עולה שהיא קריבה כליל על המזבח, ובכל זאת אם נכנס דמה לפנים — כשרה, אשם שאינו קרב כליל לא כל שכן שדמו שנכנס לפנים כשר?

ודוחים: אין ללמוד מכאן, כי מה לעולה שכן אינה מכפרת, ואילו אשם מכפר!

ומשיבים: מנחת חוטא תוכיח שמכפרת, ואינה נפסלת בכניסתה לקודש.

על תשובה זו שואלים, ולימא [ושיאמר]: חטאת העוף תוכיח, שאף היא אינה נפסלת בכניסתה לפנים. והוכחה זו טובה יותר מן ההוכחה ממנחת חוטא, שאינה דם! ומשיבים: מחטאת העוף לא רצה להביא ראיה, כי חטאת העוף בעיא [שאלה] של ר' אבין היא, שלא נפתרה, האם דמה שנכנס לפנים נפסל או לא.

ושואלים: ולפרוך [ושיפרוך] את ההוכחה הזו כך: מה למנחת חוטא שכן אינה מין זבח!

ואומרים: עולה תוכיח, שהיא מין זבח, ואם נכנס דמה — כשרה. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים ונכנס (דמן) לפנים — כשרין, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ונכנס דמו לפנים — והרי הוא כשר.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי, ולפרוך [ושיקשה] ר' אליעזר על כך: מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה, תאמר באשם שיש בו חומרה, שיש לו קצבה, בכסף שקלים!

אלא צריך לומר: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים] שאינם פוסלים אלא בחטאת ולא באשם, שאמר קרא [המקרא] בענין זה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד" (ויקרא ו, כג), הרי זו הדגשה: דמה של זו, ולא דמה של קרבן אחר.

ואידך [והאחר, ר' אליעזר], מה למד הוא מן הדיוק הזה? ומשיבים: "דמה" דווקא ולא בשרה, שאם נכנס בשרה של חטאת לפנים אינה פסולה.

ואידך [והאחרים, חכמים] מה הם אומרים? הם סבורים שכאן היה יכול לכתוב "דם" וכתב "דמה", ולמדים מ"דם" להוציא בשר, ומ"דמה" להוציא דם קרבן אחר.

ואידך [והאחר, ר' אליעזר]? את הדרשה "דם" "דמה" לא דריש [אינו דורש].

א ושבים למחלוקת ר' אליעזר וחכמים במשנה. ושואלים: בשלמא לרבנן דאמרי [נניח לשיטת חכמים שאומרים]: אשם ששחטו שלא לשמו כשר — היינו דאיתקש [זהו הטעם שהוקשה] מנחה לחטאת ומנחה לאשם.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: נאמר במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), ומפני מה יש השוואה כפולה, לחטאת ולאשם? ללמד: מנחת חוטא הרי היא כחטאת שפסולה שלא לשמה, לפיכך אם קמצה שלא לשמה — פסולה, ואילו מנחת נדבה הרי היא כאשם, שאינו נפסל שלא לשמו, לפיכך קמצה שלא לשמה — כשרה. אם כן לשיטת חכמים ההיקש מובן יפה.

אלא לדעת ר' אליעזר, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הוקשה] מנחה לחטאת ומנחה לאשם?

ומשיבים: לכי אידך [לכמו הברייתא האחרת] של ר' שמעון, דתנן [ששנינו]: המוליך את קומץ המנחה למזבח כדי להקטירו לא בכלי שרת — פסולה המנחה, ור' שמעון מכשיר.

ואמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? אמר קרא [המקרא]: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), וההשוואה הכפולה באה לומר: אם בא לעובדה ביד שלאחר קמיצתה מוליך את הקומץ למזבח בידו ממש — עובדה ביד ימין כחטאת, ואם עובדה ומוליכה למזבח בכלי — יכול לעובדה בשמאל כמו שיכול לעשות בדם האשם לדעת ר' שמעון.

ותוהים: ור' שמעון, האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי [פסוק זה מוציא אותו לכאן ומוציא אותו לכאן] ולומד ממנו שני דברים שונים?

