אבל דמים הניתנין בפנים, בקדש הקדשים, על הפרוכת ועל המזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש מתנות של פר ושעיר של יום הכיפורים, ואחד עשר מתנות של פר כהן משיח, ואחד עשר של פר העלם דבר של ציבור, אם פיגל בין בראשונה ובין בשניה ובין בשלישית כלומר, בכל אחת מסדרת הזאות שיש בהם, כגון בפר יום הכיפורים — בקדש הקדשים, על הפרוכת, ועל מזבח הזהב, ר' מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

קתני מיהא [שנה על כל פנים]: פיגל בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית, ופליג [וחולק] ר' מאיר. ואם כשפיגל בשניה או בשלישית הוא פיגול, משמע שהוא סבור שמפגלים בחצי מתיר. שלא כהבנת ריש לקיש, הסבור שלדעתו הוא פיגול רק כשעשה את הראשונה בפיגול, והשאר נעשה על דעת ראשונה!

אמר רב יצחק בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — לא שפיגל בעבודת ההזאה, שיש בה חצאי מתיר, אלא כגון שפיגל בשחיטה שלאחר שנתן דם הפר בפנים נשפך הדם, והוצרך לשחוט פר נוסף, כדי להזות על הפרוכת. ופעם נוספת הוצרך לשחוט לצורך הזאות על המזבח. דחד מתיר [שהשחיטה מתיר אחד] הוא, ובכל פעם פיגל בעבודה שלימה, ולא בחצי מתיר. ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של החכמים] שאמרו שאינו פיגול?

אמר רבא: מאן [מי הם] חכמים אלה — שיטת ר' אליעזר היא, דתנן [ששנינו במשנה] לענין איסור הקרבה בחוץ: הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, כל אלו, שדינם ליקרב על המזבח, שהקריב מאחת מהן אפילו כזית בחוץ — הרי זה חייב, שהקטרה שיש בה שיעור כזית הקטרה שלימה היא, ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. הרי לשיטתו, אף שעשה עבודה שלימה לעצמה, הואיל ואין העבודה נגמרת בה — אינו חייב עליה. וכך הוא לגבי שחיטה של כל אחד מן הפרים, לצורך כל אחת מסדרת ההזאות, אין בה כרת עד שיפגל בכולן. ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש כן את דעת ר' אליעזר לגבי הזאות הדם?

והאמר [והרי אמר] רבא: ומודה ר' אליעזר בדמים שחייב אפילו העלה מקצת מן הדם בחוץ. דתנן [ששנינו] במשנה, ר' אליעזר ור' שמעון אומרים: אם נשפך דם הקרבן (פר או שעיר של יום הכיפורים) אפילו באמצע מחזור אחד של הזאות (כגון של הפרוכת) ושחטו קרבן חדש, ממקום שפסק כשנשפך הדם — משם הוא מתחיל וממשיך ומשלים את המתנות. משמע שלדעתו כל אחת מהזאות הדם עומדת לעצמה ומפגלים בה, וזו בוודאי אינה דעת חכמים החולקים על ר' מאיר בברייתא!

אלא אמר רבא: לדעת ריש לקיש, הכוונה בברייתא אינה שפיגל בראשונה או בשניה או בשלישית, אלא כגון שפיגל בראשונה (בקודש הקדשים), ושתק בשניה (בפרוכת), וחזר ופיגל בשלישית (במזבח הזהב).

ויש בה חידוש לדעת ר' מאיר, הסבור שהעושה על דעת ראשונה עושה, כי מהו דתימא [שתאמר]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שבמתנה השניה על דעת ראשונה הוא ממשיך לעשות, מיהדר פיגולי [לחזור ולפגל] במפורש בשלישית למה לי? ומן הסתם לא פיגל בשניה — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת אנו רואים את השתיקה במתנה השניה כהמשך המחשבה הראשונה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מידי [כלום] "שתק בשניה" קתני [שנה שם]? והרי זהו עיקר החידוש לפי הסברו של רבא!

אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שפיגל בראשונה (בקודש הקדשים) ובשניה (על הפרוכת) ובשלישית (על קרנות המזבח), ואת ההמשך עשה בשתיקה, מהו דתימא [שתאמר]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, מהדר פיגולי בכל חדא וחדא [לחזור ולפגל בכל אחת ואחת] למה לי? קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה נימוק מספיק, ועדיין רואים אותו כעושה על דעת מחשבה ראשונה.