עד אחד אומר: היה ירח גבוה לפי מראית העין כמו שתי מרדעות (מקל שמכוונים בו את הבהמות), ואחד אומר: שלש מרדעות — עדותן קיימת, שבכגון זה אנשים טועים. אחד אומר: שלש, ואחד אומר: חמש — עדותן בטלה; ואף על פי ששני עדים אלה מכחישים זה את זה, בכל זאת מצטרפין לעדות אחרת.

ושואלים: מאי לאו [האם אין הכוונה] שכל אחד מהם מצטרף עם עד נוסף לעדות ממון, אף שכל אחד מהם חשוד כמשקר? וקשה לדברי רב חסדא! אמר רבא: לא, כך צריך לפרש: הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ראש חדש, שאם יבוא עד נוסף ויאמר כדברי אחד מהם, הריהו מצטרף עמו לעדות. וטעמו של דבר: דהוי להו תרי וחד [שהרי הם עכשיו שנים כנגד אחד], ואין דבריו של אחד במקום שנים, והוא זה שטעה או שיקר.

א שנינו במשנה: אמר לחנוני "תן לי בדינר פירות", ונתן לו, ואחר כך היו הצדדים מתווכחים אם שילם בעל הבית לחנווני — בעל הבית נשבע שנתן לו את הדינר. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: אימתי נשבע בעל הבית? בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררין עליהן, אבל אם הפשילן את הפירות הללו בקופתו (בסלו) לאחוריו — המוציא מחברו עליו הראיה, שהרי הם עתה ברשות בעל הבית, וצריך החנווני להביא ראיה לתביעתו.

שנינו מעין זה במשנה: אמר לשולחני "תן לי בדינר מעות", ונתן לו מעות, וכאשר מתווכחים השולחני ובעל הבית האם נתן לשולחני את הדינר — צריך בעל הבית להישבע שנתן לו את הדינר. ומעירים: וצריכא [וצריך] גם דבר זה להיאמר, אף שהוא לכאורה ממש כמו המקרה בחנווני, אי אשמעינן הא קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה בחנווני], היינו אומרים: בהך קא אמרי רבנן [בזה אומרים חכמים] שבעל הבית צריך להישבע ששילם כדי להיפטר מתשלום, משום דפירי עבידי דמרקבי [שפירות עשויים להירקב], וכיון דמרקבי [שהם נרקבים] לא משהו ליה [משהים אותם], וממהר החנווני לתתם לקונה גם אם לא קיבל את הכסף, אבל מעות דלא מרקבי [שאינם נרקבות] אימא מודי ליה [אמור שמודים לו] לר' יהודה, שאין השולחני נותן דבר אלא אם כן קיבל כספו תחילה, ואין מקום להשביע את בעל הבית.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] בשולחני, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' יהודה שאין בעל הבית צריך להישבע, אבל בהך אימא מודה להו לרבנן [בההיא בחנוני אמור שמודה להם לחכמים], על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

ב שנינו במשנה כשם שאמרו: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה וכן היתומין לא יפרעו בשטר חוב שקיבלו מאביהם אלא בשבועה. ושואלים: לא יפרעו ממאן [ממי]? אילימא [אם תאמר] מלוה עצמו, יש לתמוה: אבוהון שקיל [אביהם היה נוטל] בשטר בלא שבועה ואינהו [והם] בשבועה? וכי מפני שהם יתומים צריכים להישבע? אלא הכי קאמר [כך אמר]: וכן היתומים הבאים להיפרע חוב אביהם מן היתומים של הלווה, לא יפרעו אלא בשבועה.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא שנו הלכה זו שנשבעים היתומים ונוטלים, אלא שמת המלוה עוד בחיי לוה, אבל אם מת לוה בחיי מלוה — כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שהרי אינו יכול להיפרע מיתומים בלא שבועה שלא נפרע כבר שטר זה, ואין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, שהרי אינם יכולים להישבע כמו שהיה אביהם נשבע (שאין שטר זה פרוע), ומתוך שאינם יכולים להישבע — אין להם זכות בממון זה.

שלחוה לבעיה זו קמיה [לפני] ר' אלעזר בארץ ישראל: שבועה זו מה טיבה? מה תוקפה של השבועה ליתומים, עד שמפקיעה את ממונם של בני המלוה? שלח להו [להם]: באמת אין הלכה כך, אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין, שאינם יודעים מאביהם ולא באופן אחר שהשטר פרוע, ונוטלין מיתומי הלווה. שלחוה את השאלה הזו לארץ ישראל שוב בימי ר' אמי, אמר: כולי האי שלחי לה ואזלי [כל כך שולחים אותה והולכים]? אי אשכחינן בה טעמא [אם היינו מוצאים בה טעם אחר], מי לא שלחינן להו [האם לא היינו שולחים להם]? אלא אמר ר' אמי, הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא [הואיל ובא הדבר לידינו, נאמר בו דבר של חידוש]: דווקא אם

עמד אביהם המלוה בדין כדי לגבות את השטר ומת — כבר נתחייב מלוה לבני הלוה שבועה על ידי פסיקת בית דין, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, כדברי רב ושמואל. אבל אם האב לא עמד בדין, ומת, ולא נתחייב בשבועה — היורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה [וכי בית הדין הם המחייבים אותו] שבועה? הלוא מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה [מזמן שמת הלווה התחייב לו] המלוה לבני הלוה שבועה אם הוא רוצה לגבות מהם, ואין הדבר תלוי בפסיקת בית הדין!

אלא אמר רב נחמן: אי איתא [אם יש מקום] לקבל את מה שאמרו רב ושמואל — איתא [יש] לקבלם, אי ליתא [אם אין] — ליתא [אין], אבל אין לעשות פשרה בדבר כמו שעשה ר' אמי. ושואלים: אלמא מספקא ליה [מכאן שמסופק בעיניו] של רב נחמן האם הלכה כרב ושמואל, שפסקו שכאשר אין אפשרות להישבע הממון נשאר בחזקתו? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי: עבד [עשה] רב נחמן עובדא [מעשה] ופסק כי במקום ששני הצדדים חשודים על השבועה יחלוקו! הרי שלמעשה פסק שלא כמותם! ומשיבים: מה שאמר רב נחמן אם יש או אין לדברי רב ושמואל — לדבריו לשיטתו של ר' מאיר במשנה, שחזרה שבועה למקומה, קאמר [אמר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו לא סבר כן], אלא כר' יוסי האומר יחלוקו.

מתיב [מקשה] רב אושעיא ממה ששנינו במסכת כתובות: אם מתה האשה האלמנה בלא שתגבה כתובתה מנכסי בעלה שמת — יורשיה מזכירין ותובעים את כתובתה עד עשרים וחמש שנים מזמן מות הבעל. משמע שהם יכולים לתבוע ולגבות (בשבועה), למרות שהם יתומים הגובים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שנשבעה כבר האשה שלא נפרעה ומתה, ואחר כך היורשים באים לתבוע את הכתובה בפועל. ואין עליהם חובת שבועה — שהרי כבר נשבעה האלמנה שבועה זו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: נשא אשה ראשונה ומתה, ולפי תנאי הכתובה בניה יורשים את הבעל לאחר מותו בדמי כתובתה, נשא שניה ומת הוא — אשה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, כדרך בעלי חוב שגובים מן היורשים. הרי שיורשי האלמנה יכולים לגבות בשבועה מיורשי האשה הראשונה, יתומים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל, שהם אומרים שאינה יכולה להוריש שבועה! ומשיבים: הכי נמי [כאן גם כן] מדובר שנשבעה ומתה.

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מי שהתנה עם אשתו שתוכל לגבות את כתובתה ולא תצטרך להישבע, הוא אינו יכול להשביע אותה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. הרי שיורשים נשבעים ליורשים, וכאן ברור שאשה זו לא נשבעה!

אמר רב שמעיה: לצדדין באופנים שונים קתני [שנה] משנה זו, מה שאמרנו שמשביעים אותה — הרי זה באלמנה, ומה שנאמר שמשביעים את יורשיה — הרי זה בגרושה, שגירשה בעלה ומתה, ואחריה מת הוא. שהרי זה כמקרה שמת מלוה בחיי לווה, שעדיין לא נתחייב המלוה (האשה) ולא יורשיו (בניה) שבועה כדי להיפרע מן הנכסים, ורק משמת הבעל מתחייבים יורשיה של האשה שבועה זו, ככל הנפרעים מנכסי יתומים.

מתיב [מקשה] רב נתן בר הושעיא ממה ששנינו: פעמים שיפה כח הבן מכח האב, כיצד?