ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש שפיגל בראשונה וגם בשניה וגם בשלישית? והא [והרי] "בין בראשונה בין בשניה" קתני [שנה]. משמע שפיגל באחת מהן ולא בכולן! ומעירים: אכן, קשיא [קשה], שאין הלשון מתיישבת היטב.

א ושבים לדון בברייתא העוסקת בדמים הפנימיים. אמר מר [החכם], אם פיגל באחת מסדרת ההזאות, כגון זו שבקודש הקדשים, ר' מאיר אומר: פיגול וחייבין עליו כרת, למרות שאת ההמשך עשה בשתיקה. ושואלים: מכדי [הואיל] וכרת לא מיחייב [אינו חייב] על מחשבת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן, שצריך לגמור את סדר העבודה, ובכלל זה זריקת הדם, שאמר מר [החכם]: כהרצאת כשר כדרך שעושים כדי שיירצה קרבן כשר, כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינו מרצה עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול אין הפסול חל עליו עד שיקרבו כל מתיריו.

והא [וזה] דם פר ושעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב ביה [שחשב בו] מחשבת חוץ לזמנו בפנים כשהיזה בקודש הקדשים, והרי זו הזאה פסולה — כמאן [כמי] שלא אדי דמי [היזה הוא נחשב], שהרי אפילו מתנה אחת מעכבת בחטאת פנימית. ואם כן כי הדר מדי [כאשר הוא חוזר ומזה אחר כך] בהיכל (על הפרוכת ועל מזבח הזהב) — מיא בעלמא הוא דקא אדי [כאילו מים בלבד הוא מזה] ולא דם הזאה. ואם כן לא קרבו מתיריו של הקרבן, ואין זה פיגול שחייבים עליו!

אמר רבה: משכחת לה [מוצא אתה אותה] בארבעה פרים ובארבעה שעירים שלאחר שפיגל בהזאות של קודש הקדשים נשפך הדם, ושוב לא השתמש באותו דם להמשך ההזאה, וכך נשלמה עבודת ההזאה שבפנים, וקרב המתיר כראוי. והוצרך לשחוט פר ושעיר אחר לצורך המשך ההזאות בהיכל, ולאחר שהשלים את ההזאות שעל הפרוכת ופיגל בהן שוב נשפך הדם, וכן על קרנות מזבח הזהב, וכן על טהרו של מזבח הזהב. ונמצא שכל אחד מן המתירים קרב כראוי.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בפר אחד ושעיר אחד — לפיגולו הרי הוא מרצה כלומר, אף על פי שאחר שפיגל בפנים אין זה נחשב עוד לריצוי, מכל מקום מכיון שהוא גומר את סדר העבודה הרי זה מועיל לענין פיגול.

ועוד שנינו באותה ברייתא שנותן ארבעים ושלש מתנות ביום הכיפורים. ושואלים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעים ושבע! ומשיבים: הא כמאן דאמר [זה ששנינו ארבעים ושלוש כדעת מי שאומר] מערבין לקרנות שמערבים את דם הפר והשעיר לפני הנתינה על קרנות המזבח, והא כמאן דאמר [וזה כמי שאומר] אין מערבין לקרנות, ומזה ארבע מתנות מדם הפר ועוד ארבע מדם השעיר, ורק אחר כך מערב ומזה על טהרו של מזבח.

ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] שיש ארבעים ושמונה מתנות! ומשיבים: הא כמאן דאמר [זה, ששנינו ארבעים ושמונה, כמי שאומר] שיריים של דם הנזרק בפנים, שנשפכים על יסוד מזבח החיצון מעכבין, ולכן צריכים להוסיף את שפיכת השיריים כמתנה נוספת, הא כמאן דאמר [זה כמי שאומר] אין שיריים מעכבין, ואז יש רק ארבעים ושבע.

ב מיתיבי [מקשים] על דעת ר' שמעון בן לקיש בהבנת דברי ר' מאיר, שאין מפגלים בחצי מתיר, ממה ששנינו בברייתא בעניין פיגול במנחה: במה דברים אמורים שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו בעבודה אחת מעבודות המנחה, שהוא פיגול, למרות שעשה את השאר בשתיקה — כאשר חישב מחשבת חוץ לזמנו בקמיצה של הקומץ, או במתן הקומץ בכלי, או בהילוך הקומץ למזבח.

אבל בא לו להקטרה, נתן את הקומץ במחשבה חוץ לזמנו ואת הלבונה בשתיקה, או שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

קתני מיהא [שנה על כל פנים] את המקרה השני, שנתן את הקומץ בשתיקה ואחר כך את הלבונה במחשבה, ופליג [וחולק] על כך ר' מאיר. משמע שלדעתו אין הדברים תלויים במחשבה הראשונה, האם היא היתה מחשבת פיגול, אלא בסברה שמפגלים בחצי מתיר! ומתרצים: אימא [אמור, הבן] כך: או שנתן את הקומץ בשתיקה, וכבר נתן מתחילה את הלבונה במחשבה. וגם במקרה זה הוא פיגול, משום שעל דעת ראשונה עשה.

ודוחים: חדא [אחת], דהיינו רישא [שזוהי ההלכה הראשונה] בדיוק! ועוד, הא תניא [הרי שנויה ברייתא] אחרת, ששם מפורש: ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר לדעת ריש לקיש, הסבור שאין ר' מאיר אומר שמפגלים בחצי מתיר.

ג משנה ואלו דברים שאין חייבין עליהם כרת משום פיגול, כי איסור הפיגול חל רק על דבר שיש לו דבר אחר המתיר אותו בהקרבה או באכילה, והדברים השנויים כאן אין דבר אחר המתיר אותם, או שהם עצמם מתירים דבר אחר: הקומץ שמתיר את המנחה, והקטרת שמוקטרת כולה, ואין לה מתיר, והלבונה המתירה את המנחה,