א ומבארים את הברייתא לפרטיה. אמר מר [החכם] בברייתא: אין לי אלא מתן שבע שמעכבות זו את זו, מפני ששבע מעכבות בכל מקום. ושואלים: היכא [היכן] מצינו שהן מעכבות? אמר רב פפא: בפרה אדומה ובנגעים (בטהרת המצורע).

ועוד שנינו בברייתא: מתן ארבע שעל קרנות מזבח הקטורת מנין? תלמוד לומר: "כן יעשה" (ויקרא ד, כ). ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מתן שבע שהן מעכבות? משום דכתיבן וכפילן [שהן כתובות וכפולות] במלים "ועשה... כאשר עשה" ללמד שהן מעכבות, מתן ארבע נמי כתיבן וכפילן [גם כן כתובות וכפולות] ומדוע יהא דינן שונה?

אמר ר' ירמיה: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' שמעון שאינו סבור שכתובות כאן ארבע מתנות, אלא רק שתים, ושתים נלמדו מהיקש, ויש להן צורך בריבוי מיוחד. דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי ההזאות על מזבח הפנימי: למעלה, בפר כהן משיח, הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, ז) כלומר, שיכול היה לכתוב "קרן" וכתב "קרנות" — הרי שתים, למטה בפר העלם דבר הוא אומר: "קרן קרנות" (ויקרא ד, יח) — ביחד הרי ארבע קרנות, דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר באותם פסוקים "באהל מועד" (ויקרא ד, יח), וביטוי זה מיותר, ובא ללמד שצריך לתת מן הדם על כל קרנות המזבח האמור באהל מועד. ושואלים: ור' יהודה שחולק על ר' שמעון, הכתוב "כן יעשה", שר' שמעון דורשו לענין ארבע מתנות, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה בברייתא]: לפי שלא למדנו לפר יום הכפורים לסמיכה שלא נאמר בכתוב שצריך הכהן הגדול לסמוך עליו, וכן שירי הדם שלו, לא נזכר בכתוב שצריך לשופכם על יסוד מזבח העולה, מנין שצריכים לעשות כן? תלמוד לומר: "כן יעשה".

ושואלים: ולפר יום הכפורים לא למדנו? הא [הרי] אמרת בדרשה הקודמת: "לפר" — זה פר יום הכפורים, שלמדים מפר העלם דבר לפר יום הכיפורים לכל מעשיו!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים רק בעבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה כהזאת הדם, אבל עבודה דלא מעכבא [שאינה מעכבת] כפרה, כסמיכה ושיירי הדם, אימא [אמור] שלא, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שגם אותה צריך לעשות בפר יום הכיפורים.

ושואלים: ור' שמעון, האי [הייתור הזה] "באהל מועד" ממנו למד ר' יהודה מתן ארבע, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: "באהל מועד" מבעי ליה [נצרך לו] לומר שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שאין זה עוד "אהל מועד". ואידך [והאחר] ר' יהודה, מהיכן הוא לומד זאת? ממה שנאמר "אשר באהל מועד" שהוא מיותר. ואידך [והאחר] ר' שמעון? "אשר" לא דריש [אינו דורש] כלשון יתור.

אביי אמר: לר' יהודה נמי איצטריך [גם כן הוצרך] הכתוב "כן יעשה", ללמד על מתן ארבע שהוא מעכב, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי סמיכה ושירי הדם, שלמדנו בברייתא דאף על גב דכתיבן וכפילן לא מעכבא [שאף על פי שהן כתובות וכפולות אינה מעכבת], משום שבדרך כלל אינן מעכבות, הייתי אומר מתן ארבע נמי [גם כן] לא תתעכב, שהרי בחטאת חיצונה אין מעכבת אלא מתנה אחת, כמבואר במשנתנו, קא משמע לן [משמיע לנו] "כן יעשה" שהוא מעכב.

ב שנינו בברייתא: "לפר" — זה פר יום הכפורים. ושואלים: למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרה דרשה זו? אי [אם] לעכב, לומר שכל האמור בעבודת יום הכיפורים הוא לעכב — פשיטא [פשוט], הרי "חקה" כתיבה ביה [כתובה בו] "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז, לד), ובכל מקום שנאמרה "חוקה" הרי הוא לעכב!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכא [נצרכה] אלא לדעת ר' יהודה, שאמר: כי כתיבה [כאשר נאמרה] "חקה" הרי זה רק לגבי דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים (בקודש הקדשים, הזאות והכנסת הקטורת), שבאלה אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום,

אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ (בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב), אם הקדים מעשה לחבירו — מה שעשה עשוי. ואם כן אימא [אמור]: מכיון שכסידרן לא מעכבי [אינו מעכב], הזאות עצמן נמי לא מעכבי [גם כן אינן מעכבות], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "לפר" האמור כאן שהן מעכבות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ומי מצית אמרת הכי [האם יכול אתה לומר כך] שמכאן למד ר' יהודה שההזאות מעכבות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הפסוק "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ) האמור בעבודת יום הכיפורים, מיותר לעניינו, והוא בא ללמדנו: אם כיפר הכהן, שעשה את העבודות המכפרות, כלומר, היזה את ההזאות בפנים — כילה את העבודה, אף שלא שפך את שיירי הדם, ואם לא כיפר — לא כילה, דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה, מפני מה לא נאמר אחרת: אם כילה לגבי כל סדר העבודה, ובכלל זה הזאות שבהיכל, ואפילו שפיכת שיירי הדם — כיפר, ואם לא כילה — לא כיפר? הרי שמכאן למד ר' יהודה דין זה!

אלא אמר רב פפא: לא נצרכא [נצרכה] ההשוואה האמורה בפסוק זה לפר יום הכיפורים, אלא ללמוד שלוש הלכות מן האמור בפר כהן משיח "וטבל הכהן את אצבעו בדם" (ויקרא ד, ו): "את", דם ובטבילה. ומבארים: "את" — אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכא [נצרכה] אלא להכשיר