מחתך בבשר הוא, ואין מקום לאוסרו! אמר רבה: לא נצרכה הלכה זו לענין חיתוך כריסה, אלא להשמיענו שמותר להביא סכין דרך רשות הרבים לשם כך, למרות שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת מהתורה.

ושואלים: ומאי קמשמע לן, דמספיקא מחללינן שבתא [ומה הוא משמיע לנו, שמספק פיקוח נפש אנו מחללים שבת]? והרי כבר תנינא [שנינו זאת במשנה]: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, תחת גל האבנים, ספק אינו שם, ספק הוא חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו את הגל בשבת!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש, מפני דהוה ליה חזקה דחיותא [שהיתה לו חזקה של חיות], ואנו מעמידים דבר על חזקתו. אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא [כאן שלא היתה לו חזקה של חיות מתחילה, שהרי טרם נולד] אימא [אמור] שלא יחללו על כך שבת, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שמחללים שבת מספק אפילו על עובר.

א שנינו במשנתנו: האשה שנהרגה נהנין בשערה. ושואלים: ואמאי [ומדוע]? והרי המת ושערו איסורי הנאה נינהו [הם]! אמר רב: מדובר באומרת לפני הריגתה "תנו שערי לבתי". ותמהים: וכי איסור ההנאה מגוף המת תלוי ברצונו? אילו אמרה "תנו ידי לבתי", מי יהבינן לה [האם היינו נותנים לה, לבתה] את היד?!

אמר רב: אין מדובר במשנה בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, שיער של אשה אחרת, שאינו ממש חלק מגופה. ומדייקים מדברי רב: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאמרה "תנו לבתי" מותר לתת אותה לבתה, מפני שגילתה דעתה שאין זה חלק מגופה, הא [אבל] לא אמרה "תנו" — גופה הוא ומיתסר [ונאסר].

והא מיבעיא ליה [והרי נשאלה לו] לר' יוסי בר' חנינא שאלה זו בדין עיר הנידחת (שהדיחו את יושביה לעבודה זרה), שדנים את החוטאים שבה למיתה, ושורפים את כל הרכוש שבה (גם של אלו שלא חטאו), דבעי [ששאל] ר' יוסי בר' חנינא: שער נשים צדקניות שלא חטאו מהו?

ואמר רבא: לא בשיער ממש, אלא בפאה נכרית קמיבעיא ליה [נשאלה לו לר' יוסי בר' חנינא]. והלא לדברי רב, כל עוד לא התנתה על כך מראש — נחשבת הפאה הנכרית לחלק מגופה! ומשיבים: כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה לר' יוסי בר' חנינא, האם הפאה נחשבת חלק מגופה — הרי זה בפאה נכרית דתלי בסיכתא [שתלויה בסיכה],

הכא דמחבר בה [כאן דיבר רב בפאה נכרית שמחוברת בה], ובמקרה זה, טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאמרה "תנו לבתי" — נותנים לה את הפאה, הא [אבל] לא אמרה "תנו" — גופה הוא ומיתסר [ואסור בהנאה].

על העמדת דין המשנה בפאה נכרית, ולא בשיער רגיל, קשיא ליה [קשה היה לו] לרב נחמן בר יצחק: והא דומיא דבהמה קתני [והרי בדומה לאיסור הנאה מן הבהמה התנא שונה], שהוא מעמיד אותן זו לעומת זו, ואם כן מה התם [שם, בבהמה] מדובר בהנאה מגופיה [גופו], אף הכא נמי גופיה [אף כאן, בשער האשה, גם כן מדובר בגופה ממש], ולא בפאה נכרית!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אכן מדובר במשנה בשיער ממש, ויש הבדל בין שער האשה לבין שער בהמה: זו, האשה — מיתתה אוסרתה בהנאה, ולכן השיער שלא שייכת בו מיתה — אינו נאסר בהנאה, וזו, הבהמה — גמר דינה אוסרתה בהנאה, עוד קודם שהוציאוה להורג, ולא מיתתה, ולכן גם השיער שמחובר בה נאסר.

ומעירים: תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב, תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק. ומפרטים: תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה: "תנו שערי לבתי" — נותנין, מתה ולא אמרה "תנו שערי" — אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה.

ויש לתמוה: פשיטא [פשוט הדבר] שהטעם הוא משום שהמת אסור בהנאה, ולא היה צריך להיאמר! אלא צריך לומר שאין מדובר כאן בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, ומחדשת הברייתא שגם נויי המת, כגון פאה נכרית, אסור בהנאה.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק: האשה שמתה — נהנין בשערה, בהמה שנהרגה — אסורה בהנאה; ומה הפרש בין זה לזה? זו — מיתתה אוסרתה, וזו — גמר דינה אוסרתה.

א משנה אין נערכין פחות מסלע (שקל האמור בתורה), ואפילו עני שאין ידו משגת לשלם את הערך שהעריך — אינו יוצא ידי חובתו בפחות מכך, ולא יתר על חמשים סלע, שהוא הערך הגבוה ביותר, של איש מבן עשרים ועד שישים. כיצד בדיוק חל הדין שאין בערכין פחות מסלע? עני שהעריך אדם שערכו חמישים סלעים, ונתן סלע, שלא היה בידו יותר, ואחר כך העשיר — אינו נותן כלום, שכבר יצא ידי חובתו בסלע שנתן. אבל אם נתן פחות מסלע — לא יצא ידי חובת נדרו, ואם העשיר אחר כך — נותן חמשים סלע.

היו בידיו של העני חמש סלעים, כמה יתן? רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת, ויוצא ידי חובתו, וחכמים אומרים: נותן את כולן, את כל מה שבידו, ובכך יוצא ידי חובתו. אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע.

ב גמרא שנינו במשנה: אין נערכין פחות מסלע. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (ויקרא כז, כה), ולמדים מכך שכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות מכך.

ומה שנאמר במשנה: ולא יתר על חמשים סלעים, נלמד מהערך הגבוה שבפרשת ערכין, דכתיב [שנאמר]: "הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף" (שם ג).

ג שנינו במשנה: היו בידיו חמשה סלעים, רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחד, וחכמים אומרים: נותן את כולם. ומבררים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' מאיר? כתיב [נאמר] מתחילה לגבי ערכו של איש מבן עשרים ועד שישים: "והיה ערכך חמשים שקל" (ויקרא כז, ג), וכיוצא בזה ערכם של ילדים, נשים וזקנים, כל אחד לפי ערכו, וכתיב [ונאמר] מצד אחר: "וכל ערכך יהיה בשקל" (שם כה), ולכן או יתן חמשים — כשידו משגת, או יתן שקל — כשאין ידו משגת.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה יענו על דבריו? ומשיבים: המקרא ההוא, "וכל ערכך יהיה בשקל", ללמד כי כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל הוא דאתא [שבא], שאין יוצאים ידי חובה בפחות מכך, אבל היכא דאית ליה [במקום שיש לו יותר משקל] — על כך הרי אמר קרא [המקרא]: "ואם מך הוא מערכך וכו' על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (שם ח), והרי ידו משגת יותר משקל, ולכן יתן מה שבידו.

ושואלים: ור' מאיר מה הוא משיב על כך? ומשיבים: הכתוב ההוא, ללמד שהולכים אחר השג יד הנודר ולא אחר השג יד הנידר הוא דאתא [שבא], שעני שנדר את ערכו של עשיר נידון לפי השג ידו של הנודר, ואין מתחשבים בכך שהנידר הוא עשיר. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על כך? והלא בוודאי הוצרך הכתוב לכך! ומשיבים: לאו ממילא שמעת מינה [האם לא מאליו שומע אתה מכאן], דהיכא [שבמקום] שידו משגת שקול מיניה [קח ממנו לפי השג ידו]?

ד אמר רב אדא בר אהבה: אדם שהיו בידיו חמש סלעים בלבד, שאין די בהם לערך של איש מבוגר, ואמר "ערכי עלי", וחזר ואמר "ערכי עלי", ונמצא שהתחייב פעמיים, ונתן ארבע סלעים לתשלום הפעם השניה שנדר, ואחר כך נתן סלע אחד לשם הראשונה — יצא ידי שתיהן, כדין עני שאין ידו משגת, וגם אם העשיר לאחר מכן — אינו צריך לשלם את מלוא ערכו.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? למרות שנכסיו נשתעבדו תחילה לגביית הנדר הראשון, מכל מקום בעל חוב מאוחר שקדם וגבה את חובו — מה שגבה גבה, ואין מוציאים מידו, ולכן יצא ידי חובת השניה באותם ארבעה סלעים.

ואין לומר שלא יצא ידי חובתו מפני שלא נתן את כל חמשת הסלעים שהשיגה ידו באותה שעה, שהרי בעידנא דיהיב [בזמן שנתן] לשניה היה כל כספו משעבד [משועבד] לראשונה, וכאילו לא היה בידו דבר לשלם (אף שבדיעבד יצא ידי נדרו במה שנתן), וכן יצא ידי חובת נדרו הראשון, שהרי בעידנא דיהיב [בזמן שנתן] את הסלע שנותר לו לראשונה תו לית ליה [שוב אין לו] יותר מסלע זה.