ומשיבים: עיקר קרא [הפסוק] לענין לכ מו שאמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא הוא דאתא [שבא]. ומנחת חוטא שפסולה שלא לשמה [טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא], מקור אחר יש לדבר: חטאת, טעמא מאי [מה הטעם] פסולה היא שלא לשמה? דכתיב [שנאמר] בה "היא" (ויקרא ד, כד), מנחת חוטא נמי כתיב [גם כן נאמר] בה במפורש "היא" ("כי חטאת היא". ויקרא ה, יא).

ושבים לעיקר הוכחתו של ר' אליעזר מן ההיקש של "כחטאת כאשם" (ויקרא ו, ז), ושואלים: ולרבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הוקש] אשם לחטאת? ומשיבים, לומר לך: מה חטאת טעונה סמיכה בשתי ידים על ראש הקרבן (ויקרא ד, כט), אף אשם טעון סמיכה.

ב שנינו במשנה, יוסף בן חוני אומר: הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין. אמר ר' יוחנן: יוסף בן חוני ור' אליעזר אמרו דבר אחד, שאף ר' אליעזר סבור כיוסף בן חוני.

רבה אמר: בקרבנות האחרים הנשחטים לשם חטאת פליגי [חלוקים הם], ור' אליעזר סבור שהם כשרים. אבל בנשחטים לשם פסח, ר' אליעזר מסכים ליוסף בן חוני שהם פסולים.

דתניא [ששנויה ברייתא]: הפסח שעברה שנתו שהוא גדול מבן שנה, ולכן אינו ראוי עוד לפסח אלא לשלמים, ושחטו בזמנו בערב פסח לשמו לשם פסח, וכן השוחט קרבנות אחרים לשם פסח בזמנו — ר' אליעזר פוסל, ור' יהושע מכשיר.

אמר ר' יהושע: אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר כששחטו לשמו, מכל מקום קרבנות אחרים כשרים כששחטם לשמו, אם כן בזמנו, כשהוא הפסח עצמו כשר לשמו — אינו דין שיכשרו אחרים כשנשחטו לשמו?

אמר לו ר' אליעזר: או חילוף הדברים, לפי דרך לימוד זו אפשר לעשות קל וחומר אחר, שהוא מופרך לגמרי, ולטעון כך: ומה אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר לשמו — כשר הוא אם נשחט לשם אחרים, בזמנו בארבעה עשר בניסן שהוא עצמו כשר לשמו — אינו דין שיוכשר כשנשחט לשם אחרים? ואם כן יוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו, והרי הכל מודים שפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו פסול!

ועוד אמר ר' אליעזר לר' יהושע: וכך אתה אומר? אף קל וחומר שאמרת אפשר להפריכו מתוך עצמו, שכן מה לי הוכשרו אחרים בשאר ימות השנה כשנשחטו לשמו של פסח, שכן הוא כשר אם נשחט אז לשם אחרים, אבל האם תוכל לומר שיכשרו אחרים בזמנו לשמו? שכן הוא הרי פסול אז לשם אחרים!

אמר לו ר' יהושע: אם כן, לשיטתך, שקרבנות אחרים ששחטם בערב פסח לשם פסח פסולים, הורעתה כח פסח לענין "לשמו", ונתת כח (כלומר, נתת חומרה) גדול יותר בשלמים, שהרי פסח ששחטו לשם שלמים בזמן שלמים (בשאר ימות השנה) הריהו כשר, ואילו שלמים ששחטם לשם פסח בזמן הפסח — פסולים!

חזר ר' אליעזר ודנו והוכיחו בדין אחר: מצינו שמותר פסח (כגון פסח שעבר זמנו) בא שלמים, ואין מותר שלמים (כגון שנותרו לו מעות שהפריש עבור שלמים) בא פסח, ולפיכך נלמד:

ומה פסח שמותרו בא שלמים, ונמצא שהוא בכלל השלמים, בכל זאת אם שחטו בזמנו לשום שלמים — פסול, שלמים שאין מותרן בא פסח, אם שחטם לשם פסח בזמנו — אינו דין שיהו פסולין?