אבל אם נתן ארבע סלעים לראשונה וסלע אחת לשניה — ידי שניה יצא, שהרי לאחר שנתן ארבעה לראשונה לא נותר בידו אלא סלע אחד, ומי שנותן סלע אחד עבור ערכו יוצא ידי חובתו, אך ידי ראשונה לא יצא בארבעה הסלעים, שהרי חמישה הסלעים כולהו משעבדן [כולם היו משועבדים] לראשונה.

בעי [שאל] רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר "שני ערכי עלי" בבת אחת, מהו? כיון שבבת אחת נדר — כי הדדי תפסן [בבת אחת תופסים] שני הנדרים, ולכן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי [נותן שתי סלעים ומחצה לערך זה ושתי סלעים ומחצה לערך זה] ויוצא ידי חובתו, או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי [שמא כולם ראויים לערך זה וכולם ראויים לערך זה], ולכן צריך לתת חמישה עבור כל אחד מן הערכים? לא נמצאה תשובה לשאלה זו ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי? הלא כבר שנינו אותה בתחילת המשנה!

ומשיבים, הא קמשמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: פחות מסלע הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] יתר על סלע איכא [יש], שאם יש בידו יותר מסלע — צריך לשלם כל מה שידו משגת, וכן יתר על חמשים הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] פחות מחמשים איכא [יש], לפי השג ידו. וסתמא כרבנן [וסתם משנה זו באה להכריע הלכה כחכמים], החולקים על ר' מאיר במשנתנו, שאמר כי מי שאין ידו משגת לשלם מלוא ערכו אינו נותן אלא סלע אחד בלבד.

ב משנה אשה הרואה דם לראשונה בחייה הריהי נידה וטמאה שבעה ימים (בין שראתה יום אחד ובין שראתה שבעה ימים), ואם ביום השביעי פסקה מלראות הריהי טובלת בליל שמיני וטהורה מדין תורה. אחד עשר ימים לאחר מכן (ביום התשעה עשר) חוזרת האשה לתחילת ימי נידתה, שאם תראה דם הריהי טמאה שבעה ימים. ובכל אותם אחד עשר ימים, אם תראה האשה דם — אינה נידה אלא זבה, ואם ראתה בתוך ימים אלו שלושה ימים רצופים — אינה חוזרת לתחילת נידתה עד שתפסיק מלראות, ותספור שבעה ימים נקיים (ובזמן המקדש צריכה להביא קרבן). ועל כך נאמר כי אין פתח בטועה כלומר, אשה שראתה דם ואינה יודעת אם היא בימי נידתה או זיבתה — אינה חוזרת לתחילת (פתח) ימי נידתה בפחות משבעה ימים נקיים, ולא יתר על שבעה עשר ימים נקיים, בהתאם למספר הימים שהיא רואה דם.

ג גמרא בביאור דברי המשנה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: טועה שאמרה "יום אחד טמא ראיתי" — פתחה (תחילת נידתה) הריהו בוודאות רק כשתראה דם לאחר שבעה עשר יום נקיים, שאם היום שראתה בו היה הראשון לימי זיבתה, הרי שביום השנים עשר כבר חזרה לימים הראויים לפתוח את נידתה. ואפילו אם היום שראתה בו היה היום הראשון לנידתה — הרי ששת הימים הראשונים עלו לה להשלמת ימי נידתה, ואחד עשר הימים שאחריהם עלו לה להשלמת הימים הראויים לזיבתה. אבל אם תראה ביום השבעה עשר עצמו — עדיין היא בספק, שמא ראתה מתחילה ביום הראשון לנידתה, ויום זה הוא האחרון מימי הזיבה.

אמרה: "שני ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה עשר נקיים. שאמנם, אם שני ימים אלה היו תחילת נידתה, נותרו לה רק ששה עשר יום (חמישה לתשלום ימי נידתה, ואחד עשר ימי זיבתה), ואולם יש לחשוש שמא היום הראשון שראתה בו היה האחרון לימי הזיבה, והיום השני שראתה בו היה הראשון לנידתה, והיא צריכה לספור עוד ששה ימים לימי נידתה ואחד עשר לימי זיבתה, כדי לחזור לפתח נידתה.

אמרה: "שלשה ימים טמא ראיתי" — פתחה גם כן רק לאחר שבעה עשר יום נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה והיום השלישי הוא הראשון לנידתה, וצריכה להוסיף ששה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.

אמרה: "ארבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ששה עשר יום נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו האחרונים מימי זיבתה, ושני הימים הנוספים היו תחילת נידתה, וצריכה להוסיף חמישה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.

אמרה: "חמשה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר חמשה עשר נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשלושה האחרונים היו תחילת ימי נידתה, וצריכה להוסיף ארבעה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה. אמרה: "ששה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ארבעה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה, והארבעה שאחריהם תחילת נידתה הם, וצריכה להוסיף שלושה ימים להשלים לשבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "שבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שלשה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים מימי זיבתה היו, וחמישה האחרונים מימי נידתה, וצריכה להוסיף שני ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "שמונה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שנים עשר ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים היו מימי זיבתה, וששה האחרונים מימי נידתה, וצריכה יום אחד להשלים שבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "תשעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר אחד עשר ימים נקיים, שמא שבעה ימים האחרונים ימי נידתה הם, ונותרו לה אחד עשר ימי זיבתה עד תחילת ימי הנידה.

אמרה: "עשרה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר עשרה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם — שבעה ימי נידתה, והיום האחרון — הראשון לימי זיבתה, וצריכה עוד עשרה ימים עד לפתח נידתה. אמרה: "אחד עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר תשעה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים הם מימי זיבתה, ותשעה האחרונים, שבעה מהם היו ימי נידתה, והשנים האחרונים תחילת ימי זיבתה, וצריכה תשעה ימים נוספים כדי להשלים אחד עשר ימי זיבתה עד שתגיע לפתח נידתה.