סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

אמרה: "שנים עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה (תחילת ימי נידתה) הוא לאחר שמונה ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם היו מימי נידתה, וכשראתה שלושה ימים נוספים בימי זיבתה, נותרו לה עוד שמונה ימים עד סוף ימי זיבתה.

אמרה: "שלשה עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה ימים נקיים, ולא יותר, מפני שגם אם שני הימים הראשונים שראתה בהם היו הימים האחרונים הראויים לזיבתה, והשבעה שאחריהם הם ימי נידתה, נמצא שארבעה הימים האחרונים שראתה בימי זיבתה, ושבעה נקיים שהיא צריכה לספור אחריהם כדין זבה, משלימים לאחד עשר ימי זיבה, ולמחרת הרי זה פתח נידתה.

ונמצא שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי [כל זה], לשם מה צריכה הטועה למנות שבעה עשר יום? תימני שבעה ותשתרי [תמנה שבעה ימים נקיים ולאחריהם תהיה מותרת לבעלה]!

אמר ליה [לו] רבה: שבעה עשר ימים אלה לא באו להתירה לבעלה, אלא כדי לתקונה [לתקן אותה] לידי נדה ופתחה קאמרינן [אומרים אנו], שאם תדע מתי ימי נידתה ותראה שלושה ימים או מעט יותר — לא תצטרך למנות עוד שבעה נקיים ולהביא קרבן, כדין ספק זבה, אלא תשלים את שבעת ימי נידתה ותטהר. וכן אם תראה בימי זיבתה יום או יומיים — לא תצטרך לשמור שבעה ימים כנידה, אלא יום אחד ותטהר.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל הנשים הטועות שראו דם ואינן יודעות אם בימי נידתן או בימי זיבתן — נידונות כזבות, מביאות קרבן של זבה ואינו נאכל מפני הספק, חוץ מזאת שראתה שלושה עשר יום, ששנינו בברייתא לעיל שפתחה שבעה, וזאת שראתה שנים עשר יום, שפתחה שמונה, שאלו מביאות קרבן ודאי ונאכל.

ותמהים: אטו [וכי] כל הטועות זבות הן? והרי יש רק חשש שמא הן זבות! ותו [ועוד], מי שראתה יום אחד או שני ימים בת איתויי [הבאת] קרבן היא? והרי רק זבה שראתה שלושה ימים חייבת בקרבן!

אלא כך צריך לשנות בברייתא: כל זבות הטועות, כלומר, כל הנשים שראו דם שלושה ימים לפחות, אלא שאינן יודעות אם הן בימי זיבתן או בימי נידתן — מונות שבעה נקיים ונטהרות בשמיני, ומביאות קרבן ואינו נאכל, מפני הספק, שמא לא היו זבות. חוץ מהרואה שלשה עשר יום שפתחה לאחר שבעה, והרואה שנים עשר יום שפתחה שמונה, שמביאות קרבן ודאי ונאכל, מפני שבוודאי ראו שלושה ימים בימי זיבתן.

ב משנה יש נגעי צרעת שהכהן קובע מיד לטהרם או לטמאם באופן מוחלט, ויש נגעים שהכהן צריך להסגירם כדי לקבוע מה דינם. ועל כך נאמר כי אין בנגעים הסגר שהוא פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלשה שבועות.

ג גמרא ומבארים: מה ששנינו במשנה שאין הסגר שהוא פחות משבוע, מתייחס לנגעי אדם, שיש בהם נגעים שאם הוסגרו — דינם מוכרע באופן סופי לאחר שבוע של הסגר, והם צרעת השחין (ויקרא יג, יח—כג) וצרעת המכוה (שם כד—כח). ומה ששנינו: ולא יתר על שלשה שבועות, כוונתו לנגעי בתים, שיש שצריך להסגירם שלשה שבועות עד שיוכרע דינם.

ובהקשר זה אמר רב פפא: מה שנאמר "צדקתך כהררי אל" (תהילים לו, ז) — אלו נגעי אדם, שאדם הנענש בצרעת, כשה' עושה עמו צדקה הריהו לוקה בצרעת השחין או המכוה, ודינו מתברר בתוך שבוע בלבד, ומה שנאמר שם: "משפטיך תהום רבה"אלו נגעי בתים, שלפעמים נמשך הסגרם עד שלושה שבועות.

ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של מקרא במה נאמר]? אמר רב יהודה: אלמלא צדקתך כהררי אלמי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר: צדקתך כהררי אלמפני שמשפטיך תהום רבה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חולקים הם]? ומשיבים: במחלוקתם של ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, כיצד נוהג הקדוש ברוך הוא במידת "רב חסד", דאיתמר [שנאמר], ר' אלעזר אמר: כובש, נוטל את העוונות מכף החובה ומסתירם, וממילא מכריעה כף הזכות, ר' יוסי בר' חנינא אמר: נושא, מגביה את כף העוונות כדי שתכריע כף הזכות;

רבה סבור כר' אלעזר, שה' כובש את העוונות ומשליכם לתהום ("משפטיך תהום רבה"), ומפני כך צדקתו כהררי אל. ורב יהודה סבור כר' יוסי בר' חנינא, שה' מגביה למעלה את כף העוונות, ואם לא צדקה זאת, שהיא כהררי אל — לא יכול האדם לעמוד בפני משפטי ה', שהיו מכריעים את דינו לתהום רבה.

ד משנה אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים, בני שלושים יום, בשנה, ולא נראה יתר על שמונה (כפי שיבואר בגמרא). שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות, ונאכלים בו ביום על ידי הכהנים, אין נאכלין פחות משנים, כלומר, לא לפני היום השני לאפייתם, שכיון שאין אפייתם דוחה את החג — הריהי נעשית בערב החג, ולא יתר על שלשה, כלומר, לא לאחר היום השלישי לאפייתם, והוא במקרה שערב החג חל בשבת, שאז יש להקדים את האפייה ליום שישי. לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, כלומר, לא לפני היום התשיעי לאפייתו. שהואיל ואין אפייתו דוחה את השבת, הריהו נאפה בערב שבת, ולאחר שהוא מונח על שולחן הפנים משבת לשבת אוכלים אותו הכהנים בשבת, שהיא היום התשיעי לאפייתו. ולא נאכל יתר על היום האחד עשר לאפייתו, שאם חלים שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת הריהו נאפה ביום רביעי בשבוע, ערב ראש השנה.

אין קטן נימול פחות משמונה כלומר, לא לפני היום השמיני ללידתו, כמפורש בתורה (ויקרא יב, ג), ולא יתר על שנים עשר ימים מלידתו. שאם נולד בין השמשות (ספק יום ספק לילה) הריהו נימול ביום התשיעי לספיקו, שמא נולד למחרת. ואם נולד בין השמשות של ערב שבת — נימול בעשירי לספיקו, שהוא יום ראשון שלאחר השבת הבאה. שכן אינו נימול ביום שישי הבא — שמא נולד בשבת, ואין זה יומו השמיני, אלא השביעי, ואינו נימול בשבת הבאה — שמא נולד ביום שישי, וזהו יומו התשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, ולכן נדחה לאחר השבת. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר השבת — הריהו נדחה ליום שלישי בשבוע, שהוא היום השנים עשר ללידתו, מפני שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב.

ה גמרא שואלים, מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: "ו לא נראה יתר על שמנה"? אמר רב הונא: לא נראה לחכמים שראוי לעבר יתר על שמונה חודשים בשנה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] תשעה חודשים שלא מעברים — שאם כן

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר