דלג לתוכן

כריתות יב ע"א - Steinsaltz

Rather, isn’t the baraita referring to a case of one witness, and it teaches that when he does not contradict the testimony of the witness, the witness is deemed credible? Learn from it that one witness can render a person liable to bring a sin offering if the person does not contradict the testimony.

§ The mishna teaches that if two witnesses say that someone ate forbidden fat, and he denies it, Rabbi Meir deems him liable to bring a sin offering. Rabbi Meir said: This conclusion can be inferred a fortiori: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to sacrifice an offering, which is relatively lenient? The Rabbis said to him: Witnesses are unable to render another person liable to bring an offering contrary to his statement, as what if he wishes to say: I did so intentionally, in which case he would be exempt from bringing an offering?

A dilemma was raised before the Sages: What is the reasoning of the Rabbis, who deem him exempt from bringing an offering? Is it because they hold that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people? Or perhaps it is because we say that since he could advance a more advantageous claim [miggo], in that if he wishes, he could say: I did so intentionally, in which case he would be exempt from bringing an offering, therefore, also when he says: I did not eat, he is deemed credible and is exempt.

The Gemara asks: And what is the practical difference between the two possibilities? The Gemara answers: The difference is whether it is possible to resolve from it the case of ritual impurity, when witnesses testify that one became ritually impure before entering the Temple, and he claims that he did not become impure. If you say that the Rabbis’ reasoning is that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people, then it is no different if it is a case of new impurity, where they testify that he became impure the day he entered the Temple, and it is no different if it is a case of old impurity, where they testify that he became impure at some earlier date. In either case, the person’s claim that he was not impure when he entered the Temple would be deemed credible.

But if you say that the reasoning of the Rabbis is that he can say miggo, then the Rabbis would deem him exempt from the obligation to bring a sliding-scale offering in a case of old impurity, but in a case of new impurity he would be obligated to bring a sliding-scale offering. What is the reason? With regard to old impurity, since if he wishes, he could say: I immersed in a ritual bath after becoming impure and at sunset I became ritually pure, in which case he would be exempt from bringing an offering for having entered the Temple the following day, then also when he says: I did not become impure, he is exempt, as it can be said: What does he mean when he says: I did not become impure? He means: I did not remain in my state of impurity, but rather I immersed in a ritual bath.

But in a case of new impurity, he would be obligated to bring an offering. What is the reason? It is because even when he says: I immersed in a ritual bath, he would be obligated to bring an offering if he entered the Temple, as the witnesses would say to him: You became impure just now, and you could not have purified yourself in the meantime.

What, then, is the reasoning of the Rabbis? The Gemara suggests: Come and hear a baraita: If one witness said to a person: You became impure, and he says: I did not become impure, he is exempt from bringing an offering. One might have thought this is the halakha even where two witnesses said this. Rabbi Meir said: This conclusion can be inferred a fortiori: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to bring an offering, which is relatively lenient? And the Rabbis say: A person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people. The Gemara explains its suggestion: Learn from the baraita that the reasoning of the Rabbis is that they say that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people.

Rabbi Ami said: Actually, the Rabbis’ reasoning is that we say miggo, and this is what it is teaching: Since if he wished to say: I did not remain in my state of impurity but rather I immersed, then he would be exempt, therefore a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people. The Gemara asks: If so, this case is identical to that of eating forbidden fat, which the mishna already discussed.

The Gemara explains that the baraita mentions the case of ritual impurity lest you say the following: When he says: I did not eat forbidden fat, he may explain his statement to mean: I did not eat forbidden fat unwittingly but intentionally, and I am therefore not obligated to bring an offering. But if two witnesses say: You have become impure, and he says: I have not become impure, one might say that he cannot explain his statement in a manner that would exempt him, as it makes no difference whether he became impure unwittingly or intentionally. Therefore, the baraita teaches us that here too, he can explain his statement in a different manner: I did not remain in my state of impurity, but rather I immersed, and he is therefore not obligated to bring an offering.

The Gemara suggests: Come and hear an explanation of the opinion of the Rabbis from another baraita, which discusses the case of the defiling of the Temple, by entering it while ritually impure, or its sacrificial foods, by partaking of them while ritually impure one who enters the Temple or eats sacred foods in a state of ritual impurity: The Torah states: “And it shall be, when he shall be guilty of one of these things, that he shall confess…and he shall bring…for a sin offering” (Leviticus 5:5–6). This verse indicates that only one who confesses to sinning is liable to bring a sin offering, whereas one who does not confess is exempt from bringing a sin offering. If one witness said to him: You have become impure, and he says: I have not become impure, he is exempt from bringing a sin offering.

One might have thought even in a case where two witnesses contradict him, he is exempt from bringing an offering. Rabbi Meir said: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to bring an offering, which is relatively lenient? Rabbi Yehuda says: A person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people.

The baraita continues: And the Rabbis, whose opinion is cited in the mishna, concede to Rabbi Yehuda with regard to denying the accusation of two witnesses that he ate forbidden fats, or with regard to entering the Temple in a state of impurity, that if the person says that he did not eat the fats or enter the Temple, he is deemed credible. But with regard to ritual impurity, where witnesses say that he entered the Temple or ate sanctified food while impure and he says that he entered the Temple or ate the sanctified food but he was not impure, they do not concede to him; rather, they accept the opinion of Rabbi Meir that the testimony of two witnesses renders him obligated to bring an offering despite the fact that he denies that he transgressed.

The Gemara asks: What type of impurity are we dealing with? If we say

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

אלא לאו בחד. וקתני דכי אין מכחישו מהימן! שמע מינה שעד אחד מחייב קרבן היכא שאין מכחישו האדם [בגמ' יבמות פז, ב מבואר דהוא מטעם שתיקה כהודאה דמי. ועפי"ז כתבו תוס' בסוגיין שזה דוקא אם הוא שותק, אבל אם אומר "איני יודע" פטור מקרבן] [6].

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: קל וחומר - אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל.

איבעיא להו: מאי טעמא דרבנן דעדים אין מחייבין אותו קרבן כשהוא מכחישם?

האם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש לענין קרבן, שהואיל והוא כפרה עליו לא היה נמנע מלהביאו אילו היה הדבר אמת [7].

או דלמא משום דאמרינן: מיגו דאי בעי הוה אמר: מזיד הייתי, והיה פטור בכך מקרבן שהרי העדים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד. הלכך, כי אמר נמי "לא אכלתי" - מהימן. דאנו מתרצים דבריו שזו כונתו לומר שלא אכל שוגג אלא מזיד, ופטור [שאין לפרש כפשוטו כמו מיגו דכל הש"ס שהרי כאן הוי מיגו במקום עדים, תו'. אולם רש"י מבאר המיגו כפשוטו] [8]. ומבארינן: ומאי נפקא מינה בהך איבעיא? למיפשט מינה לטומאה באופן שהעדים אומרים לו "נטמאת, ומיד נכנסת למקדש" והוא אומר: לא נטמאתי. דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אם כן, אפילו בטומאה נמי אמרינן אדם נאמן על עצמו. הלכך, לא שנא טומאה חדשה, שמעידים עליו שמיד לאחר שנטמא נכנס למקדש, ולא שנא טומאה ישנה, שמעידין שנטמא אתמול והיום נכנס למקדש - נאמן הוא על עצמו שלא נטמא, ופטור מקרבן.

ואי אמרת דטעמייהו דרבנן משום דאמרינן "מיגו" היא, אם כן, כי פטרי ליה רבנן בטומאה היינו דוקא מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב קרבן. וכדמפרש ואזיל:

מאי טעמא? דבטומאה ישנה אמרינן: מיגו דאי בעי הוה אמר "טבלתי אתמול", והיה פטור על כניסתו היום למקדש, הלכך כי אמר נמי "לא נטמאתי", פטור. משום דאיכא למימר: מאי "לא נטמאתי" דקאמר? הכי קאמר: לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי!

אבל, טומאה חדשה מחייב. מאי טעמא? משום דכי אמר נמי "טבלתי", מחייב. דהרי אמרו ליה עדים "השתא נטמאת", ואף אם טבל מיד עדיין טבול יום הוא, ואסור לו ליכנס למקדש. [שאם היה אומר "לא נכנסתי למקדש" היינו מתרצים דבריו שמתכוין לומר לא נכנסתי בשוגג אלא במזיד. אבל השתא דאמר "לא נטמאתי" הרי אף אם כונתו שנטמא במזיד אין זה פוטרו מקרבן, דכיון שהכניסה היתה בשוגג לא איכפת לן כיצד אירעה הטומאה, וחייב קרבן. רש"י].

מאי?

תא שמע לפשוט האיבעיא: דתניא: אמר לו עד אחד: נטמאת, ונכנסת למקדש! והוא אומר: לא נטמאתי - פטור מקרבן על טומאת מקדש.

יכול אפילו שנים אומרים לו נטמאת והוא מכחיש, יפטר?

אמר רבי מאיר: קל וחומר שהוא חייב קרבן: שהרי אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?!

וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, הלכך פטור מקרבן.

שמע מינה, דטעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, וכדאמרי להדיא.

ודחינן: אמר רב אמי: לעולם טעמייהו דרבנן משום דאמרינן מיגו. ובטומאה ישנה הוא דפליגי ולא בטומאה חדשה.

והכי קתני: מתוך שאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והיה פטור מקרבן, הלכך אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש! דהיינו, שמתרצינן דבריו שלכך נתכוין, ולכן הוא נאמן יותר ממאה איש, שהרי רק הוא יודע אם טבל אתמול או לא.

ומקשינן: אי הכי, היינו חלב דמתניתין?! ולמה פליגי בתרתי? [בשלמא אי טעמא דרבנן משום שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ניחא, שבמחלוקת זו של טומאה פירשו רבנן טעמייהו כדאמרי להדיא שהוא משום נאמנות ובא זה וגילה על זה, אבל אי טעמייהו משום מיגו אין שום חידוש בפלוגתא דטומאה ואדרבה במתניתין גבי חלב מפורש יותר שזה טעמם. שיטמ"ק אות טז].

ומתרצינן: מהו דתימא, דוקא באכלת חלב דמתניתין נאמן הוא לרבנן משום מיגו, דקמתריץ דיבוריה שהתכונתי לומר שלא אכלתי שוגג אלא מזיד. אבל כשאמרו לו שנים "נטמאת", והוא אומר "לא נטמאתי", אימא לא קמתריץ דיבוריה, שאם התכון לומר שלא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא יועיל לפוטרו מקרבן, הואיל והכניסה היתה בשוגג.

קמשמע לן רבנן בברייתא, דהכא נמי מתרצינן דיבוריה באופן אחר, שנתכוין לומר: לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי.

תא שמע: דתניא: כתיב בחטאת על טומאת מקדש "והתודה". ומשמע מהכתוב כי דוקא אם מודה בדבר הוא חייב, אבל אם אין מודה בדבר, פטור. לפיכך, אם אמר לו עד אחד: נטמאת! והוא אומר: לא נטמאתי, פטור.

יכול אפילו שנים אומרים לו נטמאת והוא מכחישן יפטר?

אמר רבי מאיר: קל וחומר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?!

רבי יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש! ומודים חכמים [זו דיעה שלישית והם חכמים דמתניתין] לרבי יהודה - בחלבין, באכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי, ובביאת מקדש, כשאמרו לו: נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי, שפטור מקרבן. כי יש שם מיגו, שאפשר לתרץ דבריו שלא אכלתי ולא נכנסתי בשוגג אלא במזיד. אבל בטומאה, דהיינו אם אמר להם "נכנסתי, אך לא נטמאתי" לא מודו ליה, אלא סבירא להו כרבי מאיר, דחייב. משום דאין שם מיגו. וכדמפרש ואזיל [9].

אלמא, דטעמייהו דרבנן משום מיגו הוא [ופליגי על רבי יהודה. שלדעתו הטעם משום נאמנות, ולכן הוא נאמן גם בטומאה].

ומקשינן: במאי עסקינן? באיזו טומאה לא מודים חכמים לרבי יהודה?


הערות

[6] שיטת התוס' בסוגיין, שכאשר עד אחד מעיד בו שאכל חלב, אזי דוקא כששתק נאמן העד לחייבו, ומשום ששתיקה כהודאה היא. אבל כשאמר איני יודע, וכל שכן כשמכחישו, אינו מחייבו קרבן [ואף על פי שבמשנה למדנו שכאשר הוא מכחיש את דברי העד, פטור, הוא הדין כשאומר איני יודע]. ויסוד דין זה נובע מסוגיא דיבמות [פח א] וקדושין [סו א]. אולם נחלקו הראשונים בגדר הדבר. התוס' בקדושין [שם ד"ה אמר] כתבו, שדוקא כאשר העד אומר לו אכלת חלב ויודע אתה זאת, בזה אנו מחייבים אותו קרבן, שמאחר ששתק על דברי העד, ודאי הודה לדבריו. אבל כשאומר לו "אכלת חלב, ואין אתה יודע כלל מדבר זה", מאחר שבאופן זה אין בשתיקתו הודאה כלל לדבריו, שהרי גם לדברי העד לא היה הוא צריך לידע כלל, אין הבית דין מחייבים אותו. והר"ן שם ביאר, שלפי שיטה זו, אין באמת נאמנות לדברי העד כלל, אלא שמחייבים אותו מכח שתיקתו שהיא כהודאה. אולם הר"ן נחלק על דבריהם, וכתב, שבודאי משמעות הסוגיא היא, שהתורה נתנה נאמנות לעד אחד לענין חיוב קרבן [ומטעם זה, כשהעד הוא גזלן, אינו יכול לחייבו, וכנ"ל], ומה שהצריכו שיהיו הבעלים שותקים, אין הטעם משום ששתיקתו נחשבת להודאה גמורה, אלא שבזה ששותק הרי הוא מקבל עליו את נאמנותו של העד לדבר זה, ואף על פי שלענין ממון ומלקות אין מועיל זה כדי לחייבו, מכל מקום חידוש הוא שנתחדש בתורה בדין קרבן, וממנו אנו לומדים גם כן לענין שאר איסורים, שכל מקום שעד אחד בא לאסור ולטמא, יכולים הבעלים להכריע האם לסמוך על דבריו או לאו, ובזה ששותק, שנראה כאילו מודה ומסכים לדבריו, הרי הוא מקבל את דבריו, ושוב מחוייב הוא לנהוג כדברי העד. אבל כשאומר איני יודע, הרי הוא כאילו אומר בזה, איני מאמינך. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות [שם ד"ה דשתיקה], שאף על פי שאין בשתיקתו הודאה גמורה, מכל מקום משתיקתו נראה, שיודע הוא שיש רגלים לדבר ודברים הניכרים קצת, לדברי העד, ומפני זה האמינה תורה לעד אחד זה. אבל דעת הרמב"ן והרשב"א, שאפילו כשאמר איני יודע, נאמן העד לחייבו קרבן ולאסור את המותר, ורק כשמכחיש את דברי העד נפטר מקרבן, ופירשו הסוגיות הנ"ל דיבמות ודקדושין בענין אחר. ועיקר טענת הרשב"א היא, שאמנם מצאנו "איתחזק איסורא", כלומר, שעד אחד אינו נאמן להתיר במקום שהחזקנו כבר איסור. אבל לא שייך שיהיה דין "איתחזק היתרא", שחזקה כזו להיתר, איננו אומרים. ודעת השו"ע [יו"ד קכז א] לפסוק כהתוס', אולם הש"ך [טז] הרבה להשיב על פסק זה, מדעת הר"ן ומדעת הראשונים הסוברים כהרמב"ן והרשב"א. ועיין חזו"א [אהע"ז נט ח, טז]. וכל זה הוא לענין עד אחד. אבל בשנים המעידים בו לחייבו קרבן, דעת התוס' בסוגיין, שגם כשאומר איני יודע, חייב. אולם מדברי התוס' דיבמות שם [ד"ה ומה] נראה לכאורה שפטור [על כל פנים לפי הטעם דמיגו], ולעולם לא נוכל לחייבו קרבן, אלא כששתק, ונתנו טעם לדבריהם, שמאחר ואין העדים יכולים לידע בירור הדבר, האם אכל החלב בשוגג או במזיד, משום כך אנו נצרכים להודאתו שאכל באמת בשוגג. ועיין בקובץ הערות [סז א] מה שכתב בזה. ועיין עוד בהערה הבאה.

[7] הרמב"ם בפירוש המשנה כתב, שדין זה נלמד מ"או הודע אליו", שדורשים ממנו ולא שיודיעוהו אחרים. וכן כתב רש"י בבבא מציעא [ג ב] [ועיין רש"ש שהעיר, שבגמרא לעיל למדנו, שדרשה זו נאמרה לענין עד אחד]. ובעיקר הסברא מבאר רש"י, שמאחר ואדם אינו נמנע מלהביא קרבן כדי להתכפר בו, לכן הוא נאמן על דבר זה יותר ממאה עדים. אולם הר"ן בקדושין מפרש, שלעולם הבית דין אינם כופים את המחוייב קרבן להביא קרבנו, וכמו שלמדנו שחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם, ונמצא שכל הנידון של חיוב קרבן הוא של האדם בינו ובין עצמו, ומאחר שהוא יודע שלא חטא איננו מביא קרבן, אף על פי שהעדים מעידים שחטא [ונחלק בזה עם התוס' דיבמות [פז] שהבאנו בהערה 4]. והחזו"א [שם נט יד] כתב לפרש בענין אחר, מכח סוגיא דיבמות, שמאחר ונאמר בתורה, שכדי להתחייב קרבן צריך שידע החוטא שחטא, משום כך, אף על פי שכלפי הבית דין באמת העדים נאמנים ממנו, מכל מקום אי אפשר לנו לחייבו בקרבן, שהרי אין לו ידיעה שחטא, שהוא צווח ואומר לא חטאתי. וכן ביאר גם כן בקובץ הערות [סז ב]. ובאמת שבתוספתא [ב א] מבואר כדבריהם, ששם נאמר, "אמר לו רבי יהודה, היאך אתה אומר לזה עמוד והתודה, והוא אומר כל עצמי לא חטאתי", הרי שעיקר טענתו היא על חסרון ידיעת החוטא את החטא. ובספר המקנה [קדושין שם] מחדש [לפי טעם זה דאדם נאמן על עצמו], שמאחר ונאמר דין ידיעת החטא, אפילו אם יאמר [על דברי שני עדים] איני יודע, לא יתחייב, שהרי סוף סוף אין לו ידיעה.

[8] כתבו התוס', שאין הכונה שהוא נאמן לומר לא אכלתי מכח מיגו שהיה יכול לומר מזיד הייתי, שהרי הכלל הוא דבמיגו אינו נאמן נגד עדים, ועוד, שהרי אילו היה אומר מזיד הייתי, היה עושה את עצמו לרשע. ואם כן נוח לו יותר לומר לא אכלתי, וממילא אין זה מיגו כלל, אלא הביאור הוא, שמאחר ואילו היה אומר מזיד הייתי, היה נאמן לפטור את עצמו מקרבן, משום כך גם כשאמר לא אכלתי, אנו מפרשים את דבריו, שכונתו היא, לא אכלתי שוגג אלא מזיד. ובאמת כדבריהם מבואר בהמשך הסוגיא [לענין האומר לא נטמאתי, שאפשר לפרש שכונתו היתה, לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי]. וכתב הרא"ש [שיטמ"ק ג], שגם לפי טעם זה, אין הדין כן אלא לענין קרבן [שאף על פי שאם מכחיש לגמרי את דברי העדים, אינו נאמן אפילו לענין קרבן, מכל מקום כשאפשר לתרץ דבריו, מתרצים]. אבל בשאר דיני התורה, אי אפשר לתרץ דבריו. אבל הר"ש בטהרות [ה ט] כתב, שתירוץ דבריו מועיל גם בשאר דיני התורה, ומשום כך, כשאמרו עדים נטמאת בטומאה ישנה, והוא אומר לא נטמאתי, שמבואר לקמן בגמרא שאפשר לתרץ שכונתו היא, לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי, בזה כתב הר"ש, שיהיו טהרות אלו טהורות אפילו לכל אדם. ובהערות 9, 10 יבואר עוד מזה. והתוס' בבבא מציעא [ג ב] הוסיפו, שכל זה דוקא כשהוא עצמו לבסוף מתרץ דבריו, ואומר שכך היתה כונתו מלכתחילה. אבל אם לא תירץ דבריו, איננו מתרצים דבריו מעצמנו כדי לקבלם, ורבי מאיר סובר, שמאחר ומלכתחילה לא אמר בפירוש "אכלתי במזיד", אינו יכול לחזור וליישב דבריו אחר כך. אולם האחרונים מדקדקים מלשון הרמב"ם [שגגות ג א], שאנו מעצמנו גם כן מתרצים דבריו, עיי"ש בר"י קורקוס. עוד כתבו התוס' כאן, שדוקא כשאמר לא אכלתי, נאמן. אבל כשאמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד, בזה אינו נאמן כלל, שהרי אי אפשר ליישב דבריו שלא יסתור לדברי העדים [ורק לטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, נאמן]. אבל ביבמות כתבו התוס', שר"י היה מסופק בדבר. והנחלת דוד [ב"מ ג] מבאר כונתו, שאנו מחלקים דיבורו לשנים, ובזה שאמר לא אכלתי שוגג, מקבלים דבריו, ומה שאמר לא אכלתי מזיד, אנו מפרשים, שאמר כן מפני הבושה, שמאחר ולענין קרבן אין נפקא מינה אם אכל במזיד או לא אכל כלל, לכן בחר לומר שלא אכל כלל. והר"י קורקוס שם הביא מתוספתא, שנחלקו התנאים, באופן שהעידו עליו שאכל חלב והוא אמר "אכלתי שומן", אם נאמן או לאו, ועיי"ש שביאר הדבר לפי שני צדדי הספק של ר"י. ועיין עוד בדברי הרמב"ם [שגגות יא ח] ונושאי כליו, לענין האומר "לא נטמאתי מעולם". וכל מה שנתבאר עד עתה הוא לדעת התוס'. אבל רש"י כתב, שנאמנותו היא על ידי מה לי לשקר, ולדבריו יקשה קושיות התוס' הנ"ל.

[9] ביאור הסוגיא לפי שני הלשונות של רש"י נכתב על פי דברי העולת שלמה. רש"י מפרש בלשון ראשון, שבזה נפשטה בעית הגמרא לעיל, שמאחר ומצאנו חילוק בין אכילת חלב וביאת מקדש ובין טומאה, שכאשר אמרו לו נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי, אינו נאמן להכחישם, אם כן בהכרח שאין הטעם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים, שאם כן גם בטומאה היה לו להיות נאמן, אלא הטעם משום מיגו הוא, ומאחר וכשאומר "לא נטמאתי", אינו יכול לתרץ דבריו, משום כך אינו נאמן, ועתה סברה הגמרא שכונת הברייתא בטומאה חדשה, ולכן אינו יכול לומר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, ובזה נחלק רבי יהודה בברייתא, דנאמן גם בטומאה, שלדעתו טעם הנאמנות הוא מצד דאדם נאמן על עצמו, ולכן נאמן גם בטומאה חדשה, ובהמשך מקשה הגמרא על אוקימתא זו בברייתא. ובלשון שני פירש רש"י, שהיינו סבורים עתה, שהברייתא באה למעט, שכאשר אמרו לו עדים "נטמאת" [ולא נכנס למקדש כלל], והוא אומר "לא נטמאתי", שבזה אינו נאמן לתרץ דבריו אפילו בטומאה ישנה, שדוקא לגבי נידון של קרבן יכול להכחיש העדים, אבל לא בשאר ענינים. ומכאן רצינו לפשוט הבעיה דלעיל, שטעמם של חכמים היה מצד דאדם נאמן על עצמו, ולכן קיים חילוק בין קרבן לשאר דינים, שהתורה האמינתו לענין כפרה דוקא, משום שבקרבן ישנה סברא שאינו נמנע מלהתכפר, מה שאין כן בשאר דינים. אבל לפי הטעם דמיגו, היינו צריכים ליישב ולתרץ דבריו, גם לגבי שאר דינים, ודעת רבי יהודה, שהטעם הוא משום מיגו, ולכן גם בטומאה, נאמן. ובהערה הבאה יבואר אי"ה דחית הגמרא לפשיטות זו.

אלא לאו בחד [האם לא מדובר באחד], וקתני [והוא שונה] כי אין מכחישן מהימן [שכאשר אינו מכחישם, אלא שותק, הרי הוא נאמן], שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה שאם אמרו לו שניים אכלת חלב, והוא אומר: לא אכלתי — ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר: קל וחומר, אם הביאו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" — ייפטר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מאי טעמייהו דרבנן [מה עיקר טעמם של חכמים] שפוטרים מקרבן? האם הוא משום שהם סוברים שאדם נאמן על עצמו לענין זה יותר ממאה איש, או דלמא [שמא] משום דאמרינן [שאומרים אנו]: מיגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה אומר] "מזיד הייתי" — היה פטור מקרבן, כי אמר נמי [כאשר הוא אומר גם כן] "לא אכלתי" — מהימן ופטור?

ושואלים: ומאי נפקא מינה [ומה ההבדל למעשה היוצא מזה]? שהרי לכאורה מסקנתם אחת היא! ומשיבים: למיפשט מינה [לפתור ממנה] מה יהיה הדין לענין טומאה, כאשר עדים מעידים עליו שנטמא קודם שנכנס למקדש, והוא אומר: לא נטמאתי, דאי אמרת טעמייהו דרבנן [שאם אתה אומר שטעמם של חכמים] משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש — לא שנא [אינו שונה] אם הוא מכחיש אותם לגבי טומאה חדשה, שאומרים לו: עכשיו נטמאת, ולא שנא [ואינו שונה] בטומאה ישנה שאומרים לו: אתמול נטמאת, שבכל אופן הוא נאמן על עצמו.

אבל אי אמרת טעמיהון דרבנן [אם אומר אתה שטעמם של חכמים] משום דאמר "מיגו" [שיכול לומר "מתוך"] היא — פטרי ליה רבנן [פוטרים אותו חכמים] מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב. מאי טעמא [מה טעם של דבר]? ט ומאה ישנה, מיגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה רוצה לומר]: אמנם נטמאתי אבל טבלתי אחר כך — היה פטור, כי אמר נמי [כאשר הוא אומר גם כן] "לא נטמאתי" — הרי הוא פטור, דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: מאי [מהו] "לא נטמאתי" דקאמר [שהוא אומר] — לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי.

אבל אם מעידים בו על טומאה חדשה — מחייב [חייב], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דכי אמר נמי [שהרי גם כאשר הוא אומר] "טבלתי" — מחייב [חייב], דאמרו ליה [שאומרים לו] העדים: אמנם טבלת קודם, אבל השתא [עכשיו] נטמאת.

ואם כן מאי [מה] טעמם של חכמים? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — הרי הוא פטור; יכול אפילו שנים אומרים לו? אמר ר' מאיר: חייב הוא, מקל וחומר, אם הביאוהו שנים אפילו למיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. שמע מינה [למד מכאן] כי טעמייהו דרבנן [טעמם של חכמים] הוא משום דאמרי [שהם אומרים]: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.

אמר ר' אמי: אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי טעמא דרבנן [טעמם של חכמים] הוא משום דאמרינן "מיגו" [שאנו אומרים "מתוך"], והכי קתני [וכך הוא שונה] בברייתא לשיטתם: מתוך שאם רצה לומר: לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי — היה פטור, הילכך [על כן] אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ומקשים: אי הכי [אם כן], היינו [הרי זה] אותו דבר כמו בדין אכילת חלב, ששנינו במשנתנו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" פטור, ולא הוצרך להשמיענו שוב דין זה!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: כשאומר "לא אכלתי חלב" יש לו "מיגו", שכן קמתריץ דיבוריה [מתרץ את דיבורו הראשון], שמה שאמר "לא אכלתי" כוונתו: לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אבל כשאומרים לו שנים: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי, אימא לא קמתריץ דבוריה [אמור שאינו מתרץ את דיבורו], ואינו נאמן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לתרץ דיבורו ולומר: לא עמדתי בטומאתי אבל טבלתי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] מה היא דעת חכמים, מברייתא אחרת, ששנינו בענין המטמא מקדש וקדשיו בשגגה: "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה... והביא את אשמו" (ויקרא ה, ה—ו), מודה בדברים — חייב בקרבן, אין מודה בדברים — פטור. ולכן, אם אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור;

יכול אפילו שנים מכחישין אותו יהא פטור? אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אלא בוודאי חייב. ר' יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש.

ומודים חכמים (והם החכמים שבמשנתנו) לר' יהודה, באכילת חלבין ובביאת מקדש בטומאה, שאם העידו בו שניים שאכל חלב, או שנכנס למקדש כשהוא טמא, והוא טוען: לא אכלתי, או: לא נכנסתי למקדש — שהוא פטור. אבל בטומאה, אם העידו בו שנטמא קודם שאכל בקדשים, והוא אומר: לא נטמאתי — לא מודו ליה [אין חכמים מודים לו], אלא סבורים הם כר' מאיר, ששני עדים מביאים אותו לידי קרבן. הרי שלשיטתם אין אדם נאמן על עצמו מול עדים במקום שאין לו "מיגו".

ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזו טומאה אינו נאמן לדעתם? אילימא [אם תאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, isn’t the baraita referring to a case of one witness, and it teaches that when he does not contradict the testimony of the witness, the witness is deemed credible? Learn from it that one witness can render a person liable to bring a sin offering if the person does not contradict the testimony.

§ The mishna teaches that if two witnesses say that someone ate forbidden fat, and he denies it, Rabbi Meir deems him liable to bring a sin offering. Rabbi Meir said: This conclusion can be inferred a fortiori: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to sacrifice an offering, which is relatively lenient? The Rabbis said to him: Witnesses are unable to render another person liable to bring an offering contrary to his statement, as what if he wishes to say: I did so intentionally, in which case he would be exempt from bringing an offering?

A dilemma was raised before the Sages: What is the reasoning of the Rabbis, who deem him exempt from bringing an offering? Is it because they hold that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people? Or perhaps it is because we say that since he could advance a more advantageous claim [miggo], in that if he wishes, he could say: I did so intentionally, in which case he would be exempt from bringing an offering, therefore, also when he says: I did not eat, he is deemed credible and is exempt.

The Gemara asks: And what is the practical difference between the two possibilities? The Gemara answers: The difference is whether it is possible to resolve from it the case of ritual impurity, when witnesses testify that one became ritually impure before entering the Temple, and he claims that he did not become impure. If you say that the Rabbis’ reasoning is that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people, then it is no different if it is a case of new impurity, where they testify that he became impure the day he entered the Temple, and it is no different if it is a case of old impurity, where they testify that he became impure at some earlier date. In either case, the person’s claim that he was not impure when he entered the Temple would be deemed credible.

But if you say that the reasoning of the Rabbis is that he can say miggo, then the Rabbis would deem him exempt from the obligation to bring a sliding-scale offering in a case of old impurity, but in a case of new impurity he would be obligated to bring a sliding-scale offering. What is the reason? With regard to old impurity, since if he wishes, he could say: I immersed in a ritual bath after becoming impure and at sunset I became ritually pure, in which case he would be exempt from bringing an offering for having entered the Temple the following day, then also when he says: I did not become impure, he is exempt, as it can be said: What does he mean when he says: I did not become impure? He means: I did not remain in my state of impurity, but rather I immersed in a ritual bath.

But in a case of new impurity, he would be obligated to bring an offering. What is the reason? It is because even when he says: I immersed in a ritual bath, he would be obligated to bring an offering if he entered the Temple, as the witnesses would say to him: You became impure just now, and you could not have purified yourself in the meantime.

What, then, is the reasoning of the Rabbis? The Gemara suggests: Come and hear a baraita: If one witness said to a person: You became impure, and he says: I did not become impure, he is exempt from bringing an offering. One might have thought this is the halakha even where two witnesses said this. Rabbi Meir said: This conclusion can be inferred a fortiori: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to bring an offering, which is relatively lenient? And the Rabbis say: A person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people. The Gemara explains its suggestion: Learn from the baraita that the reasoning of the Rabbis is that they say that a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people.

Rabbi Ami said: Actually, the Rabbis’ reasoning is that we say miggo, and this is what it is teaching: Since if he wished to say: I did not remain in my state of impurity but rather I immersed, then he would be exempt, therefore a person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people. The Gemara asks: If so, this case is identical to that of eating forbidden fat, which the mishna already discussed.

The Gemara explains that the baraita mentions the case of ritual impurity lest you say the following: When he says: I did not eat forbidden fat, he may explain his statement to mean: I did not eat forbidden fat unwittingly but intentionally, and I am therefore not obligated to bring an offering. But if two witnesses say: You have become impure, and he says: I have not become impure, one might say that he cannot explain his statement in a manner that would exempt him, as it makes no difference whether he became impure unwittingly or intentionally. Therefore, the baraita teaches us that here too, he can explain his statement in a different manner: I did not remain in my state of impurity, but rather I immersed, and he is therefore not obligated to bring an offering.

The Gemara suggests: Come and hear an explanation of the opinion of the Rabbis from another baraita, which discusses the case of the defiling of the Temple, by entering it while ritually impure, or its sacrificial foods, by partaking of them while ritually impure one who enters the Temple or eats sacred foods in a state of ritual impurity: The Torah states: “And it shall be, when he shall be guilty of one of these things, that he shall confess…and he shall bring…for a sin offering” (Leviticus 5:5–6). This verse indicates that only one who confesses to sinning is liable to bring a sin offering, whereas one who does not confess is exempt from bringing a sin offering. If one witness said to him: You have become impure, and he says: I have not become impure, he is exempt from bringing a sin offering.

One might have thought even in a case where two witnesses contradict him, he is exempt from bringing an offering. Rabbi Meir said: If two witnesses could have brought him liability to receive the severe punishment of death, can they not bring him liability to bring an offering, which is relatively lenient? Rabbi Yehuda says: A person is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people.

The baraita continues: And the Rabbis, whose opinion is cited in the mishna, concede to Rabbi Yehuda with regard to denying the accusation of two witnesses that he ate forbidden fats, or with regard to entering the Temple in a state of impurity, that if the person says that he did not eat the fats or enter the Temple, he is deemed credible. But with regard to ritual impurity, where witnesses say that he entered the Temple or ate sanctified food while impure and he says that he entered the Temple or ate the sanctified food but he was not impure, they do not concede to him; rather, they accept the opinion of Rabbi Meir that the testimony of two witnesses renders him obligated to bring an offering despite the fact that he denies that he transgressed.

The Gemara asks: What type of impurity are we dealing with? If we say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ב)עד כאן שייך לדף יא ע"ב מ"ט דרבנן. דפטרי:

משום דאדם נאמן על עצמו. בדבר שאינו לא חיוב מיתה ולא חיוב מלקות ולא חיוב ממון אלא חיוב כפרה והוא אומר אינו צריך נאמן יותר ממאה עדים:

או דלמא משום הכי פטרי דאיכא למימר מיגו:

למיפשט מינה אטומאה. אי אמרי ליה נטמאת ונכנסת למקדש וחייב קרבן והוא אומר לא נטמאתי:

אפילו בטומאה נמי אדם נאמן ופטור ולא שנא טומאה חדשה דאמרי ליה נטמאת היום והיום נכנסת למקדש ולא שנא טומאה ישנה דאמרי ליה נטמאת אתמול והיום נכנסת למקדש כי אמר לא נטמאתי פטור דאדם נאמן על עצמו:

ואי אמרת טעמא דרבנן דפטרי משום דאמרינן מיגו הוא כי פטרי ליה כו':

אבל טומאה חדשה מיחייב. דליכא למימר מיגו דאמרי ליה העדים השתא נטמאת ולא טבלת ונכנסת למקדש עכשיו מאיא)נראה דצ"ל ור"מ אמר להו דק"ו עדיף ועיקר כו': (פשיטא כו'. אמר להו ק"ו עדיף ועיקר אע"ג דאיכא מיגו):

והכי קתני מתוך שאם רצה אמר לו נטמאתי:

בטומאה ישנה קא מיירי דאיכא למימר מיגו כדאמר לעיל מיגו דאי בעי אמר טבלתי ופטור כי אמר נמי לא נטמאתי כו'. הילכך אדם נאמן על עצמו:

אי הכי. מאי קמ"ל הא ברייתא היינו חלב הואיל וסבירא להו דאמרי' מיגו הא מן אמרו לו אכלת חלב מצי ילפינן:

אפי' הכי איצטריך הא ברייתא מהו דתימא אכלתי חלב הוא דקא מתרץ דיבוריה למימר מיגו דמצי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כי אמר נמי לא אכלתי פטור:

אבל הוא אמר לא נטמאתי. לא מתרץ דיבוריה למימר לא ניטמאתי שוגג אלא מזיד דאפי' אם נטמא במזיד טמא הוי וכי נכנס בשוגג במקדש חייב לאיי הכא נמי מתרץ דיבורא למימר מיגו דאי בעי אמר טבלתי מאי לא נטמאתי נמי לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי:

והתודה. אשר חטא עליה דכתיב בשמיעת קול ובטומאת מקדש וקדשיו:

מודה בדברים. שאין מכחיש העדים חייב:

הא ר' יהודה אמר היינו רבנן דמתניתין דפליגי עליה דר' מאיר:

ומודים חכמים. אחריני ולאו הני דמתניתין:

לר' יהודה. דהיינו רבנן דמתניתין:

בחלבין. באכלת חלב:

ובביאת מקדש. דאדם נאמן על עצמו שאם אמרו לו ב' נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שוגג אלא מזיד דפטור מן הקרבן דאינו מכחיש את העדים דלא נטמא אלא נטמא ונכנס מזיד:

אבל בטומאה. שאם אמרו לו העדים נטמאת והוא אמר לא נטמאתי לא מודו ליה דנאמן:

במאי עסקינן. באי זו טומאה לא מודו ליה:

רש"י ד"ה אבל בטומאה. דל"ל לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מודו לר"י. כצ"ל:

תד"ה א"ד. אעפ"י שאומר בעה"ב כו' אלא מזה בעה"ב מעל ומהתם מוכח ליה דדברים שבלב אינם דברים ופריך ודלמא כו'. כצ"ל:

תד"ה ומודים וכו' דאפילו ר' יהודה לא מהימנא. צ"ל מהימן:

אדם נאמן על עצמו. בדברים שיש בהם כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר נגד קונו: מיגו דאי בעי כו'. אם היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד הייתי ומה שאמרתי לא אכלתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד: לטומאה. כגון אמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש: טומאה ישנה. אתמול נטמאת והיום נכנסת: טומאה חדשה. ליכא משום מיגו דטבלתי ליכא למימר דהאמרו לו בשעת טומאה נכנסת ואי נמי טבלת לא העריב שמשך וטבול יום הנכנס למקדש בשוגג חייב חטאת כדאמר במנחות בהקומץ רבה (דף כז:) מחוסר כיפורים שנכנס למקדש חייב חטאת ואין צריך לומר טבול יום וליכא למימר נמי מזיד דבעי' דליתרץ דיבוריה ואי הוה אמר להו לא נכנסתי הוה מתרץ דיבוריה לא נכנסתי שוגג אלא מזיד אבל כיון דאמר להו לא נטמאתי כי אמר נמי לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מיפטר מקרבן דטומאה לא איכפת לן אי שוגג אי מזיד הוה דביאת מקדש הואי שוגג: נטמאת. ובאת למקדש: פטור. כדאמר לקמן והתודה מודה בדבר חייב שאינו מודה בדבר פטור: לעולם טעמייהו דרבנן משום מיגו. ובטומאה ישנה הוא דפליגי והכי קתני גרסינן: א''ה. גבי טומאה בהא פליגי דר' מאיר לית ליה מיגו ורבנן אית להו מיגו היינו חלב דמתני' ותרתי למה לי: אכלת חלב. אית להו לרבנן מיגו משום דמתריץ דיבוריה כו' אבל טומאה דליכא למימר לא נטמאתי שוגג אלא מזיד אימא לא מיתריץ דיבוריה קמ''ל דמיתריץ בגוונא אחריתי לא עמדתי בטומאתי: והתודה. אשר חטא עליה גבי טומאת מקדש כתיב בויקרא: מודים חכמים לר' יהודה. ופליגי אדר''מ בחלבין כגון אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובביאת מקדש אמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי: אבל בטומאה. כגון היכא דאמר לא נטמאתי לא מודו ליה ולא סבירא להו דפטור אלמא טעמייהו דרבנן משום מיגו דמיתריץ דיבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד אבל גבי לא נטמאתי דליכא למימר לא נטמאתי לא מודו לר' יהודה ואיפשיט בעיין דטעמא משום מיגו ותו לא מידי: וקפריך הש''ס במאי טומאה עסקינן דליכא מיגו אי בטומאה ישנה האיכא מיגו ואמאי לא מודו ליה בישנה: אמר רבינא לעולם. איכא ישנה דלית בה מיגו וכגון דאמרו לו נטמאת אתמול ואכלת היום קדשים דהיינו טומאת הגוף ומתחייבת חטאת והוא אומר לא נטמאתי ואכחשינהו בין באכילה בין בנגיעה דלא אכל ולא נגע קדשים בטומאה ואי הדר ואמר השתא לא נטמאתי דקא אמינא לא עמדתי בטומאה לא קמכוין אלא למיפטר מקרבן (לא) ומאכילה דאית בה קרבן מכחיש להו מנגיעה לא מכחיש להו ואיתכחש דיבוריה קמא בטומאת מגע: ל''א מודים חכמים לר''י בחלבין ובביאת מקדש דשייך בהו קרבן אבל בטומאה גרידתא בלא ביאת מקדש דליכא קרבן לא מודו ליה: בטומאה. ונגע בטהרות: ובמאי עסקינן אי בטומאה ישנה כו'. אלא מדפסיק ותני דלא מודו ליה בשום טומאה שמע מינה טעמא לאו משום מיגו דהא
אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחיש מהימן ש''מ. אבל אי מכחיש לא מהימן ור''ל ע''כ שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור דעד אחד אינו קם רק לשבועה כדפרישית במתניתין: או דלמא טעמייהו דרבנן משום מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי וכו'. משמע לפום ריהטא שהוא נאמן מטעם מיגו שיכול לומר מזיד (אני) הייתי וקשה שהרי מיגו במקום עדים הוא דיש עדים שאכל והוא אמר לא אכלתי וא''כ מהימנא ליה במקום עדים מכח מיגו ואמרינן בב''מ (דף פא:) מיגו במקום עדים לא אמרינן גבי ההיא דלא תיזיל באורחא דנהר פקוד זיל באורחא דנרש ותו אין זה מיגו דלא משוי איניש נפשיה רשיעא כדאמרינן (קדושין דף נ.) גבי ההיא הבא מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא (והביא לו) אע''פ שאומר בעל הבית לא היה בלבי מזה אלא מזה בעל הבית כו' דדברים שבלב אינן דברים והתם מוכח ליה ופריך ודלמא למיפטר נפשיה מקרבן קאמר ומשני דא''כ הוה אמר מזיד הייתי ופריך והא לא משוי איניש נפשיה רשיעא לכך יש לומר דהא דנאמן הכא דמיתריץ דיבוריה דאיכא למימר הא דאמר לא אכלתי רוצה לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי פירושא מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור השתא נמי מה שאמר לא אכלתי כך רצה לומר והכי מתרצינן מילתיה דבהכי היה דעתו ואף על גב דלא משוי איניש נפשיה רשיעא כדאמר (סנהדרין דף ט:) גבי פלוני רבעני דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע היינו ליפסל נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאומר מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה וא''ת ונישייליה אם היה דעתו לכך ויש לומר דאפי' הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר''מ והכי איתא בתורת כהנים אומר ר' מאיר אם בתחלה אומר מזיד הייתי שומעין לו אבל אם היה דן עמהם כל היום שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר ואפילו אומר אח''כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב וא''ת היאך מחייב ר' מאיר והאמר לא אכלתי ובע''כ לא יביא חטאת כדאמר ב''ק (דף מ.) חייבי חטאות אין ממשכנין אותן וי''ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו: נפקא מינה לטומאה. וה''נ מצי למימר נפקא מינה היכא שאמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד: ומודים חכמים לר' יהודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו דפטור. רש''י פירש שתי לשונות ור''י פירש שיטה אחרת ומודים חכמים לר' יהודה כו' אבל בטומאה לא מודו ליה כמו נטמאת והוא אמר לא נטמאתי ומפרש הש''ס במאי אילימא בטומאה ישנה מ''ש הכא ומ''ש הכא אלא שמע מינה בטומאה חדשה ומשום הכי לא מודו דלא שייך מיגו וטעמייהו דרבנן משום מיגו ודווקא בחלבים ובעריות מודו משום דשייך מיגו אבל בטומאה לא מודו דלא שייך מיגו אבל לר' יהודה דטעמא משום אדם נאמן על כו' פטר הכא והכא ומיפשט בעיא דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר''מ הוי מטעם מתרץ דיבוריה כדמשמע הכא ואי רבנן דר''מ היינו רבי יהודה טעמיה משום דאדם נאמן על עצמו ודחי רבינא לעולם אימא לך בטומאה ישנה כלומר מהכא לא מוכח מידי דמצינו למימר דאפילו ר' יהודה לא מהימנא רק מטעם מיגו והא דפליגי הכא בטומאה ישנה וקאמרי רבנן דחייב כגון דקאמרי עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר לא נטמאתי דלא חשבי רבנן דמיתריץ דיבוריה בהא דאמר דר''ל לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי דאי הוה אמר לא אכלתי מצינן למיתריץ דיבוריה שר''ל לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי תחלה אבל כשאומר לא נטמאתי כבר איתכחיש ליה מיגו קמא בטומאת מגע שאמר לא נטמאתי דמשמע לא שוגג ולא מזיד כיון שלא השיב להם על האכילה כמו שאמרו לו והך סוגיא דהכא קשה להא דפר''ק דבבא מציעא (דף ג:) דקאמר לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק''ו וקאמר ק''ו ומה פיו כו' ופריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ומאי פריך הא דפיו מחייבו אם ירצה יאמר מזיד הייתי. כלומר דלא דמי לעדים המעידים על המיתה שהן גמרו הדברים שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרין עדותן שלא ידעו אם שוגג היה: לא עמדתי בטומאתי. ולר''מ אע''ג דמתרץ דיבוריה לא מהימן דהוי מה לו לשקר במקום עדים והא דאמרינן בכמה דוכתי לכ''ע מגו במקום עדים לא אמרינן היינו במקום שגמרה עדותן כדפרישית בההיא דפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי כו' אמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך כו' אביי אמר [מיגו] במקום עדים לא אמרינן והתם מתרץ דיבוריה דהא דאמר של אבותי דסמיכנא עלייהו כשל אבותי אלא התם הוי עדים גמורים וכן בההוא דאמרינן האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי ואינו נאמן במקום שאמרו עדים שלוה ואמאי והא קי''ל המלוה לחבירו בעדים א''צ לפרוע בעדים וליהוי נאמן לומר לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלוואה אלא פרעתי אלא התם עדים גמרו לעדותן אבל ריב''א אומר דלא מהימנינן ליה במקום עדים להפסיד חבירו אפילו במתרץ דיבוריה אלא דוקא הכא לפוטרו מקרבן שלא יביא חולין לעזרה ובהכי ניחא ההיא דחזקת הבתים ונראה הא דפליגי רבנן דווקא באומר לא אכלתי אבל אמר שומן אכלתי מודו ליה והכי משמע בתוספתא אך קשה לעיל דאמר נ''מ למפשט לטומאה אמאי לא קאמר לאומר שומן אכלתי דבהא לא שייך מיתריץ דיבוריה ובחלב גופא המ''ל הנפקותא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד