מעילה יב ע"א

הדשן שעל המזבח החיצון הריהו בדין מעילה, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), ולהורות שיש לגנוז את הדשן אף שכבר נעשתה מצוות ההרמה בו, ולכן יש בו דין מעילה. ואולם הדשן שעל המזבח הפנימי מנלן [מנין לנו] שצריך להניחו במקום הדשן של המזבח החיצון, ואף בו יש דין מעילה?

אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדינה של עולת העוף "והסיר את מראתו בנצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן" (שם א, טז). הרי שאותו מקום אליו מושלך זפק עולת העוף ("מוראתו") מכונה "מקום הדשן", שהוא מקום נתינת הדשן מעל המזבח. ומעתה, אם כתוב זה אינו ענין לדשנו של המזבח החיצון, שהרי כבר למדנו דינו מהכתוב "ושמו אצל המזבח", תנהו ענין לדשן שעל המזבח הפנימי, שאף הוא בכלל המצוה להינתן באותו מקום, ודוחים:

אימא [אמור] כי אידי ואידי [זה וזה] שני הכתובים הללו עניינם בדשן שעל המזבח החיצון, ונצרך כתוב נוסף זה שמצויין בו "מקום הדשן" על מנת לקבוע לו לדשן מקום מוגדר להניחו. ואם כן אין מקור לדין דשן המזבח הפנימי!

ומשיבים: אם כן, שעניינם של שני המקראות הללו הוא בדשן המזבח החיצון ובא הכתוב הנוסף הזה לקבוע לו מקום, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "והסיר את מוראתה בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח", והיינו מבינים שהוא באותו מקום כ"אצל המזבח" האמור בדשן המזבח החיצון. ולא היה צורך איפוא בתוספת הכתוב "אל מקום הדשן", ומעתה מאי [מה] מלמדתנו התוספת "אל מקום הדשן"? — שאפילו הדשן של המזבח הפנימי ניתן שם.

ושואלים עוד: ודין דישון המנורה ששנינו במשנה שלאחר שנעשתה מצוותו אין מועלים בו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: הדבר נלמד מן הה"א היתירה שבכתוב "הדשן", שכן היה יכול להיאמר בכתוב רק "דשן", ונאמר "הדשן" — הרי זה בא לרבות גם את דשן המנורה.

א משנה שנינו במשנה הקודמת שתורים שלא הגיע זמנם, וכן בני יונה שעבר זמנם אין נהנים מהם לכתחילה, ואולם העובר ונהנה מהם — אין בו דין מעילה. על דברים אלה חולק ר' שמעון ואומר כי אף תורין שלא הגיע זמנן — מועלין בהן, אבל בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן.

ב גמרא מן המשנה הקודמת וממשנתנו זו רואים שנחלקו חכמים ור' שמעון אם יש דין מעילה בתורים שעדיין לא הגיע זמנם, ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח, מובנת] שיטתו של ר' שמעון, כדקתני טעמא [כמו שהוא עצמו, שנה טעם] שיטתו במקום אחר, שכן שנינו במשנה במסכת זבחים (קיב,ב): שהיה ר' שמעון אומר בטעם שיטתו זו, שכלל הוא, כי כל הראוי להיות קרב לאחר זמן וכגון תורים אלה שיוכשרו להקרבה לכשיגדלו, והקדישו בתוך זמנו, לפני שהגיע זמנו להיקרב, ושחטו בחוץ — הרי הוא עובר בלא תעשה, ואולם אין בו חיוב כרת. וטעם זה הוא אף הסברה של שיטת ר' שמעון במשנתנו, שיש דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם.

אלא לשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם, יש לשאול: מאי שנא [מה שונה] דין זה מדין בהמה שהוא מחוסר זמן (שטרם הגיע זמנה הראוי להקרבה), שחלה עליה קדושה, וכפי ששנינו בענין מעשר בהמה שאף בהמה שלא הגיע זמנה ועדיין אינה ראויה להקרבה נכנסת לדיר להתעשר?

אמרי [אומרים] בתשובה לדבר: אין להשוות אלה לאלה, שכן המקדיש מן הבהמה מחוסר זמן — הרי זה מידי דהוה [כמו שהינו] מקדיש בעל מום, שחלה עליו קדושה לענין זה דבר [שבן] פדיון מקדושה לחולין הוא. ומתוך שככלל חלה קדושה בבהמה בעלת מום, אף חלה בה קדושה כשהיא מחוסרת זמן. אבל הני [אלה] עופות, כיון שאין מום פוסל בעופות — אין איפוא לעופות דין פדיון בבעל מום, ואי אפשר לומר שפדיונם מוכיח על קדושתם, ואין אם כן מקום לומר שמתוך כך אף תחול קדושה במחוסר זמן בעופות.

ג ועוד לענין תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם, אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו, כיון שאינם ראויים עוד להקרבה, ויצאו בכך מכלל "קדשי ה' ", שכן אף לפדותם אינו יכול (שכן אין פודים את הקדשים שהאכילם לכלבים) ומשום כך אף יצאו מידי מעילה דבר (מדין) תורה.

ומסופר כי יתיב [ישב] עולא בבית המדרש וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] בשמו של ר' יוחנן, אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן שמע [מי שומע, יקבל] לך ולר' יוחנן רבך בהלכה זו, שאין בהם עוד דין מעילה מן התורה?! וכי קדושה שהיתה בהן עד שמתו להיכן הלכה שיצאו מידי מעילה?!

אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: לשיטתך תיקשי מתניתין [תוקשה לך הלכה מפורשת במשנתנו] ששנינו בה כי תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן — לא נהנין ולא מועלין בהם, הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: קדושה שבהן בבני יונה שעבר זמנם להיכן הלכה, ומדוע אין בהם מעילה?!

אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא בתשובה: אכן גם בקדשים שמתו וגם בבני יונה שעבר זמנם פקעה לה הקדושה שמן התורה, ואולם מודינא [מודה אני] לך דאיכא [שיש] בקדשים שמתו דין מעילה מדרבנן [מדברי סופרים], ואף בבני יונה שעבר זמנם כך הדין, ואין מקום לשאול על הקדושה להיכן הלכה. ואולם דבר זה קשיא [היה קשה] לי: מי איכא מידי [האם יש דבר] דמעיקרא [שמתחילה], בשעה שהוקדשו, עדיין לא אית ביה [אין בו] דין מעילה מן התורה, ולבסוף אית ביה [יש בו] דין מעילה (מדברי חכמים) כגון תורים שלא הגיע זמנם?

ותוהים: ולא? והאם אין דבר כזה שבתחילה אין בו דין מעילה ולבסוף יש בו דין מעילה? והא איכא [והרי יש] דם, דמעיקרא לית [שמתחילה אין] בה דין מעילה, ולבסוף אית [יש] בה דין מעילה, דתנן [שכן שנינו במשנה בדף הקודם]: דם, בתחלה — אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון — מועלין בו!

ודוחים: אמרי [אומרים]: אין זו ראיה, שכן התם נמי [שם, בדם, גם כן] איכא [יש] מעילה מעיקרא [מתחילה],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

תרומת הדשן של מזבח החיצון, קבעה לה התורה מקומה, דכתיב ביה "ושמו אצל המזבח",

אלא, דשן מזבח הפנימי, מנלן, שמקומו שם בבית הדשן?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר, ^[406] דאמר קרא, "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". ^[407] ודרשינן: אם מה שאמרה תורה "אל מקום הדשן", אינו ענין, לא בא ללמדנו לדשן של מזבח החיצון, שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" [ויבואר בהמשך], תנהו ענין, הרי הוא בא ללמד, לדשן של מזבח הפנימי. שכך היא המידה בתורה, שאם אינו ענין לו, תנהו לדבר אחר, הדומה לו.

ומקשינן: עדיין אין הדרשה מבוארת, כי אימא, הרי יתכן לומר כי אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים בדשן של מזבח החיצון, כי ממה שנאמר "ושמו אצל המזבח" עדיין אינו ברור באיזה מקום אצל המזבח יתנו, במערבו או במזרחו, לפיכך, כתבה התורה "אל מקום הדשן", וכדי לקבוע לו מקום ב"מזרחו" של כבש, ונאמר: הרי זה בא ללמד, ונמצא למד ^[408].

ומנלן שגם דשן מזבח הפנימי הניחו שם באותו מקום?

ומתרצינן: אם כן, שהתורה באה ללמדנו על קביעות מקום תרומת הדשן של מזבח החיצון בלבד, לימא קרא, היה די אם היה הכתוב אומר "אצל המזבח", והיינו דורשים גזירה שוה "אצל" "אצל". נאמר כאן "אצל", ונאמר בדשן מזבח החיצון "אצל" ["ושמו אצל המזבח"], ודי בכך ללמדנו ששם הוא מקום שימת תרומת דשן החיצון,

מאי, למה הוסיפה התורה ואמרה "אל מקום הדשן"? אלא, בא הכתוב ללמדנו, דאפילו דשן מזבח הפנימי, גם הוא מקומו שם.

וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן, מצאנו דרשה למזבח הפנימי, ^[409] אבל דשן מנורה, מנלן שגם הוא מקומו שם?

ומתרצינן: "דשן", "הדשן". כלומר, ^[410] זה שהתורה הוסיפה את אות ה"א הידיעה ואמרה "הדשן", והיה די לומר "דשן", מהאות היתירה מרבינן גם לדשן המנורה.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין".

ועל כך חולק רבי שמעון.

רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, והטעם יבואר בגמרא,

אבל, בני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין ^[411] בהן. כדברי התנא קמא.

גמרא:

הגמרא דנה בטעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים. והגמרא רוצה לדמות דברי רבי שמעון בדין תורין שלא הגיע זמנן לדבריו בדין "שחוטי חוץ". לפי שהשוחט והמעלה זבחים חוץ לבית המקדש [ויקרא יז] חייב כרת.

במה דברים אמורים, בקרבנות הראויים לבוא בפנים. אבל קרבנות שאינם ראויים לבוא בפנים, כגון: הרובע והנרבע וכולהו, אם הקריבם בחוץ לשם זבח, פטור. שנאמר [שם] בפרשת שחוטי חוץ "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'", ודרשינן: כל שאינו ראוי לפני משכן ה', אין חייבין עליו.

שם [זבחים קיב ב] דנה המשנה בקרבנות כשרים, אלא שעתה אינו זמן הקרבתם, ושחטם בחוץ. כגון: אותו ואת בנו, שנשחט כבר אחד מהם היום, והרי אסור לשחוט השני. או "מחוסר זמן", והוא כל בהמה תוך שבעה ימים ללידתו, ואסור להקריבו, כמו שנאמר [שמות כב] "שבעת ימים יהיה עם אמו". רבי שמעון סובר: אף שאינו חייב כרת מאחר שאינם ראוים היום, מכל מקום, הואיל והם ראוים לאחר זמן, עובר בלא תעשה. שנאמר [דברים יב] "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו". ושם [קיד א] מבואר דרשתו מפסוק זה לאיסור לא תעשה ל"מחוסר זמן". ואילו חכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זו, והם סוברים: כל שאין בו כרת, אין בו לא תעשה.

ומבררת הגמרא: בשלמא רבי שמעון, מבואר טעמו, מדוע מועלין בתורין שלא הגיע זמנן, כדקתני טעמא, כמו ששנינו [שם]: שהיה רבי שמעון אומר: כל הראוי לבוא לאחר זמן ^[412], הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת. וכיון דאם שחטן בחוץ עבר בלא תעשה, אם כן, יש בהן חשיבות לענין שמועלין בהן,

אלא, לרבנן, אף אם הם סוברים שהשוחט מחוסר זמן בחוץ אינו עובר בלא תעשה,

מכל מקום קשה, מאי שנא, מה שונה דין תורין אלו, ממחוסר זמן, שהם ודאי קדושים ומועלין בהם ^[413], אף כשלא הגיע זמנם, ולמה אין מועלין בתורין שלא הגיע זמנן? ומתרצינן: אמרי! אין לדמות תורין שלא הגיע זמנן למחוסר זמן בבהמה, כי מחוסר זמן, יש בו מעילה, מידי דהוה אבעל מום, כשם שיש מעילה בבהמת בעל מום,

ומדוע יש מעילה בבעל מום?

דהוי בר פדיון, כיון שדינו להיפדות, ודמיו יפלו לנדבה לקנות מהן קרבן אחר, הילכך יש עליו קדושת דמים.

והוא הדין למחוסר זמן, הואיל ואם יפול בו מום, יפדה. נמצא שיש עליו, על כל פנים, קדושת דמים,

אבל הני עופות, תורין שלא הגיע זמנן, עתה ^[414] אינן ראויין לקדושת הגוף, וגם אינן ראויין לקדושת דמים, כיון דאין מום פוסל בעופות, לפיכך ^[415], אין לעופות פדיון ^[416],

הילכך, אין מועלין בהן.

הגמרא מביאה ויכוח עולא ורב חסדא. ושייך לדין "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן". ועיקר הדברים כבר נשנה לעיל בתחילת המסכתא.

אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו, כיון שהולכים לאיבוד ואינם ראויין אפילו לפדיון, יצאו מידי מעילה דבר תורה, כי אינם מ"קדשי ה'". אלא יש בהן מעילה מדרבנן. והנהנה מהם משלם קרן בלבד ^[417].

יתיב, ישב עולא, ^[418] וקאמר להא שמעתא, ואמר שמועה זו.

אמר ליה רב חסדא: מאן שמע לך, מי ישמע לך, ולרבי יוחנן רבך! כי איך יתכן לומר שאין מועלין בהן מן התורה, וכי קדושה, קדושת מעילה שהיתה בהן קודם שמתו, להיכן הלכה?

אמר ליה עולא לרב חסדא: לדבריך, תיקשי מתניתין, ששנינו במשנתנו: תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, מדרבנן אסור להנות מהם, ולא מועלין בהן כלל, אף לא מדרבנן, והנהנה מהן אינו משלם אפילו קרן! ^[419]

ועתה, לדבריך רב חסדא, הכא נמי ^[420] בבני יונה שעבר זמנן, נימא, וכי תאמר "קדושה שבהן להיכן הלכה!? ^[421] אמר ליה רב חסדא לעולא: מודינא לך, אני מודה לך, דבקדשים שמתו אין מעילה מן התורה, אלא איכא מעילה מדרבנן,

אבל, וקשיא לי, על דברי רבי יוחנן שאמר בלשון פסוקה "קדשים שמתו", ומשמע שבכל הקדשים הדין הוא ש"יש בהם מעילה מדרבנן", אפילו ב"קדשים קלים" ^[422],

ועל דברים אלו קשה לי: מי איכא מידי וכי יש לנו כיוצא בו, כלומר, וכי יתכן, דמעיקרא שבתחילתו, לא אית ביה מעילה, אפילו מדרבנן, ולבסוף לאחר שמתו אית ביה מעילה?! ומה שאמר רב חסדא "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", התכוון לומר: וכי הקדושה ש"לא" היתה לה, להיכן הלכה, מי הביא עליה קדושת מעילה לאחר מיתתה?

ומקשינן: ולא?! וכי לא מצאנו דבר שבתחילתו אין בו מעילה כלל, ובסופו יש בו מעילה?!

והרי דם, דמעיקרא לית בה [בו] מעילה, ולבסוף אית בה [בו] מעילה,

דתנן, כמו ששנינו לעיל [יא א]: דם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו, מדרבנן.

ומתרצינן: אמרי! אין מדם ראיה, כי התם, בדם, נמי איכא מעילה מעיקרא, בתחילתו משעת הקדשתו מועלין בו.

הערות

^[406] הגאון יעב"ץ.

^[407] גירסת תוס' ושיטה מקובצת.

^[408] תוס' יומא שם.

^[409] גירסת השיטה מקובצת.

^[410] כן כתב השיטה מקובצת. וכן כתבו התוס' ביומא שם. אבל התוס' כאן [כנראה, שהיתה להם גירסא אחרת] כתבו, שנלמד "דשן" "דשן" לגזירה שוה. ומבארים החק נתן והרש"ש, נאמר במזבח הפנימי "דשן", ונאמר במנורה "בהיטיבו" והוא מלשון "דשן", ודרשינן: מה דשן מזבח הפנימי מקום שימתו הוא במקום שפך הדשן, אף דשן המנורה. [ולפי הגרי"ז בהערה 405, צריך לומר שאינה גירסא נכונה].

^[411] ממה שאמרה המשנה סתם "בני יונה שעבר זמנן", משמע להו לתוס' [יא ב על פי השיטה מקובצת], שבכל אופן אין מועלין בהן, לא מיבעיא אם הקדישן אחר שעבר זמנן, אלא, אפילו אם הקדישן בזמנן, ובינתיים גדלו ועבר עליהם זמנן, על כן, קשה לתוס': מאי שנא מחטאת שעברה שנתה עד שלא כיפרו בעליה באחרת, ששנינו לעיל [יא א] שמועלין בה? ומתרצים: בשלמא חטאת, הולכת לרעיה, ומדמיה יקנו עולת נדבה, הלכך, עדיין נקראת "קדשי ה"'. מה שאין כן בני יונה שעבר זמנן, כיון שאין פדיון לעופות, כמו שיבואר בגמרא, ואין שום תועלת בהן ובדמיהן ואינן מ"קדשי ה"' בשום צד, לפיכך, אין מועלין בהן. ועיין לקמן [הערה 419] בשם הקרן אורה.

^[412] גירסת השיטה מקובצת.

^[413] פירוש: היה ברור לגמרא שחכמים מודים שהמקדיש מחוסר זמן, אף על פי שאסור להקדישו, מכל מקום הרי הוא קדוש [עיין מנחת חינוך מצוה רצ"ג אות ו], וברור שמועלין בו [עיין משנה למלך פרק ב מהלכות מעילה הלכה טז]. ויש להוסיף ביאור: אם אכן חל ההקדש, הרי הוא נכלל בכלל מה שאמרה המשנה בפרק שני בכל הקדשים שמועלין בהם "משהוקדשו". הילכך, מקשה הגמרא: למה לא ימעלו בתורין שלא הגיע זמנן? כן מפרשים התוס'. [ובהערה 416 יבואר דעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, שקושית הגמרא היא על עצם חלות הקדושה]. ומוסיפים: כיון שהיה ברור לגמרא שמועלין במחוסר זמן, יכלה הגמרא לומר בפשיטות: בשלמא לרבי שמעון, מועלין בתורין שלא הגיע זמנן כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא לרבנן, מאי שנא ממחוסר זמן, ולמה אין מועלין בתורין כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא, לפי תירוץ הגמרא אליבא דחכמים, אין להשוות מחוסר זמן של עופות למחוסר זמן של בהמות. וכדי שלא תתעורר הקושיא על רבי שמעון: איך השווה עופות לבהמה, לפיכך אמרה הגמרא שטעמו אינו משום השוואת עופות לבהמה, אלא, שכלל בידי רבי שמעון, שמחוסר זמן יש עליו קדושה, ולומדה ממה שאמרה התורה לא תעשה על מחוסר זמן בשחוטי חוץ. [ועיין מה שכתב האור שמח בפרק שלישי מהלכות גירושין הלכה טז].

^[414] מבואר על פי הקרן אורה. סיכום הדברים לדעתו, הוא: לדין מעילה ושיהיה מ"קדשי ה"' צריך שיהיה: או קדושת הגוף, או קדושת דמים עכשווית, או, לפחות, להיות ראוי לקדושת דמים. ובתורין שלא הגיע זמנן אין אחת מכל אלה, אף על פי שהן קדושות בלי ספק. ועיין שם, שבביאור זה מתורצות כמה קושיות. וכן מתורצות קושיות השפת אמת. ועיין באחיעזר [חלק שני סימן מו]. והשתא, כתב הקרן אורה: בנקודה זו חולק רבי שמעון, וסובר, שמכל מקום, כיון שיהיו ראויין לאחר זמן, יש בהן מעילה, כשם שעוברים עליהם בלא תעשה כששחטן בחוץ.

^[415] כתבו התוס': זה אינו עיקר הטעם, כי על אף שאין מום פוסל בעופות, מכל מקום, נפסלין בחסרון אבר שלם, ובכל זאת, אף כשנחסרו אבר, אין להן פדיון. אלא, הטעם הוא, כמו ששנינו במשנה [מנחות ק ב] "שלא נאמר [בתורה] פדיון אלא בבהמה". וכוונת הגמרא היא [על פי השיטה מקובצת]: אם אכן היה דין שמום פוסל בעופות, הייתי אומר, שהם דומים מאוד לבהמה, והייתי "למד" עופות מבהמה, לגבי דין פדיון. אבל היות ומום אינו פוסל בעופות, אין ללמוד אותן מבהמה. וכתב החזון איש [קדשים דף קעד] שמה שמחוסר אבר פסול בעופות, אינו, משום שהוא "מום" גדול יותר, אלא הוא דין אחר והגדרה אחרת.

^[416] ביאור זה הוא לשיטת תוס'. אבל המיוחס לרש"י ורבינו גרשום מבארים, שדיון הגמרא הוא, על עצם חלות קדושה עליהם. ולשיטתם, קושיית הגמרא אליבא דרבנן, הוא, למה לא חלה עליהם קדושה, מאי שנא ממחוסר זמן של מעשר בהמה ששנינו [בכורות נו א] שגם לפני זמנן נכנסין לדין להתעשר וחלה עליהן קדושת מעשר בהמה, מפני שנלמד מבכור הקדוש מרחם, ומדוע לא נאמר כן בכל מחוסר זמן? וכתוצאה מכך שחלה עליהן קדושה, ימעלו בהם? ומתרצינן: אין עופות דומין לבהמה. בהמה שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, ומיגו שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, חלה עליה קדושה כשהיא מחוסרת זמן, מה שאין כן עופות, לא שייך מיגו זה. לפיכך, אינן קדושות כלל, כשהן מחוסר זמן. ולסיכום: המקדיש עופות מחוסר זמן אליבא דרבנן, לדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, לא נתפסת הקדושה [ועיין לקמן]. ולדעת התוס', נתפסת עליהן קדושה, אלא שאין מועלין בהם. וכדברי התוס' שההקדש חל, כתבו גם תוס' תמורה [יט] וזבחים [קיד]. וכן דעת הרמב"ם [פרק ג מהלכות אסורי מזבח הלכה ט-י]. ועיין חזון איש [קדשים דף קעד] ואבי עזרי [שם]. ויש עוד שיטה, והיא דעת רש"י ותוס' בבכורות [כא ב] שאף בבהמה לא חלה קדושה על מחוסר זמן. ואולם, בדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, כתב התקנת עזרא, שעל אף שקדושת הגוף לא חלה, מכל מקום, חלה קדושת דמים. [וצריך ביאור: אם כן, למה אין בהם מעילה?]. ואם נאמר כן, תתורץ קושית השפת אמת. שהקשה, אם לא חל קדושה כלל, אם כן, למה "לא נהנין"? [ועיין בשיטה מקובצת שיטת הראשונים, הסוברים, שכל דיון הגמרא באמת הוא, לענין איסור הנאה]. ואילו בשיטה לא נודע למי [בשיטה מקובצת] כתוב מפורש, שלא חל לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים. ונחזור לדברי המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. על הראיה שהביאו ממעשר בהמה, הקשה המשנה למלך [שם], שאינה ראיה כלל, כי שם אמרה כן הגמרא אליבא דרבי שמעון, והוא באמת סובר שהמקדיש מחוסר זמן חלה עליו קדושה. ואיך הביאו מכך ראיה לרבנן?

^[417] כל הסוגיא מבוארת שם בדף ב ודף ג ועיין שם בהערות 23, 25 ועוד. ובעיקר בהערה 54. ושם גם מבואר, למה תיקנו בהם חכמים דין מעילה. ולמה היתה הוה אמינא שלא תהיה להם מעילה מדרבנן, ומה טעם החילוק בינם לבין חמש חטאות המתות, ולבין שאר דברים שלא תיקנו בהם מעילה.

^[418] גירסא אחרת: רבא.

^[419] התוס' הוסיפו, שודאי מדובר אף אם הקדישו אותן קודם שעבר זמנן, וכבר נתפסה עליהן קדושה גמורה, ומתעצמת הקושיא "קדושה שבהן להיכן הלכה"? וכוונתם, למה שמבואר לעיל [הערה 411] בשם השיטה מקובצת, שמלשון הסתמי שבמשנה, משמע בין אם הקדישן כשהן קטנים, ובין כשהקדישן אחר שגדלו. אבל הקרן אורה חולק, וסובר שמה שאמרו התוס' "אף" אם הקדישו אותן קודם זמנן, אינו מדוייק. ואמנם מדובר דוקא כשהקדישו אותן קודם זמנן. והטעם, כי אם הקדישו אותן אחרי שאינם ראויין להקרבה, לא חלה עליהן אלא קדושת דמים. ובודאי מועלין בהם כבכל קדושת דמים [עיין גמרא תמורה יט ב], ואף על עופות חל קדושת דמים [והא דאמרינן "אין פדיון לעופות", זה דוקא באופן שמתחילה חלה עליהן קדושת הגוף, כמו שאמרו התוס' מנחות ק ב ורש"י כריתות כח א].

^[420] והוא הדין, שהיה יכול להוכיח לו מחמש חטאות המתות, שאין מועלין בהן אפילו מדרבנן, כמבואר שם בתחילת המסכת. תוס'.

^[421] והנה, עולא לא תירץ על הקושיא, אלא הוכיח לו שאיננה קושיא. והטעם מבואר פעמים רבות [עיין הערה 25], מפני שכל קדושת מעילה, הוא בהיותם מיועדים ל"קדשי ה"', וכשפקע מהם יעודם ל"קדשי ה"', מכל סיבה שהיא, מאיליה פקעה מהם קדושת מעילה. ועיין שם בשם הקובץ שיעורים. הילכך, אין מועלין בהם מן התורה. אלא, דבקדשים שמתו, מועלין מדרבנן, ואילו בבני יונה שעבר זמנן, אין מועלין אפילו מדרבנן, כמו שהוכיחו התוס' [עיין הערה 403]. וטעם החילוק ביניהם, כתב השפת אמת, כי קדשים שמתו, אינו ניכר עליהם, והרואה סבר שנשחטו, לפיכך גזרו בהם רבנן מעילה. מה שאין כן בבני יונה, ניכר עליהם שהם גדולים ואינן ראויין להקרבה.

^[422] זהו פירוש התוס' במסקנתם. ובתחילה רצו לפרש, שהקושיא היא מתורין שלא הגיע זמנן, שבתחלה אין מועלין בהן, ולבסוף, בהגעת זמנן מועלין בהן מן התורה. ועל פירוש זה מקשים: אם כן, מה הביאו ראיה מדם, הלא בדם מועלין רק מדרבנן, ואילו הקושיא היתה מתורין, שמעילתן הוא מן התורה בהגעת זמנן. ועוד, הרי משמע שרב חסדא בא להסביר את קושייתו הקודמת "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", ולפי פירוש זה מקשה קושיא אחרת לגמרי. אבל לפי פירושם במסקנא, נכללת הקושיא בקושייתו הראשונה, ומתפרשת "וכי קדושה שבהן", שלא היתה להם, "להיכן הלכה" מי הביאה אליהם. עד כאן דברי התוס'. וברור, שגם פירושם ב"וכי קדושה שבהן וכולהו" הוא דחוק, והתוס' עצמם מרגישים בדוחק זה. ונכנסו בדוחק זה מפני שתי סיבות: האחת, מפני שהיה ברור להם שבתורין מועלין מן התורה בהגעת זמנם, והוא קושיתם הראשונה. ועוד, מפני שלפי גירסתם, רב חסדא הוא האומר "מודינא לך וכולהו", ובא להסביר קושייתו הקודמת. אבל בפירוש המיוחס לרש"י, אכן מפרש כפירוש התוס' בהוה אמינא, ובשני שינויים, שעל פיהם יבואר הכל על נכון. ראשית, הוא סובר שתורין בהגעת זמנן מועלין בהם מדרבנן בלבד! ועוד, גרס בגמרא [על פי הצאן קדשים]: "אבל מודינא לך", והם סיום דברי עולא. כלומר, אף שקושייתך אינה קושיא, וקדושתן מן התורה, פקעה לה והלכה, כיון שמתו, מכל מקום גזרו עליהם חכמים מעילה. ועל דברים אלו, שעתה מבארם עולא, מקשה רב חסדא קושיא חדשה, והיא [במיוחס לרש"י לא כל כך ברורה הגירסא, ועיין ברבינו גרשום ובשיטה מקובצת אות יא]: בשלמא, מה שאמרת שבקדשים שמתו גזרו בהם חכמים מעילה, ניחא, מפני שבתחילה היה להם מעילה מן התורה, אלא, קשה לי: תורין שלא הגיע זמנן, איך גזרו בהם חכמים מעילה, אחרי הגעת זמנן, הלא מתחילה לא היה בהם מעילה כלל? ומבואר הוכחת הגמרא מדם, כי גם בדם אין מעילה בתחילתו כלל, ובסופו גזרו בו חכמים מעילה. ולסיכום: תורין שהוקדשו לפני זמנן, והגיע זמנן, לדעת התוס': מועלין בהם מן התורה, ולדעת המיוחס לרש"י: מדרבנן.

ודוחים: אמרי [אומרים]: אין זו ראיה, שכן התם נמי [שם, בדם, גם כן] איכא [יש] מעילה מעיקרא [מתחילה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the ashes of the external altar are subject to misuse, as it is written in the context of those ashes: “And he shall put it beside the altar” (Leviticus 6:3). This teaches that these ashes must be interred, despite the fact that their mitzva has been performed by its removal, and therefore they are subject to misuse. But from where do we derive that the ashes of the inner altar are also subject to misuse?

Rabbi Elazar said in response: It is derived from the fact that the verse states with regard to a bird sacrificed as a burnt offering: “And he shall take away its crop with its feathers, and cast it beside the altar on the east part, in the place of the ashes” (Leviticus 1:16), referring to the location for the placement of the removed ashes. If this verse is not needed for the matter of the external altar, as that halakha is already derived from the phrase: “And he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3), apply it to the matter of the ashes of the inner altar, teaching that these ashes must also be placed there.

The Gemara questions this conclusion: One can say that this and that, i.e., both verses cited above, are stated with regard to the ashes that are on the external altar, and the additional verse is necessary to fix its place, i.e., that it should be put on the east part, which is mentioned only in Leviticus 1:16. If so, there is no source for the placement of the ashes of the inner altar.

The Gemara answers: If so, that both verses are referring to the external altar, and the sole purpose of Leviticus 1:16 is to fix its place, let that verse merely state: “And he shall take away its crop with its feathers and cast it beside the altar,” and it would be understood that the two verses are referring to the same place, as the identical phrase “beside the altar” appears in the other verse. What is the reason for the additional phrase “in the place of the ashes”? It teaches that even the ashes of the inner altar are placed there.

The Gemara asks: From where do we derive that the ashes of the Candelabrum are also placed to the east of the altar? The Gemara answers: It is derived from the definite article in: “The ashes,” as the verse could have said “ashes” and instead it said “the ashes.” This addition serves to include the ashes of the Candelabrum.

MISHNA: The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. Rabbi Shimon disagrees with this ruling and says: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, one is liable for misusing them. With regard to pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, one may not derive benefit ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.

GEMARA: This and the preceding mishna indicate that the Rabbis and Rabbi Shimon disagree as to whether or not doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are subject to misuse. The Gemara clarifies their opinions: Granted, one can understand the opinion of Rabbi Shimon, as he himself teaches his reason in a mishna (Zevaḥim 112b). As Rabbi Shimon would say: In the case of any sacrificial animal that is fit to be sacrificed after the passage of time, e.g., doves that will be fit for sacrifice when they mature, if one consecrated it before its time of fitness and slaughtered it outside the Temple courtyard, that person is in violation of a prohibition but there is no liability to receive karet for it.

But according to the opinion of the Rabbis, who hold that doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are not subject to misuse, in what way is this case different from an animal whose time has not yet arrived, and yet it can be consecrated? An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed together with the other animals (see Bekhorot 56a). Why is the case of the young doves any different?

The Rabbis would say in response that the cases are not comparable. An animal whose time has not yet arrived can indeed be consecrated, just as is the halakha with regard to a blemished animal, which can be consecrated, although only to the degree that it is subject to redemption. But in the case of these birds, since a blemish does not render birds unfit, there is no possibility of redemption for blemished birds. Therefore, one cannot compare the case of animal, which is subject to redemption, to the case of a bird whose time has not yet arrived.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from the halakhot of misuse by Torah law. This is because they are no longer fit to be sacrificed, and therefore are no longer in the category of: “The sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). They cannot be redeemed either, since one may not redeem sacrificial animals merely in order to feed them to the dogs.

The Gemara relates that Ulla was sitting in the study hall and he recited this halakha in the name of Rabbi Yoḥanan. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this opinion, that such offerings are not subject to the halakhot of misuse by Torah law? After all, to where has the sanctity that was inherent in them until they died gone?

Ulla said to Rav Ḥisda: According to your reasoning, the mishna itself should present a difficulty, as it teaches: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. Here too, one can say: To where has the sanctity that was inherent in the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed gone? Why are they no longer subject to the halakhot of misuse?

Rav Ḥisda said to Ulla in response: I agree that both the sacrificial animals that died and the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed are not subject to the halakhot of misuse by Torah law. I also concede to you that in the case of sacrificial animals that died and doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived there is a prohibition of misuse of consecrated property by rabbinic law. Accordingly, I am no longer troubled by the question of where the sanctity has gone. But there is another matter that is difficult for me: Is there anything where initially, when it was consecrated, it is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse by rabbinic law, such as these doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived?

The Gemara asks: And is it so that there is no instance of an item that is initially not subject to the halakhot of misuse, and in the end is subject to the halakhot of misuse? But there is the case of blood, which initially is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse. As we learned in the mishna (11a): With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it, but once it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it.

The Sages say in response: This is not a proof, as there too, in the case of blood it is subject to the halakhot of misuse initially.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מזבח הפנימי מנין. דהוה ליה עביד דישון כלל ושהיה מניחו אצל מזבח החיצון:

אמר קרא והסיר את מוראתו וגו':

אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן הכא דיכול למימר והשליך אותה אצל המזבח ובהכי סגיא דידעי' דהיינו מקום הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון של מזבח הפנימי וששם היה מקומו:

אימא אידי ואידי. קראי בדשן של מזבח חיצון מיירי והאי דשנה עליו הכתוב משום דלקבוע לו מקום אתא דמקום השלכת מוראת העוף תהא אצל המזבח ואכתי לא ידעינן אי הוה ליה דישון אי לא וההוא קרא דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קא מיירי:

ודאי מצי יליף מהכא א"כ הוא כדקאמרת דלקבוע לו מקום הוא לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח ותו לא וממילא ידעינן דהיינו מקום הדשן דיליף אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דתרוייהו במזבח החיצון קא מיירי אלא מדאצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש"מ בדישון של מזבח הפנימי קא מיירי:

הדשן. מריבויא דה"א אתי דישון של מנורה:

בשלמא לר' שמעון. דקא מחייב מעילה בלא הגיע זמנן:

כדקתני טעמא שהיה ר' שמעון אומר. בפרק אותו ואת בנו השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה דשחוטי חוץ ואין כאן כרת:

שהיה ר' שמעון אומר. כל הראוי לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר ושחטו בחוץ הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת דאינו מתקבל בפנים דאותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים אף הכא נמי הני תורין שהקדישן קודם זמנן כיון דלקמן מיחזי אית בהו מעילה השתא:

אלא לרבנן. תנא קמא דאמר לא נהנין ולא מועלין:

מאי שנא ממחוסר זמן. דבהמה דנכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפרק מעשר בהמה [בהלכה דהלקוח תניא ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מחוסר זמן כו'] נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמן וקרב לאחר זמן ומעשר יליף העברה העברה מבכור אף הני תורין נמי ליקדשו לפני זמנן ולמעול בהן:

אמרין. לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דקדושה דמחוסר זמן דבהמה מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא כדתנן כל הקדשים שקדם מומן להקדישן ונפדו דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית ביה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מיגו הואיל ואין המום פוסל בעופות הכי נמי אין בהן קדושה במחוסר זמן:

יצאו מידי מעילה דבר תורה. דלאו קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה דהא מתו:

א"ל. רבא אע"ג דאמינא יצאו מידי מעילה דבר תורה:

מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן. ומשלם הקרן בלבד אפילו בתורין שלא הגיע זמנן:

וקשיא לי לרב חסדא מי איכא מידי. דמעיקרא לית בה מעילה כלל ולבסוף אית בה מעילה מדרבנן ואתורין קא קשיא ליה והכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא היכא דהוה ביה מעילה מדאוריי' מעיקרא כגון הני קדשים שמתו אי אמרת דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דלא הוה בהון מעילה דאוריי' בשעת הקדש דהא לא חזו לקדשי ה' מי אמרי' דליהוי בהון מעילה מדרבנן:

דם בתחלה. לאלתר כשנשחט קודם שנתקבל בכלי אין מועלין בו:

רש"י ד"ה אימא אידי ואידי. דהאי דכתיב ודשנו אה"מ כו'. תמוה דהאי במזבח החיצון כתיב כמבואר בפרשה:

תוס' (ברה"ע). דהי' קביעות מקום לדשן מנורה כו'. כצ"ל:

בא"ד דאכתי לא יצא לבה"ד שמח"ל. הלשון תמוה דמשמע שסופו לצאת לבה"ד והלא היא נשארה שם לעולם. ולבה"ד אין מוציאין אלא האפר שבתפוח:

תד"ה מנורה. בג"ש דשן דשן כו'. תימה דלא מצינו בקרא דשן אצל המנורה. ואולי כיון דכתיב בה בהטיבו הוה כמו דכתיב בה דשן וכדאמרינן בעלמא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה כו'. אבל קשה כיון דדשן דהכא אינו מופנה דילמא ילפינן מדשן דכתיב גבי הוצאת הדשן דהוא מחוץ למחנה. וי"ל עפ"י הא דאמרי' ביבמות (נד ב) איידי דכולי' קרא לדרשה כו' ע"ש:

תד"ה וכי. ר"ח הדר בי' כו' דודאי כו' אלא מדרבנן בקדשים שמתו. כצ"ל ומלת כמו למחוק:

בא"ד (ע"ב). לא כמו שאתה סובר מתוך קושייתי כו'. כצ"ל:

בא"ד מיהו הייתי מקשה כך כו'. כצ"ל:

בא"ד דה"ה גבי קדשים שמתו שתהי' בהם מעילה. כצ"ל:

גמ' מנלן אמר ר' אלעזר כצ"ל בלא י':

שם והאיכא דם דמעיקרא לית "ביה" מעילה ולבסוף אית "ביה" מעילה כצ"ל:

רש"י ד"ה (מתני') ר"ש וכו' לפי שראויין למזבח "כשיביאם אחר" שיגדילו כצ"ל:

תד"ה (בעמוד הקודם) בשלמא וכו' שאם היה חוץ "למחנה" אמאי כצ"ל:

בא"ד של מזבח החיצון ומנלן דג' בית הדשנין היו שם והשתא כו' כצ"ל:

תד"ה מנורה וכו' דשן הדשן כצ"ל אות ו' נמחק:

תד"ה וכי וכו' קודם שעבר זמנן למעול בהו כצ"ל:

אלא דישון מזבח הפנימי מנלן. שהיה מניחו אצל מזבח החיצון ושיהו מועלין בו לאחר שבא עם תרומת הדשן: והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן לדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב (ויקרא ז) והרים את הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי והמנורה ששם היה מקומו דמועלין בו כבתרומת הדשן של מזבח החיצון המונח שם: אימא אידי ואידי. קראי בדישון מזבח החיצון מיירי והא דשנה עליו הכתוב והשליך וגו' כדי לקבוע לו מקום שתהא השלכת מוראת העוף אצל המזבח קדמה ואכתי לא ידעינן אמאי מועלין בדישון מזבח הפנימי דהא לא כתיב ביה דישון כלל דהאי דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קמיירי: אם כן. כדאמרת דלקבוע לו מקום הוא דאתא א''כ לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה ותו לא וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דבתרוייהו בדישון מזבח החיצון קמיירי אלא מדאיצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש''מ בדישון מזבח הפנימי מיירי דאם אינו ענין כו' וכיון דכתיב ביה דשן בתרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בה: הדשן. מריבוייא דה''א אתי דישון המנורה: מתני' ר''ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן. לפי שראוין למזבח כשיבוא שיגדילו: גמ' בשלמא לר''ש. דמחייב מעילה בשלא הגיע זמנן: כדקתני טעמא. בפרק אותו ואת בנו: שהיה ר''ש אומר. השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה (דאותו ואת בנו) ואין בו כרת שהיה ר''ש אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר בפנים ושחטו בחוץ ה''ז עובר בלא תעשה ואין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים דאיסור אותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים (חולין דף עח.) והני תורים נמי שהקדישן קודם זמנן הואיל ויהיו ראוין לאחר מכאן השתא נמי אית בהו מעילה: אלא לרבנן. ת''ק דאמר לא נהנין ולא מועלין מאי שנא ממחוסר זמן דבהמה דקי''ל שנכנס לדיר להתעשר כדאמרי' פרק מעשר בהמה (בכרות דף נו.) מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף העברה העברה מבכור מה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמונה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והני תורין נמי ליקדשו קודם זמנן ולמעול בהו: אמרי. לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דמחוסר זמן דבהמה קדוש מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף: יצאו מידי מעילה דבר תורה. דלא קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים: ותיקשי לך מתני' כו'. אלא כי היכי דבמתני' לא אמרי' קדושה שבהן להיכן הלכה ה''נ לא אמר גבי קדשים שמתו הלכך יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל בהא מודינא לך אע''ג דאמינא יצאו מידי מעילה דבר תורה מודינא דאיכא מעילה מדרבנן בקדשים שמתו ובתורין שלא הגיע זמנן ומשלם הקרן: וקשיא לי. אתורין דלרב חסדא דאמר וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו' דמשמע דסבירא ליה דאית בהו קדושה ומי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה כלל ולבסוף אית בהו מעילה דרבנן בשלמא היכא דהוה בה מעילה מעיקרא מדאורייתא כגון הני קדשים שמתו דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דבשעת הקדש לא הוה בהו מעילה מדאוריי' דלא חזו בקדשי ה' מי אמרי' דליהוי בהו מעילה מדרבנן לבסוף: והא איכא דם. דמעיקרא לאלתר כשנשחט קודם שנזרק אין בו מעילה לפי שאין מועלין בדמים:

מנורה מנא לן לא קבעי מדישון דהא כתיב בהדיא (שמות ל) בהיטיבו את הנרות אלא קבעי מנלן דהיה קביעות מקום לדשנו [של] מנורה אצל מזבח קדמה לכך נראה לפרש דהכא נמי בעי בקביעות מקום דמשמע מתוך המשנה דקביעות מקום דמזבח הפנימי הוא אצל קדמה במקום ששם דישון מזבח החיצון מדקאמר דישון מזבח הפנימי אין מועלין משמע הא למזבח החיצון במקום שקבוע דישון פנימי מועלין ואם כן דישון מזבח הפנימי הוא אצל המזבח קדמה שאם הי' חוץ (לזמנה) אמאי מועלין שם אפילו במזבח החיצון והא אמרינן לעיל דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן אלמא דכי יצאת לבית הדשן לית בה מעילה אלא ודאי דישון מזבח הפנימי הי' אצל מזבח קדמה סמוך לתרומת הדשן של מזבח החיצון (ובכאן גרס בית הדשנים היה שם) והשתא ניחא דקאמר דישון מזבח הפנימי אין מועלין הא של מזבח החיצון באותו מקום מועלין דאכתי לא יצא לבית הדשן שמחוץ למחנה ועלה קאמר בגמ' בשלמא מזבח החיצון נפקא לן קביעות מקום לתרומת הדשן דכתיב ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי מנלן שיש קביעת מקום לדישון דאמר קרא והסיר מוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אם אין ענין למזבח החיצון דהא כתיב ושמו תנהו למזבח הפנימי: ואימא אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע לו מקום. פי' לקבוע מקום למוראה ונוצה (שיש לו שתהא) במקום תרומת הדשן של מזבח וקשה דמשמע דקאי לקבוע מקום אתרומת הדשן של מזבח החיצון גופייהו ועוד קשיא מאי משני א''כ לימא קרא אצל המזבח ה''ל למימר אם כן לא לכתוב אל מקום הדשן אלא והשליך אותה אצל המזבח קדמה ותו לא אלא ה''פ ואימא אידי ואידי לדישון המזבח החיצון ולקבוע לו מקום לדישון שהיא קדמה דבאידך קרא דושמו לא כתיב קדמה ולא הוה ידענא במזרח או במערב ומשני א''כ לימא קרא אצל (אצל) כלומר למה לי דכתיב אל מקום הדשן לא לכתוב אלא אצל המזבח קדמה והייתי למד בג''ש אצל אצל דדישון מזבח החיצון במקום שזורקין בו המוראה והנוצה מאי מקום הדשן דאפילו מזבח הפנימי כלומר שגם קביעות מקום דישון מזבח הפנימי היה שם אצל מזבח החיצון: מנורה מנלן. דדישונה היה שם אצל המזבח דשן הדשן כלומר בג''ש דשן דשן נפקא לן ממזבח: בשלמא לר''ש. לכן מועלין בתורין שלא הגיע זמנן כדקתני טעמא בפ' השוחט (זבחים דף קיב:) גבי אותו ואת בנו ומחוסר זמן הרי הוא בלא תעשה אם שחט בחוץ וכיון דאם שחטה בחוץ עובר בלא תעשה א''כ חשיבי לענין שמועל בהם אלא לרבנן דאמרי דליכא לאו אם שחט בחוץ מ''ש ממחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו מעיקרא הוה מצי למימר בשלמא לר''ש מידי דהוי אמחוסר זמן בלאו האי טעמא דאית בהו לא תעשה אלא בעי למימר טעמא דאתי שפיר אפילו במסקנא דמסיק מידי דהוה אבעל מום ומחלק בין מחוסר זמן לעופות וכה''ג פירשתי בפ''ק דשבת (דף ה:) גבי בשלמא בן עזאי מהלך כעומד דמי: אבל גבי עופות כיון דאין המום פוסל בעופות אין לעוף פדיון. לאו דוקא משום דאין פוסל דהא אפילו מחוסר אבר שפוסל בעופות לית ביה פדיון כדמשמע במס' מנחות (דף ק:) שאין פדיון אלא לבהמה: וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. כלומר קדושה שהיה להם קודם שמתו שהיה בהם מעילה מן התורה אמר עולא ותיקשי לך מתני' תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין ומיירי אף בשהקדישן קודם שעבר זמנן ואמאי לימא קדושה שבה להיכן הלכה שהיה בהן קדושה ביונים קודם שעבר זמנו למעילה בהו וה''ה דהוה מצי פריך מחמש חטאות המתות אמר ליה מודינא לך דאיכא מעילה דרבנן רב חסדא הדר ביה מקושייתו והכי קאמר מודינא לך דוודאי ליכא מעילה אלא מדרבנן כמו בקדשים שמתו והא דהוה (קהדר) קשה לי וכי קדושה שבהן להיכן הלכה לאו קושיא היא דהא גבי יונים אפילו מעילה מדרבנן ליכא וקשיא לי מי איכא מידי