כריתות יב ע"ב

כריתות יב ע"ב - Steinsaltz

that the baraita is referring to a case of old impurity, where the witnesses said to him: You became impure yesterday, what is different about the cases of eating forbidden fat and entering the Temple while impure, where the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that one is not liable to bring a sin offering even though his denial is contradicted by two witnesses? He is exempt since if he wished, he could say: I did so intentionally. Therefore, his denial can be interpreted to mean: My eating the forbidden fat or entering the Temple was not unwitting but intentional. If so, if he denies that he is in a state of old impurity, he can also explain his statement, since if he wished, he could say that he meant: I did not remain in my state of ritual impurity, but rather I immersed in a ritual bath.

Ravina said: Actually, the baraita can be referring to a case of old impurity, and nevertheless the Rabbis distinguish between one’s denial that he is impure and one’s denial that he ate or entered the Temple. The case is one where the witnesses say to him: You ate sacrificial meat while in a state of physical impurity, and he says to them: I did not become impure. The reason he is liable to bring an offering is that here he cannot explain his statement, as one cannot say that the phrase: I did not become impure, can be explained to mean: I did not remain in a state of impurity but rather I immersed.

Ravina elaborates: What would he say to them to explain his statement that he did not become impure? If he says: I immersed and I ate, then when he says this to them, his initial statement has been contradicted in any event with regard to his impurity imparted by contact. His initial claim that he did not become impure has not been adjusted with regard to this matter, and that claim was contradicted by the two witnesses.

Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that even if two witnesses testify that a person became impure, and he claims that he did not become impure, he is deemed credible about himself more than the testimony of one hundred people. Rav Yosef says: Rabbi Yehuda said that he is deemed credible when he states that he is pure against the testimony of witnesses only when the person is by himself and only with regard to himself, but as far as others are concerned, he is regarded as impure.

Reish Lakish says: Although according to Rabbi Meir one is liable to bring an offering based on the testimony of two witnesses that he ate forbidden fat even if he denied it, Rabbi Meir concedes to the Rabbis that if two witnesses said to him: You engaged in sexual intercourse with an espoused maidservant, and he says: I did not engage in sexual intercourse, he is deemed credible, since if he wishes, he can say to them: I did not complete my act of intercourse, in which case, as stated earlier (10b), he is not liable to bring a guilt offering.

Likewise, Rav Sheshet says: Rabbi Meir concedes to the Rabbis in the case of an impure nazirite, i.e., one to whom two witnesses said: You became impure and are therefore liable to bring a sin offering, and he says: I did not become impure, that he is exempt, since if he wishes, he can say: I requested from a halakhic authority to dissolve my nazirite vow, and he dissolved it. Therefore, it was permitted for me to become impure. Nazirites are prohibited from becoming impure with the impurity imparted by a corpse, whereas non-nazirites may come into contact with a corpse.

Likewise, Abaye says: Rabbi Meir concedes to the Rabbis that if two witnesses said to a person: You know testimony about so-and-so, and he says: I do not know, and he takes an oath to this effect, he is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony. The reason is that if he wishes, he can say: I did witness the event, but I had not intended to offer testimony, in which case he is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony.

§ The mishna teaches that if one unwittingly ate an olive-bulk of forbidden fat and then ate another olive-bulk of forbidden fat during one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin offering. Rabbi Zeira objects to this: Why is he liable to bring only one sin offering? But didn’t he eat two olive-bulks of forbidden fat?

Abaye said to Rabbi Zeira: One is liable to bring two sin offerings only when he ate the olive-bulks of forbidden fat during separate lapses of awareness, e.g., he ate forbidden fat when he was unaware that it was prohibited, and subsequently became aware of the prohibition and then forgot about it and ate another olive-bulk of forbidden fat. This is derived from the verse: “If his sin, which he has sinned, is known to him, then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin which he has sinned” (Leviticus 4:28). But here there is only one lapse of awareness.

The Gemara cites a different version of the discussion between Rabbi Zeira and Abaye. There are those who claim that Rabbi Zeira raised his difficulty to Abaye in this manner: The reason that one is liable to bring only one sin offering for his two transgressions of eating forbidden fat is that both acts took place during one lapse of awareness; but if he ate forbidden fat in two lapses of awareness, he is liable to bring two sin offerings. But why? It is one category of prohibition of forbidden fat that he has violated, and therefore he should bring only one sin offering. Abaye said to Rabbi Zeira: With regard to bringing sin offerings, separate lapses of awareness render him liable to bring multiple offerings.

§ The mishna teaches: If one ate forbidden fat, and blood, and piggul, and notar in one lapse of awareness, he is liable to bring a sin offering for each and every one of them. In a case where one ate half an olive-bulk and then ate another half olive-bulk during one lapse of awareness, if the two half olive-bulks were both from one type of forbidden food, he is liable to bring a sin offering. If they were from two types, he is exempt.

The Gemara raises a difficulty: The ruling that if one ate two halves of an olive-bulk of one type of food he is liable to bring a sin offering is obvious, as he ate an olive-bulk of a forbidden food. Reish Lakish said in the name of bar Tutini: This is referring to a case where he ate them from two dishes, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says that eating food from distinct dishes differentiates his acts of consumption and renders them separate transgressions.

This ruling was necessary lest you say that when Rabbi Yehoshua says that separate dishes render his acts separate transgressions, it is no different if this principle results in a leniency and it is no different if it results in a stringency. Therefore, the mishna teaches us that if he ate two half olive-bulks from two dishes, he is liable to bring a sin offering. Evidently, Rabbi Yehoshua says that eating food from separate dishes renders his acts of consumption separate transgressions only when this principle produces a stringency, but he did not say it as a leniency.

There are those who say that this discussion referred to the latter clause of the mishna: In a case where one ate half an olive-bulk and then ate another half olive-bulk during one lapse of awareness, if they were from two types of food, he is exempt. The Gemara asks: Isn’t that obvious, as he did not eat an entire olive-bulk of one type? Reish Lakish said in the name of bar Tutini: The mishna is referring to a case where he ate an olive-bulk of one type, but he ate it in two dishes, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says that eating food from separate dishes differentiates his acts of consumption and renders them separate transgressions.

This ruling was necessary lest you say that when Rabbi Yehoshua says that separate dishes render his acts separate transgressions, he says it only when it results in a stringency, but he does not say it when it results in a leniency. Therefore, the mishna teaches us that if he ate an olive-bulk from two types of food, he is exempt.

The Gemara explains: What does the mishna mean when it states the case of eating from two types of food? It is actually a case of two half olive-bulks from one type of food; and why does the tanna call it two types? It is because he ate it in two dishes, half an olive-bulk in each dish, and the mishna teaches that he is exempt. Evidently, it is no different if it results in a leniency and it is no different if it results in a stringency; in both cases Rabbi Yehoshua says that separate dishes render one’s acts of consumption separate transgressions.

The Gemara objects: From the fact that in the latter clause, when the mishna refers to two types of food it actually means one type of food but the case is where one ate it from two dishes, one can infer that when the former clause states that if one ate two half olive-bulks of one type of food he is liable to bring a sin offering, it must mean that it is one type of food and one ate it from one dish. But if so, why is it necessary to state this halakha; isn’t it obvious?

Ravina said: The mishna is referring to a case where he ate the two half olive-bulks but he had a period of awareness in the interim, e.g., he unwittingly ate half an olive-bulk of forbidden fat, then he became aware that he had done so, and subsequently he unwittingly ate another half an olive-bulk of forbidden fat. And the mishna is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who says: There is no awareness for a half-measure. If one unwittingly performed a half-measure of a prohibited act and then became aware of his transgression, and then again unwittingly performed another half-measure of the prohibited act, his awareness in the interim does not prevent the two acts from combining. Accordingly, in the case here, it is as though he ate a full olive-bulk during one lapse of awareness.

As we learned in a mishna (Shabbat 105a): With regard to one who writes two letters on Shabbat, which is the minimum that one must write in order to be rendered liable for this prohibited labor, and he did so unwittingly in two separate lapses of awareness, one letter in the morning and one letter in the afternoon, Rabban Gamliel deems him liable to bring a sin offering for writing on Shabbat, and the Rabbis deem him exempt.

The basis of this dispute is that Rabban Gamliel holds that there is no awareness for a half-measure. Therefore, the fact that he became aware of his transgression after writing the first letter is of no significance. His awareness does not divide between the first act of writing a letter and the second act of writing a letter. And the Rabbis hold: There is awareness for a half-measure. Consequently, the two half-measures are considered to have been performed during separate lapses of awareness, and they do not combine to render him liable to bring a sin offering.

MISHNA: How much time can one expend while eating an olive-bulk of forbidden food and still be liable for violating the prohibition? The duration is calculated as though he were eating toasted grain, which one eats one kernel at a time. If he eats the olive-bulk of forbidden food within the amount of time it would take to eat an olive-bulk of toasted grain, he is liable. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Unless the amount of time he expends from beginning to end is more than the time it takes to eat a half-loaf [peras] of bread, he is liable.

Likewise, one who ate a quarter-loaf of ritually impure foods or drank a quarter-log of ritually impure liquids within the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread is rendered unfit to partake of teruma, the portion of the produce designated for priests, until he becomes pure. Similarly, if one drank a quarter-log of wine and entered the Temple, and he remained there for the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is liable. Rabbi Elazar says: If he interrupted his drinking of the quarter-log of wine or if he placed any amount of water into the wine, he is exempt.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Meir state his opinion, that the duration of time is calculated as though one were eating toasted grain, as a stringency or does he state it as a leniency? The Gemara elaborates: Does he state it as a stringency, and this is what he is teaching: The duration is calculated as though he were eating toasted grain a little at a time, and therefore even if it takes him the entire day to consume an olive-bulk of the forbiden food, and even though from beginning to end he expends more than the time it takes to eat a half-loaf of bread, since he consumed a full olive-bulk in one extended act of eating, he is liable; and the Rabbis said to him that unless he expends less than the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is liable, but if he expends more than the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is exempt?

Or perhaps Rabbi Meir says his opinion as a leniency, as this is what he is teaching: The duration is calculated as though he were eating toasted grain, which is eaten continuously one kernel after another, and therefore he is liable only if he did not interrupt at all in between his bites. But if he interrupted in between them, then although the duration from beginning to end was less than the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is exempt; and the Rabbis said to him: Since the amount of time from beginning to end is less than the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is liable, despite the interruptions.

The Gemara suggests a resolution: Come and hear the mishna: And the Rabbis say: Unless the amount of time he expends from beginning to end is the time it takes to eat a half-loaf of bread.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אילימא בטומאה "ישנה", שמעידין עליו שנטמא אתמול ונכנס היום למקדש, אם כן אמאי לא מודו ליה? מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה שיש לו מיגו, לפי דאם רצה, יאמר מזיד הייתי. אם כן בטומאה "ישנה" נמי יש לו מיגו, דמתרץ דיבוריה. (שהרי) דהרי אם רצה יאמר שאמנם נטמאתי כדבריכם, אך טבלתי אתמול. והשתא נמי אמרינן שמה שאמר לא נטמאתי, היינו: לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי?!

ומתרצינן: אמר רבינא: לעולם, בטומאה ישנה. וכגון דאמרו ליה עדים: נטמאת אתמול, ואכלת היום קדשים בטומאת הגוף! והוא אמר להון: לא נטמאתי! דהכא, לא מתריץ דיבוריה. דליכא למימר שכוונתו לומר "לא עמדתי בטומאה, אלא טבלתי", דאם כן מאי אמר להון? "טבלתי ואכלתי"! והרי כי אמר להון הכי - איתכחש ליה דיבורא קמא, מיהא, בטומאת מגע! שמקודם אמר לא נטמאתי כלל, והיינו שלא נגעתי בטומאה. שאם היתה כונתו לכתחילה לומר שטבל, היה צריך לענות להם "לא אכלתי", והיינו מפרשים דבריו: לא אכלתי אכילה שמחייבת קרבן, כפי שאתם סבורים, לפי שטבלתי לפני כן! וכיון שלא השיב להם כראוי, ודאי להכחישם בא מכל וכל - שלא נגע בטומאה! ועתה, שאנו רוצים לפרש דבריו שאמנם נגע בטומאה אלא שטבל, הרי הוא מכחיש דבריו הקודמים, ולפיכך אינו נאמן [ביאור הענין עפ"י השיטמ"ק אות כ' ואות כ"ו] ^[10].

[פירוש אחר: ומודים חכמים לרבי יהודה בחלבין ובביאת מקדש כשהם מעידין עליו שאכל חלב או נטמא ונכנס למקדש כדי לחייבו אז הוא נאמן על עצמו ליפטר מקרבן. אבל בטומאה, אם הם מעידים עליו שנטמא ונגע בטהרות - לא מודו ליה, אלא אינו נאמן, ומטמאינן הטהרות.

ומסקינן לראיה: במאי עסקינן? אילימא בטומאה ישנה [כדמשמע שבכל טומאה לא מודו ליה ואפילו בטומאה ישנה], למה לא יהא נאמן במיגו, והרי גם לענין הטהרות יש לתרץ דבריו שלא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי קודם הנגיעה. אלא ודאי, טעמייהו דרבנן לא משום מיגו הוא, אלא משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, הלכך לא אמרינן הכי אלא לגבי קרבן [כמבואר לעיל, שאילו היה אמת לא היה נמנע מלהביא כפרה], ולא לענין טהרות.

ודחינן: אמר רבינא לעולם טעמא דרבנן משום מיגו. והא דקאמרי דבטומאה לא מודו לרבי יהודה מיירי אפילו לענין קרבן ואפילו בטומאה ישנה, וכגון דאמרי ליה עדים: אכלת קדש בטומאת הגוף, וכמבואר בפירוש הראשון].

אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה שהוא נאמן על עצמו שלא נטמא, ואפילו נגד עדים.

אמר רב יוסף: לא אמר רבי יהודה שמותר לו לאכול טהרות מכאן ואילך אלא בינו לבין עצמו, אבל לפני אחרים אסור, שמא יבאו לזלזל בטהרות ^[11].

ורק לעצמו יאכל, אבל לא יאכיל לאחרים טהרות שהוא נוגע בהן, שהרי יש עדים שהוא טמא [החזו"א מבאר דהני אמוראי סברי דטעמא דרבי יהודה משום דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים בדבר שהוא בינו לבין עצמו, ולכן אינו מביא קרבן. והוא הדין שמותר לו לאכול טהרות בינו לבין עצמו] ^[12].

אמר ריש לקיש: מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים: "בעלת שפחה חרופה"! והוא אומר "לא בעלתי!" דמהימן. ופטור מקרבן. שהרי יש כאן מיגו דאי בעי, אמר להון: לא גמרתי ביאתי [שהעדים אינם יודעים בזה] ^[13]. ושפחה חרופה אינו חייב עליה קרבן אלא בגמר ביאה. הלכך, נאמן הוא לומר לא בעלתי. מה שאין כן במתניתין, דפליג רבי מאיר כי שם אין לו מיגו, לפי שלא נוח לו לומר שהיה רשע ואכל חלב במזיד. אבל בשפחה חרופה, יכול לומר שבעל בשוגג ולא גמר ביאתו ^[14] [עפ"י רש"י שמבאר המיגו דסוגיין ככל מיגו דהש"ס. והתוס' לא ביארו כאן כלום, ולפי שיטתם דהמיגו כאן שונה מכל מיגו שהרי מיגו במקום עדים הוא אלא שענינו דמתרצינן דיבוריה, ורבי מאיר פליג שאינו יכול לתרץ דיבורו לאחר שבתחילה אמר לא אכלתי כלל (עיין תוד"ה מה, ב"מ ג, ב) לפי"ז לא מובן למה הוא מודה בשפחה חרופה וצ"ע].

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים בנזיר טמא, דהיינו, שאמרו לו שנים: "נטמאת"! והוא אומר: "לא נטמאתי"! דפטור מקרבן של נזיר טמא. דאי בעי, אמר: נשאלתי אצל חכם על נזרי קודם שנטמאתי והתיר לי את הנזירות. [שהנזירות דינה כנדר שהחכם יכול להתיר את הנדר]. ובמיגו שכזה, שהיה יכול ליפטר מקרבן בטענת היתר, מודה רבי מאיר.

אמר אביי: מודה רבי מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: יודע אתה בעדות לטובת פלוני וכשאותו פלוני השביעך שתבוא להעיד עבורו, כפרת, וטענת שאינך יודע לו עדות, וכיון שכפרת בהשבעתו, חייב אתה קרבן שבועת העדות! והוא אומר: לא ידעתי העדות - פטור מקרבן. דאי בעי, אמר: לכך לא העדתי כיון שלא נתכוונתי בשעה שראיתי את המעשה לעדות להיות עד בדבר, ולכן אינני כשר להעיד [עיין שיטמ"ק אות ד' ותו"י ד"ה לא]. ועיין בהערות ^[15].

שנינו במשנה: אכל חלב וחלב בהעלם אחת - אינו חייב אלא אחת!

מתקיף לה רבי זירא: אמאי אינו חייב אלא חטאת אחת? והא שני זיתי חלב אכל?!

אמר ליה אביי: העלמות מחלקין! שאם אכל בשתי העלמות, דהיינו שנודע לו אחר שאכל כזית הראשון שחטא, ושוב נעלם ממנו ואכל כזית שני, דהשתא הוי ליה שתי העלמות, רק אז חייב שתי חטאות. והכא, רק העלם אחד הוא דאיכא! שלא נודע לו שחטא רק אחר שאכל את שני הזיתים, ולפיכך אינו חייב אלא חטאת אחת.

איכא דאמרי: דמקשי ליה רבי זירא הכי: טעמא דאינו חייב אלא חטאת אחת במתניתין, משום דהעלם אחת היא, הא בשתי העלמות חייב שתים, אמאי? הרי "שם חלב" דאכל - אחד הוא! ואיך יתחייב שתי חטאות על שם אחד של איסור.

אמר ליה אביי: העלמות מחלקין!

שנינו במשנה: אכל חלב ודם פיגול ונותר חייב. אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחת, ממין אחד, חייב.

והוינן בה: למה לי למיתני "ממין אחד חייב"? והרי פשיטא דחייב, כיון שאכל ביחד זית שלם ממין איסור אחד?

ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: הכא במאי עסקינן: כגון שאכלו את שני החצאי זיתים בשני תמחויין, שהתבשל בשתי צורות, כגון מבושל וצלי, ואליבא דרבי יהושע דאמר: "תמחויין - מחלקין!" שאם אכל שני זיתים [בהעלם אחד], כל אחד בתמחוי אחר, הרי הם מחולקין לענין חטאות, שחייב על כל אכילת תמחוי חטאת נפרדת.

מהו דתימא: כי אמר רבי יהושע דתמחויין מחלקין לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא, שכשם שהתמחויין מחלקין לחומרא בשני זיתים לחייב עליהן שתי חטאות הוא הדין דמחלקין לקולא בשני חצאי זיתים, שלא יצטרפו לכזית להתחייב אפילו חטאת אחת, קמשמע לן מתניתין דחייב על אכילת שני חצאי זיתים משני תמחויים. אלמא: לחומרא אמר רבי יהושע, לקולא לא אמר.

איכא דאמרי: דפרכינן אסיפא דמתניתין, דקתני שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין של איסורים פטור. שהרי פשיטא דפטור, כיון שלא אכל כזית ממין איסור אחד?

ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: הא דקתני מתניתין משני מינין, לאו בשני מינין ממש, אלא במין אחד. וכגון שאכלו בשני תמחויין, ואליבא דרבי יהושע דאמר: תמחויין מחלקין.

דמהו דתימא: כי אמר רבי יהושע, לחומרא אמר, אבל לקולא לא אמר, ומצטרפין שני חצאי הזיתים יחד לחייבו חטאת אע"פ שאכלן בשני תמחויין, קמשמע לן מתניתין דמשני מינין פטור! ומאי משני מינין? ממין אחד הוא! ואמאי קרי ליה שני מינין? משום דאכלן לשני החצאים כעין שני מינין, דהיינו בשני תמחויין. וקתני דפטור. אלמא: לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא קאמר רבי יהושע דתמחויין מחלקין ^[16].

ומקשינן: מדסיפא דמתניתין אוקמינן דהא דקתני משני מינין היינו ממין אחד ושני תמחויין, אם כן רישא דקתני ממין אחד חייב, היינו מין אחד ותמחוי אחד. והדרא קושיא לדוכתיה, דפשיטא דחייב, כיון שיש כאן מין אחד ותמחוי אחד, ובודאי מצטרפין יחד לכזית?

ומתרצינן: אמר רבינא: הכא במאי עסקינן: כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים! שנודע לו בין שני החצאי זיתים שחטא, ואליבא דרבן גמליאל דאמר: אין ידיעה לחצי שיעור! שאע"פ שהידיעה מחלקת בשיעורים שלימים, שאם נודע לו בין כזית לכזית שחטא חייב חטאת על כל כזית, מכל מקום בחצי שיעור אין הידיעה מחלקת, אלא מצטרפין שני החצאים למרות שהיתה ידיעה ביניהם, כי ידיעת חצי שיעור לאו ידיעת חטא היא [ולכן המשנה קוראת לזה "בהעלם אחת" אעפ"י שהיתה ידיעה באמצע, תוד"ה דאמר].

דתנן: הכותב שתי אותיות בשבת בשתי העלמות דהיינו אות אחת בשחרית ואות אחת בערבית [ואפילו לא נודע לו בינתיים, כיון שהיתה לו שהות כדי להיוודע חשיב ליה כשתי העלמות. רש"י שבת] - רבן גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרים.

ואמרינן: רבן גמליאל סבר: אין "ידיעה" לחצי שיעור ולכן הוא מחייב. ורבנן סברי: יש ידיעה לחצי שיעור, והרי הידיעה מחלקת בין שתי הכתיבות של שתי האותיות ואינם מצטרפים, הלכך פטור.

מתניתין:

מה ששנינו במשנה הקודמת שהאוכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב - כמה ישהא האוכלן ועדיין יצטרפו יחד?

כאילו אוכל קליות [חטה קלויה]! שמשערים כאילו התפורר הכזית לחתיכות קטנות בגודל של קליות, ואוכל אותם אחת אחת. ואם לא שהה באכילתם יותר מהזמן הזה הרי הם מצטרפים דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב על אכילתם עד שישהא מתחלה ועד סוף האכילה לא יותר ^[17] מכדי אכילת פרס [מלשון פרוסה] דהיינו חציו של ככר, כשגודלו [של הככר] הוא כשמונה ביצים. ויש אומרים כששה ביצים ^[18].

אוכלים ומשקין טמאים אינם מטמאים אדם מן התורה. אלא שחכמים גזרו על האדם האוכל אוכל טמא בשיעור חצי פרס או שותה משקה טמא בשיעור רביעית שנפסל [נטמא] גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול.

אכל חצי פרס אוכלין טמאין, או שתה רביעית משקין טמאין, או שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה באכילה או בשתיה כדי אכילת פרס - חייב הנכנס למקדש אחר שתיה זו מיתה בידי שמים. וכמו כן נפסל האדם מלאכול תרומה אחר אכילה ושתיה כזו. אבל אם שהה יותר מכדי אכילת פרס אין האוכלין או המשקין הטמאין מצטרפין יחד לשיעור פסילת האדם, ולא היין מצטרף לשיעור לחייב את הנכנס למקדש.

רבי אלעזר אומר: לענין חיוב על כניסה למקדש אחר שתית רביעית יין, אם הפסיק בה, שלא שתה את הרביעית בבת אחת, או אם נתן לתוכו של היין מים כל שהוא - פטור כשנכנס למקדש לאחר שתיה זו.

גמרא:

איבעיא להו: רבי מאיר לחומרא קאמר שהוא מחמיר יותר מרבנן או לקולא קאמר שהוא מקל מהם?

והכי איבעי להו: האם לחומרא קאמר רבי מאיר? והכי קתני: כאילו אוכל קליות, ששיעור זמן השהיה הוא כדי אכילת הכזית בחתיכות קטנות, דאפילו כוליה יומא, שאפילו אם הזמן הזה נמשך כל היום, ואף על גב דמתחלה ועד סוף שהה יותר מכדי אכילת פרס, כיון דמשכיה אכילתיה, דהיינו שלא שהה יותר משיעור אכילת קליות - מחייב! ^[19] ואמרו ליה רבנן: דעד שישהא רק בכדי אכילת פרס הוא דחייב, אבל שהה יותר מכדי אכילת פרס פטור.

או דלמא רבי מאיר לקולא קאמר. דהיינו, שרבי מאיר מודה לרבנן שהשיעור הוא בכדי אכילת פרס. אלא שהוא מקל יותר מהם. והכי קתני: "כאילו אוכל קליות", כלומר, והוא דלא אפסיק ביני וביני אלא אכלן בבת אחת כדרך קליות, שאוכלין זו סמוך לזו, אז השיעור הוא בכדי אכילת פרס. אבל אי פסיק ביני וביני באמצע האכילה הרי אף על גב דמתחלה ועד סוף לא שהה אלא בכדי אכילת פרס - פטור.

ואמרו ליה רבנן: אפילו בהפסיק, כיון דמתחלה ועד סוף, בכדי אכילת פרס הוא, הרי הוא חייב.

תא שמע לפשוט האיבעיא: תנן במתניתין: וחכמים אומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס.

הערות

^[10] לפי לשון ראשון דרש"י, נשארנו שטעמם חכמים משום מיגו הוא, ובזה הוסיף רבינא וחידש, שכאשר העידו עליו שאכל קדשים בטומאה, ויש עדיין לפנינו מן האוכל שנגע בו בשעת אכילתו, אם כן מאחר ולענין הנהגת טומאה וטהרה, הנוגע לכל העולם, אין לו נאמנות לתרץ דבריו [שכל הנאמנות שעל ידי המיגו נאמרה רק לענין קרבן, וכמו שהבאנו בהערה 8 בשם הרא"ש], ממילא אף לענין קרבן שוב אינו נאמן, שאי אפשר לנו לחלק ולהאמין לדבריו רק לענין דבר אחד, ומשום כך מביא קרבן על פי העדים, וסברת רבי יהודה היא, שטעם הנאמנות שלו היא מצד דאדם נאמן על עצמו לענין קרבן יותר ממאה איש, ומכיון שכן, אנו מאמינים לו לענין קרבן, ולא לענין דין הטהרות עצמם, ובזה אין חסרון במה שמחלקים את הנאמנות שלו, הואיל ומעיקר הדבר, כל הנאמנות אינה שייכת אלא בקרבן [מה שאין כן לפי סברת חכמים, שנאמנותו מטעם מיגו היא, אם כן ביסוד הדבר יש מקום להאמינו, מכח סברת המיגו, גם לשאר דברים [וכמו שבאמת סובר הר"ש שהובא בדברינו לעיל שם], אלא שמכל מקום אנו מגבילים את נאמנותו לענין קרבן בלבד, ולכן ממילא נתבטלה לגמרי כל נאמנותו]. ולפי לשון שני, רבינא בא לדחות הפשיטות לבעית הגמרא דלעיל, וחידש, שגם לפי הטעם דמיגו, אינו נאמן אלא לענין קרבן בלבד, ולא לשאר דינים, ואדרבה, מאחר שאינו נאמן לענין שאר דינים, שוב אי אפשר להאמינו [באותו הדיבור] אפילו בדבר הנוגע לענין קרבן, הכל כמו שנתבאר ללשון ראשון. והעונג יום טוב [קנב בהגהה ד"ה אבל] הוסיף טעם בדבר, לבאר סברת רבינא, על פי מה שכתב הרמב"ם [פסוה"מ יח יד], שטבול יום האוכל קדשים לוקה, אבל אינו חייב כרת על זה, אף על פי שהוא חייב כרת על ביאת מקדש, עיי"ש ובהראב"ד, ומעתה נמצא, שכאשר העידו בו שאכל קדשים בטומאה, והוא אומר לא נטמאתי, אם נרצה ליישב דבריו כדי לפטרו מקרבן, לא נצטרך לומר שטבל והעריב שמשו גם כן, שהרי בזה שטבל כבר נפטר מקרבן, וכנ"ל, ודי לנו אם נאמר שטבל קודם אכילתו. ואם כן גם לפי יישוב דבריו, אותם הקדשים שנגע בהם בשעת אכילתו, נטמאו [שלענין שאר דינים, הלא איננו מיישבים דבריו, וכמו שנתבאר למעלה], ומשום כך, גם לענין קרבן לא נוכל כבר לתרץ דבריו, הואיל וגם לאחר שניישבם, יהיה נשאר עדיין נפקא מינה מדברי העדים [לענין טהרת הקדשים]. ואם כן נותרת עדיין סתירה בין דבריו לדברי העדים. אבל כשאמרו לו נכנסת למקדש בטומאה, שכדי לפטרו מקרבן אנו צריכים לומר שהעריב שמשו, ושוב אין נפקא מינה מדברי העדים לענין קדשים שהיה נוגע בהם בשעת כניסתו למקדש. ואם כן אין סתירה כלל בין דבריו לדבריהם.

^[11] רש"י מפרש, שלא יאכל בפני אחרים, כדי שלא יבאו הם לזלזל בדיני טהרות. והחוות דעת [קפה ב] נוקט בפשיטות, שאם בית דין יראוהו אוכל מטהרות אלו ויתרו בו שלא יאכל, הרי הוא לוקה [אם קדש הוא וכדומה], שאף על פי שבינו לבין עצמו מותר לו לנהוג היתר בדבר, מאחר שהוא יודע שהעדים אינם אומרים אמת, ואינו צריך לחוש שמא הוא עצמו טועה, מכל מקום כלפי הבית דין הרי העדים הם הם המכריעים, ולכן גם לגבי אכילתו, אנו מצווים להפרישו ולהלקותו, שבידיעתנו הדבר ברור לחלוטין שהוא אסור [ואין זה דומה למה שלמדנו בכתובות [כב] לענין תרי ותרי, שאם ניסת לאחד מעדיה, לא תצא, ששם הדבר מסופק אצלנו, ולכן מועיל טענת ברי שלהם]. וכן נקטו הבכור שור ביבמות [פז] והחזו"א [אהע"ז נט לט]. ולדבריהם, מה שנקט רש"י טעם האיסור כדי שלא יזלזלו בטהרות, הוא משום שבזה באנו לאסרו לעשות כן גם לפי דעתו שהדבר טהור, שמכל מקום מאחר וההנהגה לכל העולם היא שהוא טמא, לכן אסור לו לנהוג אחרת בפניהם משום סברא דזלזול. אולם המהרי"ט [א יד בסוף] מחדש, שבזה אין אנו מצווים להפרישו, מאחר שלדבריו האמת עמו [והוא הרי בעל הדבר, שעשוי לידע יותר מאחרים], לכן הגם שמוכרע אצלנו [על פי העדים] כלפי כל העולם שהדבר אסור, מכל מקום אי אפשר לכופו בדבר. ומלשון הראב"ד [שגגות יא ח] נראה, שכל האיסור דזלזול שייך רק כאשר אוכל בפני העדים שהעידו שנטמא. אבל בפני שאר האנשים אינו אסור. אולם המהרי"ט [א נג] הוסיף, שאם נתפרסם הדבר לכל, אזי איסור זה שייך בפני אחרים גם כן. ובעיקר הדבר צריך ביאור, מנין לנו שלדעת חכמים אסור לו לאכול אפילו בינו לבין עצמו, הרי אפשר לומר, שדוקא לענין קרבן, שהוא נידון שהבית דין דנים בו, סוברים חכמים שאנו מחייבים אותו להביא קרבן על פי העדים, אף על פי שהוא מכחישם. אבל כאשר הנידון הוא שלו כלפי עצמו, ואין רואה, יתכן שמותר לו לנהוג לפי ידיעתו. והחזו"א [שם] כתב ליישב, שהנידון של קרבן הוא גם כן נידון שלו כלפי עצמו בלבד [וכמו שהבאנו בהערה 7 מהר"ן], ואף על פי כן סוברים חכמים שצריך הוא לנהוג בזה כפי שיורו הבית דין, הגם שהוא יודע שהאמת אתו, וממילא לענין טהרות גם כן הדין כן.

^[12] ביאור דין זה בפשוטו הוא, שהואיל ודין ההנהגה לאחרים הוא נקבע לפי העדים, ולא לפי מה שהוא יודע וסבור שכן הוא האמת, לכן אם יאכילם, הרי הוא כמאכיל דבר האסור להם. ועיין בחפץ חיים [רכילות ט במ"ח יז].

^[13] המנחת חינוך [קכט] מבאר, שטעם זה באמת הוא נצרך גם לדעת חכמים, שהרי בשפחה חרופה חייב גם על המזיד. ואם כן בזה שאומר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, עדיין אינו נפטר מחיוב הקרבן שעליו, ועיי"ש שהשיג בזה על הלחם משנה. ורש"י מפרש הטעם שרבי מאיר מודה בזה, משום שכל מה שנחלק לעיל עם חכמים, וסובר שאין מתרצים את דבריו, זהו משום שאינו משים עצמו רשע, לומר מזיד הייתי. אבל בזה שאומר לא גמרתי ביאתי אינו נעשה רשע. והקשה בעולת שלמה, אם כן, מדוע נחלק רבי מאיר בטומאה, הלא בזה שאומר לא עמדתי בטומאתי אינו נעשה רשע בכך. ואם כן, שוב נתרץ את דבריו, ותירץ, שלדעת ריש לקיש נצטרך לומר, שכל מחלוקת רבי מאיר וחכמים בטומאה, נאמרה דוקא בטומאה חדשה, וטעמם של חכמים, משום דאדם נאמן על עצמו. אבל בטומאה ישנה גם רבי מאיר מודה שהוא נאמן לפטור עצמו.

^[14] הקשו האחרונים, אם הוא יכול לומר "לא גמרתי ביאתי", הרי נמצא שבזה שראו אותם העדים כדרך המנאפים, עדיין אין לנו חזקה שגמר ביאתו [שאף על פי שלענין העראה אנו מחזיקים שבודאי הערה בה, וכמו שלמדנו במכות [ז], וכמו שביאר הרמב"ם [איסו"ב א יט], מכל מקום לענין גמר ביאה אין לנו ודאות]. ואם כן יקשה מאד, איך השפחה לוקה, והלא אין לנו ידיעה על גמר ביאתו, ואפילו אם יאמרו שניהם שהיה גמר ביאה, הרי אי אפשר לחייב מלקות על פי הודאת הבעל דין. ועיין בזה בחתם סופר [אהע"ז ב קג]. והחזו"א [אהע"ז נט לח] כתב, שבאמת לכל שאר עונשים שבתורה, מאחר שראו אותם העדים כדרך המנאפים, שוב אינו יכול לומר לא גמרתי, שחזקה גמורה היא שגמר בה, ורק לענין קרבן יש לו נאמנות על עצמו, כל זמן שאינו מכחיש לגמרי את דברי העדים, אף על פי שהוא נגד החזקה. ולפי זה יש לומר בפשיטות, שלענין מלקות דשפחה, חזר הדין כמו שאר עונשים שבתורה, שאין נאמנות כלל לומר לא גמר ביאתו. ובכלי חמדה [קדושים] מיישב על פי דברי התוס' ישנים [יבמות נה], שדין "שכבת זרע" הממעט העראה מחיוב, נאמר רק לענין חיוב האשם. אבל חיוב מלקות דשפחה חל על ידי העראה לבד.

^[15] השיטמ"ק [ד] הביא בשם הרא"ש להקשות, דבכל העדויות לא מצינו דין זה שצריך כונה להיות עד בדבר [מלבד עדות הודאה, עיי"ש]. ובעולת שלמה ציין למכות [ו], שמבואר גם כן שאין צריך כונה להעיד, כדי להיות עד. וכן נפסק בחו"מ [לו א]. והשפת אמת כתב ליישב, שכאן הנידון דוקא לענין קרבן שבועת העדות שנאמר "והוא עד", ומשמעותו, שכיוון להיות עד בדבר. אבל ודאי יכול להעיד גם כשלא נתכוון בתחילה. אולם רבינו גרשום כתב, ש"לא נתכוונתי לעדות" פירושו, לא שמתי אל לבי להיות זכור בדבר.

^[16] עיין בשבת [עא], ששני לשונות אלו שבגמרא נחלקו בנידון זה, שלפי לשון שני, כל מקום שנאמר חילוק חטאות, הרי חילוק זה גורם גם כן שלא יהיו מצטרפין לחייבו, כשעשה שני חצאי שיעורים בשני אופנים אלו. ולשון ראשון סובר, שאין הדברים תלויים זה בזה, שיתכן שיהיה חילוק חטאות, ולא יהיה חילוק על ידי כן בשני חצאי שיעור.

^[17] שיטת רש"י, שהוא כדי שיעור אכילת ד' ביצים. אבל דעת הרמב"ם [שגגות ו א], שהוא שיעור אכילת שלש ביצים. ורש"י ביומא [פ ב] מפרש, ששיעור זה הוא מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכן כתב הרמב"ם [מאכ"א יד ח], ובאמת מפורש הוא בברייתא לקמן [יג א]. אולם הכפות תמרים [יומא שם] דקדק מלשון הר"ן [שם] ומלשון התוס' כאן, ששיעור זה נאמר בשהייה שבין האכילות. אבל האכילה עצמה אין לה שיעור, שאם היה עסוק כל היום כולו באכילת הכזית, ולא הפסיק בשהיה יותר מכדי אכילת פרס, הרי הוא מצטרף, ועיי"ש שדעת כל הפוסקים כרש"י והרמב"ם. ובמנחת חינוך [שיג] כתב לחדש, ששיעור כדי אכילת פרס אינו שיעור קבוע, אלא בכל מאכל ומאכל יש את השיעור זמן של אכילת פרס ממנו, ובכל מאכל איסור שאוכל, צריך לשער האם בשיעור זמן זה, היה אדם בינוני אוכל פרס ממין מאכל זה, ומשום כך לא ביארו לנו כמה הוא שיעור כדי אכילת פרס, הואיל ודבר זה משתנה לפי מיני המאכלים. אולם החתם סופר לא נקט כן, שהוא חישב כמה הוא זמן אכילת פרס, כמו שיבואר לקמן בהערה 21, וגם החזו"א [או"ח לט יח] כתב, ששיעור אכילת פרס נמדד לעולם בפת חטין, וכמו שלמדנו בסוכה [ו א] לענין בית המנוגע.

^[18] המנחת חינוך [קסא] הקשה, שיש לכאורה סתירה בסוגיות הגמרא בשאלה האם ההלכה של "כזית בכדי אכילת פרס" באה להרחיב את זמן החיוב, או להיפך, לצמצמו. שמסוגיית הגמרא במסכת חולין [קג] מבואר, שלולא החידוש של צירוף אכילה בכדי אכילת פרס [שהוא הלכה למשה מסיני, עיין רש"י פסחים מד א ד"ה וכזית], היינו מצריכים שיאכל בבת אחת ממש, ולא היינו מצרפים כלל שתי אכילות יחד. ומטעם זה מבואר שם בגמרא, שבאיסור אבר מן החי, שנתחדש בו שהעצמות והגידין שבו מצטרפים לכזית, אנו אומרים שאין לך בו אלא חידושו, ואינו חייב אלא אם כן אכלו לכזית מן האבר בבת אחת ממש. ואילו בסוגית הגמרא במסכת זבחים [ע] מבואר להיפך, ששם למדנו לענין טומאה שנטמא האדם באכילת נבלה של עוף טהור, שמאחר וטומאתו חידוש הוא [שהרי אינו מטמא אלא בשעת אכילתו ובליעתו בבית הבליעה], לכן צריך לימוד מיוחד לומר, שאי אפשר לצרף את אכילת כזית הנבלה אלא אם היתה אכילת הכזית כולה בתוך כדי אכילת פרס. ומוכח, שמצד הסברא הפשוטה היינו אומרים שאפשר לצרף הרבה אכילות יחד אפילו לזמן מרובה, וההלכה של "כזית בכדי אכילת פרס" באה להגביל הצירוף לכדי אכילת פרס, וסיים, שקושיא זו הונחה על שולחנם של גדולי ישראל. המשנה ברורה [רעא עג] כתב, שכאשר שותים כמה אנשים מכוס של קידוש, צריך שישתו כולם בתוך כדי אכילת פרס, כדי שתצטרף שתית כולם יחד. ובאפיקי ים [ב ב] העיר על זה, שהצורך בשתיה תוך כדי אכילת פרס נאמר רק בשתית אדם אחד, ולא בשתית כמה אנשים. ובעיקר מחלוקתם, עיין זבחים [לא ב] ובשפת אמת שם.

^[19] רש"י מבאר, שאפילו הפסיק וחזר ואכל, כל שלא שהה במשך אכילתו יותר מכדי אכילת קליות, חייב. ורבינו עובדיה מברטנורה הוסיף, שלדעת רבי מאיר, אם כשאכל הכזית, לא הפסיק באכילתו, אף על פי שנמשכה אכילתו יותר משיעור אכילת קליות [של אדם בינוני], הרי הוא חייב. ועיין ברש"ש.

בטומאה ישנה, שאמרו לו: נטמאת אתמול, מאי שנא [במה שונה] אכילת חלבין וביאת מקדש דמודו ליה [שמודים לו] חכמים לר' יהודה שאין מחייבים אותו קרבן, מפני שיש לו "מיגו", שאם רצה יאמר: מזיד הייתי, וניתן לתרץ את דבריו, שאמר: לא אכלתי בשוגג אלא במזיד, וכן לא באתי למקדש בשוגג אלא במזיד, והרי טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה [גם כן יכול לתרץ את דיבורו] הראשון, שאם רצה יאמר: לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי!

אמר רבינא: לעולם יכול אתה להסביר כי מדובר בטומאה ישנה, ומכל מקום אין בה "מיגו", וכגון דאמרי ליה [שאומרים לו] עדים: אכלת קדשים בטומאת הגוף, והוא אמר להון [אומר להם]: לא נטמאתי, דהכא לא מתריץ דיבוריה [שכאן לא ניתן לתרץ את דיבורו]. דליכא למימר [שאין לומר] ש"לא נטמאתי" משמעו לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי, שהרי כאשר הוא בא לפטור עצמו מקרבן שחייבוהו העדים על אכילת קדשים בטומאה,

מאי אמר להון [מה הוא אומר להם]? טבלתי ואכלתי, והרי כי אמר להון הכי [כאשר הוא אומר להם כך], איתכחש ליה דבוריה קמא מיהא [הוכחש לו דיבורו הראשון על כל פנים] בטומאת מגעו, כלומר, מה שאמר שלא נגע בטומאה.

אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, שאפילו העידו בו עדים שנטמא והוא אומר: לא נטמאתי — נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים. אמר רב יוסף: לא אמרה ר' יהודה אלא בינו לבין עצמו, שמותר לו לאכול בקדשים או בטהרות, אבל לא בפני אחרים, וכן לעצמו הוא נאמן, אבל לא לגבי אחרים.

אמר ריש לקיש: אף שאמר ר' מאיר במשנתנו שאם אמרו לו שניים: אכלת חלב — אינו נאמן לומר: לא אכלתי, מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: בעלת שפחה חרופה, והוא אומר: לא בעלתי — מהימן [נאמן], לפי דאי בעי אמר להון [שאם רוצה יכול היה לומר להם]: לא גמרתי ביאתי.

ובדומה לכך אמר רב ששת: מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא, שאמרו לו שנים: נטמאת למת, וחייב אתה קרבן, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור, דאי בעי אמר [שאם רוצה יכול לומר]: נשאלתי לחכם על נזירי (נדר נזירותי), והתיר את נדרי, ומותר היה לי להיטמא.

וכיוצא בזה אמר אביי: מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: יודע אתה בעדות על פלוני, והוא אומר: לא ידעתי ונשבע על כך — פטור מקרבן על שבועת העדות, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה היה אומר]: לא נתכוונתי לעדות בשעה שראיתי את הדבר, ובמקרה זה פטור מן הקרבן.

א שנינו במשנה: אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה בהעלם אחת, שלא נודע לו בינתיים שהוא חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת על שתי האכילות. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אמאי [מדוע] אינו חייב אלא חטאת אחת? והא [והרי] שני זיתי חלב אכל!

אמר ליה [לו] אביי: לגבי חיוב חטאת דווקא העלמות מחולקות (מחלקות), שנעלם ממנו האיסור ונודע לו, ושוב נעלם ממנו, שנאמר: "או הודע אליו חטאתו... והביא את קרבנו" (ויקרא ד, כח). ואילו הכא [כאן] העלם אחד הוא דאיכא [שישנו].

איכא דמקשי ליה הכי [יש שמקשים דבר זה כך] בשם ר' זירא: מן המשנה יש לדייק כי טעמא [הטעם, דווקא] כשאכל חלב ושוב אכל חלב בהעלם אחת חייב חטאת אחת, הא [אבל] בשתי העלמות חייב שתים, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? והלוא שם (איסור) חלב אחד הוא! אמר ליה [לו] אביי: לענין חטאת העלמות מחולקין.

ב שנינו במשנה: אכל חלב ודם פיגול ונותר בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. ועוד שנינו: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית, ממין אחד — חייב.

ותוהים: ממין אחד חייב, פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי אכל כזית מן האיסור! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: מדובר כגון שאכלו את כזית החלב כשהוא מחולק בשני תמחויין (כלים) שונים, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין (מחלקים).

והוצרך לכך, שכן מהו דתימא [שתאמר]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין — לא שנא לקולא [אינו שונה להקל], כגון במקרה שלנו, שאם אכל כזית שהוא מחולק בשני תמחויים — פטור, ולא שנא לחומרא [ואינו שונה להחמיר], וכגון שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים — חייב שתי חטאות, למרות שאכלם בהעלם אחד, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כאן שאם אכל כזית כשהוא מחולק לתמחויים חייב, אלמא [מכאן] אנו למדים שלחומרא [להחמיר] אמר, לקולא [להקל] לא אמר.

איכא דאמר [יש שאומר] שדבר זה נאמר על סיפא [סופה] של המשנה: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית... משני מינין — פטור. ותוהים: פשיטא [פשוט] שהוא פטור, שהרי לא אכל כזית שלם של איסור אחד! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: אין מדובר בשני מינים, אלא בכזית ממין אחד, וכגון שאכלו בשני תמחויין, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין.

דמהו דתימא [שמהו שתאמר]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים — לחומרא [להחמיר] אמר, שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים חייב שתי חטאות. אבל לקולא [להקל] לא אמר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאם אכל כזית משני מינין פטור, וכפי שהסברנו:

מאי [מהו] משני מינין — ממין אחד הוא, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] שני מינים — משום שאכלו בשני תמחויין, כחצי זית בכל תמחוי, וקתני [והוא שונה]: פטור, אלמא [מכאן] שלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא [לא שונה להקל ולא שונה להחמיר] קאמר [אומר] ר' יהושע שתמחויים מחלקים, ואפילו היו שני חצאי הזית ממין אחד, ואכלם בהעלם אחד — פטור.

ומתקשים: מדסיפא [מתוך שבסוף], מה ששנינו "משני מינים" כוונתו מין אחד ושני תמחויין, נמצא כי רישא [ההתחלה] של דין זה, ששנינו בה "ממין אחד" כוונתה שני חצי כזית ממין אחד ותמחוי אחד, שחייב חטאת על אכילתם. והלוא דבר זה פשיטא [פשוט], ולא הוצרך לאומרו!

אמר רבינא: מדובר כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים, שאכל כחצי זית ונודע לו שאכל חלב, ושוב נעלם ממנו האיסור, וחזר ואכל כחצי זית, ואליבא [והוא לפי שיטתו] של רבן גמליאל, שאמר: אין ידיעה לחצי שיעור, שאם לאחר שחטא בשגגה בחצי שיעור נודע לו שחטא, ושוב נעלם ממנו האיסור וחטא — אין הידיעה שבאמצע מחלקת אותו לשתי שגגות שונות, אלא כאילו חטא בהעלם אחד.

דתנן [ששנינו]: הכותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות שונות, אחת שחרית ואחת ערבית — רבן גמליאל מחייב משום מלאכת כתיבה, ששיעורה שתי אותיות, וחכמים פוטרין; וטעם מחלוקתם,

רבן גמליאל סבר [סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן גם אם נודע לו האיסור לאחר כתיבת אות אחת — אין ידיעה זו נחשבת לחלק בינה לבין הכתיבה של האות השניה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש ידיעה גם לחצי שיעור.

ג משנה כמה ישהא באוכלין ויתחייב משום אכילת כזית איסור? כאילו אוכל קליות (גרעינים קלויים) שאוכל אותן אחת אחת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס (חצי ככר לחם) — חייב.

ושיעור זה נוגע למי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שאם אכל כחצי פרס (רבע ככר) אוכלים טמאים, או שתה רביעית משקים טמאים בתוך זמן של אכילת פרס — נפסל מאכילת תרומה עד שייטהר. ועוד, שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס — חייב, ר' אליעזר אומר: אם פסק בה, עשה הפסקות בשתיית רביעית היין, או אם נתן בו מים כל שהוא — פטור.

ד גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' מאיר שאמר שמשערים את אכילת האיסורים כאילו אוכל קליות, לחומרא קאמר או לקולא קאמר [להחמיר הוא אומר או להקל הוא אומר]? ומפרטים: לחומרא קאמר [להחמיר הוא אומר], והכי קתני [וכך הוא שונה]: רואים אותו כאילו אוכל קליות מעט מעט, אפילו נמשכת אכילת כזית מן האיסור כוליה יומא [כל היום]. ואף על גב [ואף על פי] שמתחלה ועד סוף של אכילת כזית איסור יש יותר מכדי אכילת פרס, כיון דמשכיה אכילתיה [שנמשכה אכילתו] ולא הפסיק בה — הרי הוא מחייב [חייב]. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: עד שישהא באכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא שיייב, אבל אם שהה יותר מכדי אכילת פרס באכילת כזית — הרי הוא פטור.

או דלמא לקולא קאמר [שמא להקל הוא אומר], דהכי קתני [שכך הוא שונה]: מתי הוא מתחייב על אכילת כזית האיסור — כאילו אוכל קליות, וכוונתו: והוא שלא איפסיק ביני וביני [הפסיק אכילתו בין לבין], אלא אכל ברצף, אבל אם איפסיק ביני וביני [הפסיק בין לבין], אף על גב [אף על פי] שמתחלה ועד סוף היה בכדי אכילת פרס — פטור. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: כיון שמתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס הוא — חייב, למרות שהפסיק באכילתו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: עד שישהא בכדי אכילת פרס מתחלה ועד סוף.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^ב)עד כאן שייך לדף יב ע"א אי נימא בטומאה ישנה. מאי שנא חלבין וביאת מקדש כדאמרן דמודו ליה דנאמן דאיכא למימר מיגו ולא מכחיש להו דאם רצה יאמר מזיד הייתי:

טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה. דאיכא למימר מיגו דאם רצה יאמר לא עמדתי כו' אלא ודאי בטומאה חדשה לא מודו ליה דליכא למימר מיגו וש"מ דטעמא דרבנן משום מיגו:

אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה. לא מודו ליה דאם (דחה) בטומאה חדשה אפי' ר' יהודה גופיה לא סבירא ליה דנאמן על עצמו דליכא למימר מיגו וכ"ש חכמים דלא סבירא להו דנאמן:

אלא במאי קאמר אבל בטומאה לא מודו ליה אפי' בטומאה ישנה קאמר אתמול [נטמאת] והיום אכלת קדשים. ובטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה דלית בה מיגו כגון דאמרו ליה עדים אכלת קדשים בטומאה דנטמאת דחייב קרבן בשוגג ובמזיד כרת והוא אמר לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דיבוריה למימר מיגו בלא הכחשה וליכא למימר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי:

דמאי אמר להון אי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להו הכי איתכחש ליה דיבור קמייתא בטומאת מגע במה שנגע בטומאה. דהא כי אמר לא נטמאתי היינו משמע דלא נטמא כלל וכי הדר ואמר טבלתי מכלל דנטמא נמצא מוכחש דיבורו ראשון שאמר לא נטמאתי ואמאי לא מתרץ דיבוריה הכא כי ההוא דאמרו לו נטמאת בטומאה ישנה והוא אמר לא נטמאתי. דלא דמיא להכא. דהכא איהו לא קא מהדר להו במאי דקא אמרי ליה אינהו דאינהו קא אמרי ליה אכלת קדשים בטומאת הגוף ואיהו לא קא מהדר לא אכלתי אלא קא אמר לא נטמאתי היינו משמע לא נטמאתי [ממש] דהכא לא מתרץ דיבוריה כדאמרן הילכך בטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה. ור' יהודה סבר אפי' בהא נאמן דמתרץ דיבוריה למימר לא עמדתי בטומאתי ולעולם טעמא משום מיגו:

ט"א אמרי האי ומודין חכמים היינו רבנן דמתניתין. אבל בטומאה לא מודו ליה:

במאי עסקינן באיזו טומאה לא מודו ליה אי נימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש כו':

אלא לאו בטומאה חדשה. לא מודו ליה ור' יהודה סבר אפילו בטומאה חדשה אדם נאמן:

אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה. כלומר מאי דוחקיך דבטומאה חדשה מוקמת לה דלא מודו ליה משום דלית ביה מיגו אפי' בטומאה ישנה מצית למימר דלא מודו ליה ומשכחת לה דלית ביה מיגו כי האי גוונא כגון דקא אמרו ליה עדים אכלת קדשים כדאמר לעיל. ואמר לן ר' דלישנא קמא מיסתברא טפי:

אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה. דאדם נאמן על עצמו:

לא אמר. ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו [אלא] בינו לבין עצמו ולעצמו כלומר אע"ג דנאמן דלא נטמא אינו רשאי לאכול בקדשים בפרהסיא אלא בצנעא בינו לבין עצמו ולעצמו ולא של אחרים:

ט"א ולעצמו רשאי להאכיל דהוא יודע (של עצמו) [בעצמו] דלא נטמא אבל לא לאחרים דדילמא אתי למימר בכל מקום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים:

ומודה ר' מאיר לחכמים. דנאמן על עצמו בשנים שאמרו לו בעלת שפחה כו':

מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. דאינו חייב אלא בשכבת זרע וזה אין מבורר לעדים ונמצא שעדותן אין עדות הילכך נאמן הוא לומר לא בעלתי: וכן בנזיר שאמרו לו נטמא למת וחייב אתה קרבן מיגו דאי בעי אמר להו אתם הייתם סבורים שהייתי אותה שעה נזיר ולא הייתי שכבר נשאלתי על נזירי לפני חכם או תנאי היה בלבי ולא נתקיים התנאי ונמצא שהעדות אינו עדות והלכך נאמן:

וכן כשאמרו לו יודע אתה בעדות לפלוני שראית המעשה שראינו שהייתה שם ואם אי אתה מעיד לו חייב אתה קרבן על שמיעת קול אלה והוא אמר לא ידעתי פטור דאיבעי מצי אמר להון לא נתכוונתי לעדות לא שמתי דעתי להיות זוכר אם לאו הלכך אין עדותן עדות ונאמן הוא:

אכל חלב וחלב. אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית בהעלם אחד כיון דשם חלב אחד הוא אינו חייב אלא חטאת אחת אבל אכל כזית חלב וכזית דם ונותר ופיגול בהעלם אחד כיון דמינין הרבה אע"ג דבהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

וחומר במין אחד. שמצטרפין שני חצאי זיתים לחייבו:

משני מינין. כזית אחד פטור שאין מצטרפין:

א"ל אביי. היינו טעמא דחייב שתים דהעלמות מחלקין דאיכא שתי העלמות:

כגון שאכלו לכזית בב' תמחויין. תבשילין חצי זית צלי וחצי זית מבושל:

ואליבא דר' יהושע. איצטריך למימר חייב דאמר במתניתין תמחויין מחלקין לחטאות כדתנן אמר יהושע שמעתי באוכל כו':

מהו דתימא. כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא לא שנא לחומרא דבמתניתין דמחלקין על כל אחד לחייבו מעילה היינו לחומרא והכא הוי קולא כזית אחד בב' תמחויין דאי אמרת דתמחויין מחלקין א"כ לא מצטרפי בהדדי לחייבו קמ"ל מתני' ממין אחד חייב אפי' בב' תמחויין אלמא לחומרא א"ר יהושע תמחויין מחלקין ולא לקולא:

משני מינין פטור פשיטא. דלא מיצטרפי:

אמר ריש לקיש. האי משני מינין מין אחד הוא ואמאי קרי ליה ב' מינין כגון שאכלו בב' תמחויין וקאמר אע"ג דמין אחד הוא כיון שאכלו בב' תמחויין תמחויין מחלקין ולא מצטרפין ופטור דלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא קאמר דתמחויין מחלקין:

ומדסיפא מין אחד ושני תמחויין. כדאמרן מכלל דרישא דקתני ממין אחד חייב מין אחד ותמחוי אחד:

פשיטא דחייב. אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו ידיעה בינתים. שנודע לו שאכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית בשוגג וקמ"ל אע"ג דהיתה לו ידיעה בינתים דלא אכלן בהעלם אחד חייב:

ואליבא דרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. דההיא ידיעה דנודע לו בינתים לחצי שיעור לא חשיבא ידיעה לחלק השיעור דלא ליצטרפי לפוטרן אלא לא הויא ידיעה ומצטרפי כדתנן הכותב שתי אותיות בשבת דבהכי חייב בב' העלמות אחת שחרית ואחת ערבית דהיתה לו ידיעה בינתים רבן גמליאל מחייב כו':

כמה ישהא האוכלו לאוכל כזית חלב או כזית דם או כזית נותר. כלומר כמה ימשוך וישהא באכילתן שאעפ"כ נחשבת היא אכילה וחייב:

כאילו אוכלן קליות. כלומר אפי' אם לקח כזית והפריש לפרורין ולקח כל פירור ופירור ואוכלו זה אחר זה כמי שהוא אוכל קליות גרגיר אחר גרגיר אעפ"כ כיון שגמר והשלים הזית הוי אכילה וחייב:

וחכ"א. זהו שיעור אכילה שחייב עד שישהא מתחילת אכילת הזית ועד סופו בכדי אכילת פרס: ר' מאיר לחומרא קאמר. דאע"ג דשוהה יותר מכדי אכילת פרס כיון דמשכיה אכילתו דאינו מפסיק בינתים ואפי' כולו יומא משיך בה הויא אכילה וחייב היינו לחומרא ואמרי לה רבנן כו':

או דילמא לקולא קאמר. כאילו אוכלן קליות זה אחר זה דלא יפסיק בהן ובעי נמי בכדי אכילת פרס אבל איפסיק ביני ביני אע"ג דמתחלה ועד סוף בכל אכילת פרס כיון דאיפסיק ביני ביני פטור:

גמרא מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים כו'. כצ"ל ומלת טמא למחוק:

רש"י ד"ה לחומרא. אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו'. כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:

רש"י ד"ה א"ד לקולא. אלא כאכילת קליות. כצ"ל בכ"ף:

גמ' א"ל אביי העלמות מחולקות. צ"ל מחלקין וכן צ"ל בסמוך:

שם ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין כצ"ל ואות ו' נמחק וכן צ"ל בסמוך:

תד"ה (בע"א) ומודים וכו' לא מחייב קרבן (מטותיה). צ"ל משא"כ ותי' מטותיה נמחק:

רש"י ד"ה אם הפסיק כו'. עיין יומא דף מח ע"א תוד"ה מדפסיל:

(יב ב תוספות) ד"ה אוכלין טמאין וכו'.—דבור זה מקומו לקמן יג א על מימרא דרבנאי.

בטומאה ישנה איכא מיגו אלא טעמא משום דאדם נאמן על עצמו הילכך היכא דאיכא קרבן הכי אבל בטומאה גרידתא לא: אמר רבינא לעולם. טעמא משום מיגו בחלבין ובביאת מקדש איכא מיגו דלא נכנסתי שוגג אלא מזיד וגבי טומאה דלא מודו ליה משום דליכא מיגו ואע''ג דשייך ביה קרבן ואיכא טומאה ישנה דלית בה מיגו כגון אמרו לו אכלת קדשים כו': לא אמר. ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו ובין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות: לעצמו. נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם: מודה ר''מ כו'. אבל מיגו דמתניתין לא אמר דנוח לו לשקר לומר לא אכלתי מעשות רשע ולומר מזיד היה: נשאלתי לחכם על נדרי. ובהיתר נטמאתי והכי קאמינא לא נטמאתי בעודי בנדרי: יודע אתה בעדות. והוא השביעו ולא הודה וחייב אתה קרבן שבועת העדות מיגו דמצי למיפטר נפשיה בהיתרא ולומר מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד: חלב וחלב. שני זיתי חלב: ה''ג העלמות מחלקין: ממין אחד חייב. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שני חצאי זיתים ממין אחד חייב פשיטא: מהו דתימא כי אמר ר' יהושע. לקמן בהאי פירקא (שני חצאי זיתים ממין אחד חייב) תמחויין מחלקין: בין לקולא. כגון אכל שני חצאי זיתים בשני תמחויין לא מצטרפין: בין לחומרא. דאם אכל שני זיתים בשני תמחויין בהעלם אחד חייב שתים קמ''ל ממין אחד חייב אפילו בשני תמחויין ולא פליג ר' יהושע: קמ''ל. דלחומרא קאמר: ה''ג משני מינין פטור פשיטא. ומדסיפא דאין מצטרפין מיירי במין אחד ושני תמחויין מכלל דרישא דקתני ממין אחד חייב דמצטרפין מין אחד ותמחוי אחד קאמר פשיטא: אין ידיעה לחצי שיעור. אכל חצי שיעור ונודע לא הויא ידיעה לחלק דאם חזר ואכל חצי שיעור מצטרפין: הכותב שתי אותיות. הויא מלאכה בשבת: מתני' כמה ישהא האוכלן. לשני חצאי זיתים דאמר מצטרפין: כאילו אוכל קליות. משערין אותן כאילו נתפררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהייה מצטרפים: פרס. מפרש בעירובין (דף פב:) ככר שהוא משלש לקב חציה לבית המנוגע חצי ככר הוא פרס לשון פרוסה והוא ד' ביצים: אכל אוכלין טמאין. נפסל גופו מן התרומה אם אכל חצי פרס כדאמרינן בעירובין בפרק כיצד משתתפין (שם) וחצי חציה לפסול את הגויה: נכנס למקדש. ארביעית יין קמהדר דמשום אוכלין טמאין לא מחייב אביאת מקדש: אם הפסיק בה. שלא שתה בבת אחת רביעית יין: גמ' לחומרא. כאילו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההוא משערים שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל חצי זית אחר אף אם שהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס בסמוך זו לזו מצטרפין ואפילו הוי האי שיעורא כולי יומא: א''ד לקולא קאמר. דבהא ס''ל כרבנן דבטפי מאכילת פרס לא מצטרף ולהכי מדמי לקליות דאם לא הפסיק בינתים אלא כאכילת קליות שדרכן לאוכלן זו סמוך לזו מצטרף ואם הפסיק לא מצטרף אפילו בכדי אכילת פרס:

קרבן היינו כשאין עדים מכחישין דאם אמר אכלתי חלב בשוגג והעדים מעידים שבאותו היום שאומר שאכל ובאותה שעה התרו בו או שמעידין שהיה שומן לא מחייב קרבן (מטותיה) [מפומיה] ובעדים שאין פיו מכחישן חייב דאפילו בעד אחד חייב כדמשמע הכא ועוד אדרבה עדים חמירי טפי מפיו שהרי עדים מחייבין אותו אפילו פיו מכחישן דעד כאן לא פטרי רבנן רק מטעם מיגו אבל אי מכחיש להו בהדיא חייב קרבן ותו מאי משני ר' חייא כר''מ ס''ל אפילו כרבנן נמי שהרי מחייבין היכא דלא מתרץ דיבוריה: מדסיפא מין אחד ושני תמחויין כו'. אבל לעיל דאוקי רישא במין אחד ושני תמחויין לא דייק מכלל דסיפא משני מינין שני מינין ממש כגון חלב ודם דאיכא למימר תנא סיפא אגב רישא אבל רישא אגב סיפא לא תנא: דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. והא דקרי ליה העלם אחד לר''ג הוא דלא מחשב ידיעה לחצי שיעור ומכל מקום תני ליה לאשמועינן דאפילו בהעלם אחד משני מינין פטור: מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס. מהכא משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לענין הפסקה שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרי' בעלמא (פסחים דף מד.) שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עליה: אוכלין טמאין כו'. אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי וא''ת תיפוק ליה מכי נגע בהו טמא ויש לומר דתחב לו חבירו בבית הבליעה: דאי בעי אמר לא גמרתי ביאה. שהעדים אין מעידין שראו כל המעשה אבל גבי חלב ראו כל המעשה אלא שלא היו יודעין מה היה בלבו ובנזיר נמי אע''פ שראו כל המעשה אפשר שמעולם לא הוי מוזהר משא''כ בחלב שהוא מוזהר ולענין עדות אפשר שלא היה בר הגדה שלא נתכוון להעיד וקרא כתיב והוא עד: לא נתכוונתי להעיד. מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב''ד: שאכלן בב' תמחויין. ורישא אכל חלב וחלב מיתוקמא בתמחוי אחד וחלב ופיגול ונותר נמי בתמחוי אחד חייב על כל אחד ואחד שהרי ג' שמות הן מיהו תימה אדמפליג בין חלב וחלב לחלב ופיגול ונותר לפלוג בחלב וחלב גופיה בין תמחוי א' לב' תמחויין ואיכא למימר משום דבעי למיתני סיפא זה חומר במין א' וכו' והא דתני זה חומר במינין הרבה כו' האי חומר משכחת לה נמי במין אחד כגון בב' תמחויין ומצי למימר דה''ק חומר במינין הרבה דלעולם חייב על כל אחד ואחד בין תמחוי אחד בין ב' תמחויין לאפוקי מין א' בתמחוי א' לא מחייב אלא חדא:

כריתות יב ע"ב