבו ופרשו. ולכן לא פריך רק מפרש:

תד"ה ודמיו. דאפי' כי איכא מעילה מדרבנן ל"מ אלא קרן כדאיתא בריש מכלתין וכל לא מועלין כו' אף מדרבנן כדפי' במתניתין. כצ"ל:

תד"ה אלא. קס"ד כו' למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח דומיא דקדשי בד"ה כו'. כצ"ל:

גמ' לאפוקי דם מגופיה הוא. קתני לא נהנין וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לאפוקי וכו' בהמה "היא" כצ"ל:

תד"ה (בע"א) וכי משום דקאמר "מילתא" פסיקתא ואמרת כצ"ל:

תוס' ד"ה תורים וכו' כל היכא דקתני אין מועלין. עי' ע"ז מב ע"ב וצ"ע:

(יב ב) כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה.—מתוס' ד"ה ודמיו נראה שהיתה גירסתם כאן "דמיו יפלו לנדבה" (ועי' מ"ש לעיל ט ב).

(שם תוספות) ד"ה ודמיו וכו' כמו חלב המוקדשין וכו' יפלו דמיו לנדבה.—דברי התוס' כאן סותרים דבריהם לקמן יג א ד"ה אתיא, שחלב המוקדשין טעון קבורה.

המקיז דם לבהמת קדשים. אותו דם שהקיז אסור בהנאה ומועלין בו דכיון דלא חזי לזריקה חשיב כגופה דבהמה ומועלין בו וכיון דאית ביה האי מעילה מעיקרא מש''ה אית ביה מעילה נמי לאחר שיצא לנחל קדרון אבל תורין דלא הויא בהו מעילה מעיקרא כלל קשה לי: איתיביה רב המנונא חלב המוקדשין וכו'. ולא אמרי' דכגופה דמי הכי נמי לימא גבי מקיז דם אמאי מועלין: דלא מתקיימת הבהמה בלא דם. דדם הוא הנפש להכי אמרי' כגופה דמי ומועלין בו: הא מתקיימא בלא חלב. הלכך אין מועלין בו: הזבל והפרש. של קדשים שהוא בחצר ה''ה בכל מקום אלא דדרכו להיות בחצר של הקדש לא נהנין ולא מועלין: ויפלו דמיו ללשכה גרסי': הכא נמי לא מקיימא הבהמה בלא פרש. שלא יהא קצת פרש במעיה וכגופה הוא ולימעול ביה: אמרי. לא דמי דמה לפרשה דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל של חולין אפילו אזיל מגופה לגמרי אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופה דמי הלכך אין מועלין בו: לאפוקי דם דגופה של בהמה היא. שהרי נברא עמה הלכך מועלין בו: קתני לא נהנין ולא מועלין ודמיו ללשכה מסייע ליה לר''א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש. דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללשכה: מתני' בד''א בקדשי מזבח. דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך אין מועלין בהן: אבל בקדשי בדק הבית. הואיל וקדושת דמים הן וכולן ראוין לבדק הבית אפילו אם הקדיש תרנגולת וכו' דמועלין בין בביצים בין בחלב: גמ' השתא קא דייק למתני' דקתני בד''א וקאמר גבי מזבח אפילו כי אקדשיה קדושת דמים לית בהו מעילה דהכי משמע בד''א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה''ב וכו' אבל אם הקדיש בהמה ועוף למזבח שיקנה מהם דבר הראוי למזבח אין מועלין בחלב וביצים ואמאי לית בהן מעילה אלא אמר רב פפא כו':

כלומר ומ''מ קשיא לי גבי מתניתין דתורין שלא הגיע זמנן דמשמע ליה לכי שיגיע זמנן מועלין בהם ומי איכא מידי דמעיקרא לית בהו מעילה קודם שיגיע זמנו ולכשיגיע זמנו אית בהו מעילה וקשיא לפירוש זה חדא דמאי מייתי ראיה בסמוך מדם דכי יצא לנחל קדרון מועלין בו והלא לא הוי מעילה בדם אלא מדרבנן וגבי תורים לכשיגיע זמנו מועל בהם מה''ת ועוד קשיא דמשמע שבא לישב קושיתו דלעיל ולא משמע דקאי אההיא דתורין דאייתי ליה עלה לכך נראה דהכי פירושו מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן כלומר לא כמו שאתה סובר מתוך קושיתו דאיכא מעילה מה''ת מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן דוקא ולא מה''ת וקשיא לי מי איכא מידי כו' כלומר. מיהו הייתי מקשינן כך והיה קשיא לי על דבריך מי איכא מידי כו' משום דקאמר פסיקתא ואמרת דכל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה אפילו בקדשים קלים ואמאי הא לית בהו מעילה בקדשים קלים קודם שמתו ולבסוף לאחר שמתו איכא מעילה מדרבנן והיינו הא דקאמר לעיל וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כלומר קדושה שבהם שלא היה בה מעילה כלל להיכן הלכה שתחול עליה קדושה חמורה והשתא ניחא דמייתי שפיר מדם דאיכא מעילה לבסוף מדרבנן דהוא הדין גבי קדשים שמתו שהיה בהם מעילה מדרבנן ואע''ג דמעיקרא ליכא בהן מעילה כלל והדר דחי התם איכא מעילה במקיז דם אפילו מה''ת ואם כן הויא דכי נמי נשחטה יש בהן מעילה מדרבנן: המקיז דם בבהמת קדשים אסור ומועלין בו. וא''ת הכתיב לכפר ודרשינן לכפרה נתרבו ולא למעילה י''ל דה''מ בדם שחוטה ההיא לכפרה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא: מתיב רב המנונא וביצי תורים כו'. וקס''ד דדם כמו חלב ומשני כי קאמר גבי דם דלא מקיימא בלא דם וחשוב כגופה אבל חלב דמקיימא שפיר בלא חלב לא הוי כגוף הבהמה: הפרש והזבל שבחצר. פירוש שיצאו מן הקדשים: ודמיו יגיעו ללשכה מסייע ליה לר''א דאמר ר''א כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש. כלומר לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו לנדבה משמע שר''ל שישלם אותו שנהנה ממנו את הקרן ול''נ דאם כן מאי איכא בין לא מועלין מדרבנן למועלין מדרבנן דאפילו כי איכא מעילה מדרבנן לא משלם אלא קרן כדפי' במתני' וכל לא מועלין דמתני' ר''ל דלא מועלין אף מדרבנן אלא ה''פ ודמיו יפלו לנדבה הגזברים חייבים ליטפל בפרש ובזבל למוכרן ולהגיע דמיו ללשכה וה''ק ר''א כ''מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש כמו חלב המוקדשין וכיוצא בו שאין יכולין ליהנות מהם מה יעשו מהם יפלו דמיו לנדבה: חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. פירוש חלב של בהמה נקבה של קדשים וכן ביצים של תורין של הקדש שקדושתם קדושת מזבח כדמפרש ואזיל וא''ת הא תינח בביצי תורים דלא מצינו שיהא שום איסור בהם אלא חלב המוקדשין הא אשכחן דאסור אף בפסולי המוקדשין דאמר (בכורות דף טו.) תזבח [ולא גיזה] בשר ולא חלב וא''כ אמאי אין מועלין וי''מ דכי אסר רחמנא חלב ה''מ לענין שאסור לחלוב כי היכי דדרשינן (שם) מתזבח ולא גיזה דאסור לגזוז אבל החלב עצמו שרי מידי דהוה אגיזה דשריא ול''נ דוודאי א''א לומר כן דהא אמרי' בפ' השוחט (חולין דף לו.) הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה ומאי קאמר והא גיזה עצמה שריא אלמא מייתי ראיה מחלב דאסור אף כי נחלב כבר והא דמייתי גיזה כמו וכו' הוא ושיטפת הש''ס הוא לאיתויי בהו לגיזה ועבודה ואין לתמוה מ''ש חלב מגיזה דגבי גיזה דרשי' (בכורות שם) דאסור לגזוז וגיזה שרי וגבי חלב אף כי נחלב אסור וי''ל דהכא והכא במשמעותיה דקרא דלמעוטי גיזה כתיב תזבח כלומר אבל לא תגוז למעוטי חלב כתיב ואכלת בשר דמשמע אבל חלב לא תאכל ושם בחולין (דף לו.) פירש כן אלמא משמע דחלב עצמו אסור וכן משמע בהדיא בבכורות (דף ו:) דקאמר מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין הא חלב דחולין שרי א''כ דחלב עצמו אסור וקשה לן אמאי אין מועלין ונרא' לפרש למורי שי' דנהי דאסור מ''מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין דלא הוו קדשי ה' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דלהוי חשוב כגוף הבהמה וראיה מדאמר בר''ה (דף כח.) שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא וקאמר התם מ''ש ומשני גבי שופר של עולה כיון דמעל נפקי לחולין אבל של שלמים דליכא מעילה איסור הוא דרכיב עליה אלמא דבשופר של שלמים איכא איסורא ומ''מ ליכא מעילה בשלמים משום דלא הוו קדשי ה': הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה. דהכא ראוי לימכר ולהביא הדמים לבדק הבית: אלא גבי מזבח כי אקדיש קדושת דמים לית בהו מעילה. קס''ד דה''ק במתני' בד''א בקדשי מזבח שהקדישו לצורך מזבח למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח וקדשי בדק הבית דהיינו קדושת דמים: במה דברים אמורים שהקדישו קדושת הגוף לגבי מזבח. פירוש ליקרב לגבי המזבח וא''כ לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כמו חלב המוקדשין וביצי תורין ולכך אין מועלין: כל הראוי למזבח כו'. כדמפרש ואזיל הקדיש בור מלא מים דהמים ראוים לבדק הבית לגבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים וגם לא חזו לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בפרק לולב וערבה (סוכה דף מח.) שהיה ממלא ממעיין בית השילוח כדנפקא לן התם מדכתיב ושאבתם מים בששון וגו' אשפה מלאה זבל אין ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים היונים ראוים למזבח להקרבה אבל השובך אין ראוי לבדק הבית דשובך שוה הרבה ואין עוקרים אבניו לשום בבדק הבית דאם כן פוחתין דמיו וכן באילן ובפירות אין האילן ראוי לבדק הבית לקורות דאם כן היה פוחת דמיו והפירות אין ראוין למזבח כדכתיב (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה אך אם הוא זית או גפן ראוים למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים ואין ראוים לבדק הבית כדפרישית: