בטומאת מקדש וקדשיו; במה הם מתכפרין? מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו בכתוב אצל ביתו, שאין כפרתו מיוחדת רק לאהרן, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים, שהרי לא הותר מכללו.

ואם נפשך לומר כלומר, אם רצונך להקשות על כך יכול אתה לומר תירוץ אחר — הרי הוא אומר: "בית אהרן ברכו את ה' "(תהלים קלה, יט).

וממשיכים בביאור הברייתא, ושואלים: ומאי [ומה] ענינו של "אם נפשך לומר"? מה היה הקושי שבשלו הוצרך להוכחה נוספת? ומסבירים: זהו הקושי, וכי תימא [ואם תאמר] "ביתו" כתיב [נאמר], "וכפר בעדו ובעד ביתו", ולא אחרים! לכן אמר כי הכהנים כולן קרויין "ביתו", שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה' ".

ועל מה ששנינו בברייתא "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם" — שאין הכהנים מתכפרים בו שואלים: והאי [והכתוב הזה] "אשר לעם" להכי [לכך לדבר זה] הוא דאתא [שבא ללמד]? האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] דקאמר רחמנא [שאומרת התורה]: משל העם ליהוי [שיהיה], ולא משל אהרן עצמו! ודוחים: ההוא [אותו דין] מ"ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וחטאת ואיל אחד לעולה" (ויקרא טז, ה) נפקא [יוצא].

ועוד שואלים על פרט אחר בברייתא: והאי [וזה] "אשר לו" להכי [לכך לדבר זה] הוא דאתא [שבא], לומר שאין הכהנים מתכפרים בפרו של אהרן? האי מיבעי ליה לכדתניא [זה נחוץ לו לכמו ששנינו בברייתא]: משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור.

יכול לא יביא משל צבור, מפני שאין הצבור מתכפרין בו ולכן אין להם קשר אליו, אבל יביא את הפר משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים על כל פנים מתכפרין בו? תלמוד לומר: "אשר לו", לדייק: משלו ולא משל אחרים. יכול לא יביא משל אחרים, ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב "אשר לו", לומר שהכתוב שנה עליו ואמר את הדבר הזה פעמיים לעכב, שאם אינו עושה כן הרי זה מעכב ומבטל את המעשה!

ומסבירים כי הברייתא אכן מתבססת על לימוד זה עצמו, ויש להסביר כך: תנא הכי קא קשיא ליה [התנא כך היה קשה לו]: מאי שנא בדעם דלא מכפר [מדוע שונה הדבר בשעיר של העם שאינו מכפר לכהנים]? דלא קא חסרי ביה ממונא [משום שאין חסרים בו ממון], דכתיב [שנאמר]: "אשר לעם" ולא משל הכהנים, אולם בשל אהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא [גם כן אין הם חסרים ממון], שהרי נאמר בו "אשר לו", ולכן אפשר היה לומר שלא יתכפרו משלו! וקאמר [ועל כן הוא אמר]: כולן קרויין "ביתו" ולכן יתכפרו בשל אהרן, למרות שאינם משלמים עבורו.

א ושבים לדון בעיקר המחלוקת שבין ר' יהודה ור' שמעון, ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' שמעון, הסבור שהכהנים מתכפרים בפרו של אהרן, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בפר תרי [שני] וידוין וכן זריקת דם הפר, לומר שוידוי חד [אחד] כנגד מה שמכפר על כל ישראל שעיר הנעשה בפנים, וחד [ואחד] כנגד מה שמכפר על ישראל שעיר הנעשה בחוץ, וחד [ואחד] כנגד מה שמכפר על ישראל שעיר המשתלח.

אלא לר' יהודה שסבור שהכהנים מתכפרים בשאר עבירות בשעיר המשתלח (חוץ מטומאת מקדש וקדשיו), תרי [שני] וידוין בפר ודם הפר למה לי? בחד וידוי ודמו סגיא [בוידוי אחד ובדם ההזייה די לו], אחד כנגד השעיר הנעשה בפנים, ואחד כנגד השעיר הנעשה בחוץ!

ומשיבים: וידוי אחד לו לאהרן, ווידוי אחד לביתו כלומר, לכהנים. כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כך היא מדת הדין נוהגת כלומר, כך ראוי להיות, שמוטב יבוא זכאי שכבר נתכפר לו העוון על ידי וידויו ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב שעדיין לא נתכפר לו ויכפר על החייב.

א משנה את האמור בקיצור במשנה בפרק הראשון בידיעות הטומאה שבים ומבארים כאן. ידיעות הטומאה הן שתים שהן ארבע, כיצד? אם נטמא וידע שנטמא, ונעלמה (ונשכחה) ממנו הטומאה שהוא טמא, והוא זכור את הקדש שיודע שהוא אוכל בשר קודש, הרי זה אופן אחד מארבע ידיעות הטומאה.

וכן אם נעלם ממנו ששכח שהוא אוכל בשר הקדש ואולם זכור עדיין את הטומאה שנטמא, והרי זה אופן שני מארבע ידיעות הטומאה. או נעלמו ממנו זה וזה, ששכח גם את זה וגם את זה, ובכל המקרים הללו אכל את הקדש ולא ידע, ומשאכל (לאחר שאכל) ידע — הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד (שהקרבן עולה ויורד, בבהמה או עוף, לפי מצבו הכלכלי של החוטא).

וכן לענין טומאת מקדש: אם נטמא וידע שנטמא, ונעלמה ממנו טומאה, ששכח שנטמא, והוא זכור את המקדש; או נעלם ממנו שהוא מצוי במקדש והוא זכור את הטומאה; וכן אם נעלם ממנו זה וזה, הטומאה והמקדש, ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע — הרי זה בעולה ויורד.

ב ובענין תחומי המקדש לדין זה של טומאת המקדש, אחד הנכנס לעזרה הראשונה שנתקדשה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה, לשטח שהוסיפו לה לאחר זמן. משום שגם תוספת העזרה מתקדשת בקדושת העזרה, לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בהרכב מיוחד של מלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות (שני קורבנות תודה) ובשיר שהיו שרים שם. ומכיון שהדברים נעשים בהרכב השלם ביותר, יש בתוספת זו קדושה כקדושת העזרה עצמה.

ובפרטי הדברים, בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם כאשר עוד יבוארו פרטי הדברים בגמרא.