אבל יותרת ושתי כליות, דלא כתיבן בגופיה [שאינן כתובות בו עצמו] בפר העלם דבר — אימא [אמור] שלא יילמדו ממנו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] בהיקש נוסף שגם לענין זה שניהם שווים.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: והא [והרי] התנא, "פר יום הכפורים לכל מה שאמר בענין" קאמר [אומר], שלמדים את כל האמור בפר העלם דבר מהיקש אחד! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא לגבי דרך הדרשה בענין זה, תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב מרבי הכי [מרבה כך] בהיקש אחד, ואילו תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לא מרבי הכי [אינו מרבה כך], וסבור שצריך לימוד נוסף לענין יותרת וכליות.

א אגב הדיון בהלכות אלו מביאים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה נאמרו יותרת ושתי כליות בפר כהן משיח, ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור? משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו שחטא כלפיו, ומיעט בסרחונו כלומר מיעט לדבר על קלקלתו מפני חיבתו. וכך עם ישראל הם אהוביו של הקדוש ברוך הוא, ולכן ממעט בפרטים הנוגעים לקרבן חטאתם.

ועוד תנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה נאמרה "והזה... את פני פרכת הקדש" (ויקרא ד, ו) בהזאת דמו של פר כהן משיח, ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור, ששם נאמר רק "והזה את פני הפרוכת" (ויקרא ד, יז)? משל למלך בשר ודם שסרחה (חטאה) עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה — פמליא שלו מתקיימת, הריהו ממשיך לנהוג עם הקרובים אליו כרגיל, אבל אם רובה של המדינה סרחה — אין פמליא שלו מתקיימת, וגם הקרובים אליו אינם נפגשים עמו ממש, כרגיל. וכך כאשר העם כולו חוטא, אין הכהן המזה על הפרוכת נחשב כעומד ממש מול הקודש.

ב שנינו במשנה שכל מתנות הדם שעל מזבח הפנימי כולן מעכבות, לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה, במחשבת חוץ לזמנו — פסול ואין בו כרת. תנן התם [שנינו שם] במסכת מנחות, לגבי הקטרת הקומץ והלבונה, ששניהם מתירים את המנחה באכילה: אם פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, שהקטיר אחד מהם על מנת לאכול את השיריים למחר, ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת,

וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, גם בקומץ וגם בלבונה.

אמר ר' שמעון בן לקיש: לא תימא [אל תאמר] כי טעמא [הטעם] של ר' מאיר, שאמר שהוא פיגול, הריהו משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל שמפגלין גם אם חשב מחשבת חוץ לזמנו רק בחצי מתיר, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שתחילה נתן את הקומץ על המזבח כדי להקטירו במחשבה לאכול את השיריים למחר, ואחר כך נתן את הלבונה בשתיקה כלומר, בסתם. וטעם הדבר, כי קסבר [סבור] ר' מאיר: כל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה, ומה שעשה בלבונה עשה על דעת מחשבת חוץ לזמנו שחישב תחילה בקומץ.

ממאי [ממה] מסיק, לומד ריש לקיש דבר זה? מדקתני [ממה ששונה] התנא במשנתנו: לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — פסול ואין בו כרת, ונדייק מכאן: הא [אבל] אם נתן אחת בתחילה שלא כתיקנה, במחשבת חוץ לזמנו, וכולן כתיקנן — פיגול.

ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אילימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] בענין מי שפיגל בקומץ ולא בלבונה — הא אמרי רבנן [הרי אמרו חכמים] בפירוש: אין מפגלין בחצי מתיר, והרי נתן מתנה אחת כתיקנה! אלא בהכרח שיטת ר' מאיר היא, שאמר כי גם אם פיגל בקומץ ולא בלבונה — פיגול הוא.

ואולם אי טעמא [אם הטעם] של ר' מאיר משום שמפגלין בחצי מתיר הוא, אם כן אפילו כדקתני נמי [כפי ששונה התנא גם כן], כשנתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — גם אז פיגול הוא לדעת ר' מאיר, שהרי פיגל בחצי מתיר! אלא לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור]: כל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה? ולפיכך, אם פיגל במתנה ראשונה — פיגול הוא, ואם ראשונה כתיקנה — אינו פיגול.

אמר ר' שמואל בר יצחק: לעולם אפשר לומר כי משנתנו שיטת רבנן [חכמים] היא, שאין מפגלים בחצי מחיר, ומאי [ומהו] "כתיקנן" שנאמר שם? כתיקנן לפיגול כלומר, שעשה אותן במחשבה שמפגלת. ומשמיעה לנו המשנה כי למרות שעשה את כל ההזאות הראשונות במחשבת פיגול — אין אומרים שהאחרונה שנעשתה בשתיקה נעשתה על דעת הראשונה.

ומקשים: והא מדקתני [והרי ממה ששנה]: לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — פסול ואין בו כרת, ומשמע שבגלל האחת שנעשתה שלא כתיקנה הוא נפסל, מכלל דברים אלה אתה למד שהביטוי "תיקנה" להכשירה הוא דאתא [להכשר הוא שבא], ולא לפיגול!

אמר רבא: בכל זאת ניתן לפרש "כתיקנן" למחשבת פיגול, כי מאי [מהו] "שלא כתיקנה"? הרי זו מחשבת חוץ למקומו, שיש בה כדי לפסול את הקרבן, וכך לגרום שלא יהא זה פיגול, שהרי לא קרבו כל המתירים כראוי. רב אשי אמר: יש לפרש "שלא כתיקנה" במשנתנו — שנתן מתנה אחת במחשבת שלא לשמו של הקרבן, ובחטאת מחשבה שלא לשמה פוסלת.

ומקשים: על כל פנים, מכלל הדברים אתה למד דכי לא עביד לה [שכאשר אינו עושה אותה] במחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו, אלא בשתיקה — מחייב [חייב] ופיגול הוא, וזה ודאי אינו כשיטת החכמים!

ודוחים: אין לדייק מלשון הלכה זו, לפי שלא נאמרה בדווקא, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה], בחטאת החיצונה, שאם חישב במתנה הראשונה חוץ לזמנו ובמתנה שניה חוץ למקומו הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] בחטאת פנימית מקרה דומה, שאם חישב באחרונה מחשבת חוץ למקומו (או שלא לשמו) — פסול ואין בו כרת. ואין לדייק מכאן שאם לא חשב מחשבה כזאת, אלא עשה בשתיקה, שפיגול הוא. על כל פנים, דחינו את ראייתו של ריש לקיש בהבנת דברי ר' מאיר.

ועוד מיתיבי [מקשים] על דבריו, ממה ששנינו בברייתא: במה דברים אמורים? שעושה פיגול גם כאשר חושב מחשבת חוץ לזמנו רק במתנה הראשונה — בדמים הניתנין על מזבח החיצון, שמתנה אחת מתירה את הקרבן,