סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? בהכרח צריך לומר שמת לוה בחיי המלוה, שרק מפני שמת הלווה אין האב (המלוה) יכול לגבות מן היתומים אלא בשבועה,

וקתני [ושנה]: שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, בשבועה — כוונתו שבועת יורשין שהרי אינו יכול להישבע אלא שבועה זו, שלא בשבועהכדעת רבן שמעון בן גמליאל, במשנתנו, שאם היו עדים שאמר האב המלווה בשעת מותו שאין שטר זה פרוע — סומכים על כך, וגובה היורש שלא בשבועה. ומכל מקום רואים מכאן שהאב מוריש שבועה לבניו, שלא כדברי רב ושמואל!

אמר רב יוסף: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת בית שמאי היא, דאמרי הם אומרים]: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [נחשב], וכיון שדנים את השטר כאילו היה ממון ממש, הרי אין חסרון השבועה מעכב בגבייתו.

א ובפסיקת ההלכה בענין זה, מסופר איקלע [הזדמן] רב נחמן פעם לעיר סורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר [בן] רב הונא, אמרו ליה [לו]: ליתי מר נעקרא להא [שיבוא אדוני ונעקור את הפסק הזה] שפסקו רב ושמואל, שקשה לקבל את סברתם. אמר להו [להם]: איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרא להא [וכי טרחתי ובאתי כל אותן פרסות ממקומי עד לכאן כדי לעקור את זו] שאמרו רב ושמואל? אלא נעשה אחרת, הבו דלא לוסיף עלה [תנו שלא להוסיף עליה], להשתמש בה במקרים אחרים, אלא תישאר כהלכה לעצמה. ומסבירים: כגון מאי [מה] שאמר רב פפא: בעל חוב הפוגם את שטרו שמודה שכבר קיבל מקצתו, והוא חייב שבועה, ומתיורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מן הלווה.

ומביאים מקרה נוסף, ההוא דשכיב ושבק ערבא [אדם אחד, לווה, מת והניח ערב], ורצו יתומי המלוה לגבות חובם מן הערב, סבר [סבור היה] רב פפא למימר [לומר]: הא נמי דלא לוסיף עלה [זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה] הוא, שרב ושמואל פסקו כן ביתומים בלבד, שאין יתומים נפרעים מהם, ולא במי שנפרע מן הערב. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל [וכי הערב לא אחר היתומים הולך]? הרי לאחר מכן יבוא לגבות את מה ששילם מרכוש היתומים, ואם כן, בסופו של דבר הרי זה דין של יתומי הלווה.

ועוד מסופר, ההוא דשכיב ושבק אחא [אדם אחד שמת והניח אח שירשו], סבר [סבור היה] רמי בר חמא למימר [לומר]: הא נמי דלא לוסיף עלה [זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה] הוא, ויכול לגבות מיורשי הלווה. אמר ליה [לו] רבא: מה לי מה ההבדל אם נשבע היורש "שלא פקדני אבא", ומה לי אם הוא אומר "שלא פקדני אחי", כיון שהוא יורש — הרי דינו כדין יתום, ואינו יורש שבועה.

אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא [עכשיו שלא נאמרה ונקבעה הלכה] לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר, האי דיינא דעבד [דיין זה שעושה] כדעת רב ושמואלעבד [עשה], דעבד [שעשה] כר' אלעזרעבד [עשה].

אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי [שטר זה של יתומים] שבא לפנינו, לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה [אין אנו קורעים אותו, ומצד אחר לא גובים בו]. אגבויי לא מגבינן ביה [לגבות אין גובים בו]דלמא סבירא לן [שמא אנו סבורים] כרב ושמואל שאין יתומים גובים, שהרי אינם יכולים להישבע. ומקרע לא קרעינן ליה [ואין אנו קורעים אותו]דהאי דיינא דעבד הרי אותו דיין שעשה] כדעת ר' אלעזרעבד [עשה].

מסופר, ההוא דיינא דעבד [דיין אחד שעשה] כדעת ר' אלעזר, הוה צורבא מרבנן במתיה [היה תלמיד חכם בעירו], אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: אייתינה איגרתא ממערבא דלית הלכתא [אביא מכתב מארץ ישראל שאין הלכה] כר' אלעזר! אמר ליה [לו]: לכי תייתי [כאשר תביא], ובינתיים אני עומד על פסקי. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב חמא, אמר ליה [לו]: האי דיינא דעבד [אותו דיין שעשה] כר' אלעזרעבד [עשה], ואי אפשר לבטל את מעשיו.

ב שנינו במשנה: ואלו נשבעין שלא כטענה השותפים והאריסים וכו'. ותוהים: אטו בשופטני עסקינן [וכי בשוטים עוסקים אנו], שיבואו להישבע גם כאשר אין טוענים כנגדם כלום? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], ואלו נשבעין שלא בטענת ברי, אלא אפילו בטענת שמא, שאם טוענים כנגדם: אנו חושדים שמא לקחתם דבר שלא כדין — נשבעים. והם: השותפין והאריסין ושאר המנויים במשנה.

תנא [שנה החכם]: בן בית שאמרו שצריך להישבע, לא באדם שנכנס ויוצא ברגליו לאותו בית כידיד המשפחה, שוודאי אין משביעים אותו, אלא מדובר בבן בית כזה שמכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות, שמנהל מקצת מעסקיו.

ושואלים: ומאי שנא הני [ובמה שונים אלה] השותפים, האריסין ובן בית, שניתן להשביעם? ומשיבים: משום דמורו בה התירא [שמורים בה היתר לעצמם] לקחת משהו מן הנכסים, בגלל טרחתם.

וביחס לשבועה זו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא שיש טענה בינייהו [ביניהם] בשווי שתי כסף, אז יכול התובע להשביעו.

ותוהים: כמאן [כמי] הוא פוסק בדיני טענה? כשמואל, שאמר בדין שבועת המודה במקצת שדי שהטענה עצמה שתי כסף כדי לחייב את המודה במקצת להישבע? והתני [והרי שנה] ר' חייא ברייתא לסיועיה [שיש בה לסייע] לדברי רב, שרק כאשר הכפירה של הנתבע היא בשווי שתי כסף צריך להישבע! אלא אימא [אמור] ותקן: צריך שתהא ביניהם כפירת טענה של שתי כסף כדי לחייב שבועה, כדברי רב.

ג שנינו במשנה: חלקו השותפין והאריסין אין יכולים עוד להשביעם בטענות ספק. אבל אם נתחייבו שבועה מצד אחר, מגלגלים עליהם גם שבועה זו יחד עמה. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מהו לגלגל שבועה בדרבנן [בדברי סופרים]? כלומר, אם חובת שבועה ראשונה היתה רק מדברי סופרים, האם אפשר לגלגל תביעות גם על סמך שבועה זו, או דווקא כאשר השבועה שמתחייבים בה היא שבועה שמן התורה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לוה הימנו ערב שביעית (שנת השמיטה), ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריסאין מגלגלין עליו שבועה. שאף שנשבע לו שבועת השותפים, אינו יכול לגלגל עליו שבועה על ההלוואה שלווה קודם לכן, משום שהחוב כבר נשמט. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שלוה הימנו ערב שביעית, דאתיא [שבאה] שנת השביעית אפקעתיה [והפקיעה אותו] את החוב, וממילא גם את השבועה שעליו, הדין כן. הא [אבל] בשאר שני שבוע (השמיטה) מגלגלין עליו שבועה, אף על פי ששבועת האריס היא רק מדברי סופרים!

ודוחים: לא תימא [תאמר ותדייק]: הא [אבל] בשאר שני שבועמגלגלין, אלא אימא [אמור] ודייק כך: אם נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו שבועה מן התורה — מגלגלין.

ותוהים: דבר זה אינו צריך לדיוק, הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנה אותה]: נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנומגלגלין! אלא יש לדייק כמו שאמרנו קודם, שמע מינה [ולמד מכאן] שמגלגלין בדרבנן שבועה שמ דברי סופרים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רב הונא:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר