התודה הפנימית נאכלת והתודה החיצונה נשרפת וכאשר יבוארו הדברים לפרטיהם בגמרא. וכל תוספת למקדש שלא נעשית בכל אלו, הנכנס לשם כשהוא טמא אין חייב עליה קרבן (בשוגג) או כרת (במזיד).

א בתחילה עסקה המשנה במי שנטמא קודם שנכנס למקדש. ומביאים מקרה אחר, במי שקודם כניסתו לעזרה היה טהור ונטמא בהיותו בעזרה, ואחר כך נעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש כלומר, זכר שהוא נמצא במקדש, או נעלם הימנו שהוא במקדש וזכור הטומאה, וכן אם נעלם ממנו זה וזה, ובכל אחד ממקרים אלה, אם בזמן שנעלם ממנו השתחוה כלפי פנים המקדש או ששהה בעזרה זמן בכדי השתחואה אף שלא השתחווה בפועל, או בא לו בארוכה כלומר, יצא מן המקדש בדרך ארוכה כשאפשר היה לו לקצר את הדרך — הרי זה חייב להביא קרבן עולה ויורד. אבל אם יצא מהמקדש בדרך קצרה ביותר — פטור.

ומצוה זו שצריך לשלח את הטמא מן המקדש היא מצות עשה שבמקדש ששנינו בה במסכת הוריות שאין חייבין עליה הסנהדרין קרבן (פר העלם דבר), אם שגגו והורו לו בטעות לצאת בארוכה.

ואיזו היא מצות עשה שבנדה ששנינו בה שם שחייבין עליה בהוראה? אם היה משמש עם אשתו הטהורה, ואמרה לו תוך כדי ביאה "נטמאתי", ופירש ממנה מיד כשאמרה לו כן, ולא המתין עד שלא יהא בקישוי — חייב, מפני שבמקרה כזה יציאתו הנאה לו כביאתו.

ב ר' אליעזר אומר: נאמר בדיני קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב), ויש לדייק: על העלם ידיעה שנגע ונטמא בשרץ חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (ויקרא ה, ב) — להדגיש: על העלם טומאה חייב קרבן כשנודע לו, ואינו חייב על העלם מקדש.

ר' ישמעאל אמר: "ונעלם" "ונעלם" שנאמר שתי פעמים באותו כתוב בענין ידיעות הטומאה — הרי זה בא לרבות ולחייב גם על העלם טומאה וגם על העלם מקדש.

ג גמרא שנינו במשנה "ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", אמר רב פפא לאביי: וכי שתים שהן ארבע הן? הלוא כפי שפירטה המשנה לאחר מכן שתים שהן שש הויין [הן], כיצד? ידיעות הטומאה תחלה וסוף, ידיעות הקודש תחלה וסוף, ידיעות מקדש תחלה וסוף!

והשיב לו אביי: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה מונה את המקרים השונים שפירטה המשנה, תמני הויין [שמונה הן], דהא איכא [שהרי יש] ידיעה של טומאה של קודש בתחילה וסוף, וידיעה של טומאה של מקדש תחלה וסוף, שהרי המשנה הזכירה ידיעות טומאה הן בדין הראשון העוסק בקודש, והן בדין השני העוסק במקדש!

ודחה רב פפא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שם טומאה אחת היא, שמכל מקום טמא הוא, ונעלם ממנו, ואין לחלק בין טומאת קודש וטומאת מקדש. וחוזרת איפוא השאלה: מכל מקום שית הויין [שש הן]!

אמר רב פפא עצמו, שנתן תשובה לשאלתו שלו ואמר: לעולם תמני הויין [שמונה הן], שתי ידיעות (תחילה וסוף) של טומאה לענין קודש, שתי ידיעות של טומאה לענין מקדש, שתי ידיעות קודש ושתי ידיעות מקדש. אלא ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה [ארבע ידיעות ראשונות שאין מביאות אותו] כשלעצמן לידי קרבן לא קא חשיב [אינו מונה אותן], שהרי אם לא נודע לו בסוף — אינו מביא קרבן, שהרי אינו יודע שחטא. ארבעה בתרייתא דמייתן ליה [ארבע ידיעות אחרונות שמביאות אותו] לידי קרבן קא חשיב [מונה אותן].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רב פפא כך: לעולם תמני הויין [שמונה הן], וארבעי קמייתא דליתנהו [וארבע ידיעות ראשונות שאינן] בכל התורה כולה קא חשיב [מונה אותן], שבכל מקום שמביא קרבן על שגגה אינו צריך שתהא לו ידיעה בדבר מתחילה, וכיון שחידוש הן מונה אותן. ארבעי בתרייתא דאיתנהו [ארבע אחרונות שישנן] בכל התורה כולה כאשר נודע לו לאחר מעשה שחטא — לא קא חשיב [אינו מונה אותן].

ד ומעתה דנים בהגדרה של ידיעת הטומאה שבמשנה. בעי [שאל] רב פפא: אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, מהו? האם גם על כך מתחייב קרבן עולה ויורד? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דלא ידע [שאינו יודע] אי [אם] שרץ טמא אי [אם] צפרדע טמא — זו אינה נקראת העלמה, זיל קרי בי רב הוא [לך קרא מקרא בבית הרב הוא] שהדברים האלו כתובים וידועים לכל, ואין זו העלמה!

אלא לעולם יש לומר שידע בעיקר טומאת שרץ, וכגון שנגע בחתיכת שרץ שגודלו רק כעדשה, ולא ידע את ההלכה, האם כעדשה אי [אם] הוא מטמא אי [אם] לא מטמא, אם כן מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: כיון דידע [שהוא יודע] שמטמא שרץ בעולם (בכלל) — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שכעדשה לא ידע אי [אינו יודע אם] מטמא אי [אם] לא מטמא — העלמה היא? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

ושאלה אחרת הנוגעת להגדרה של ידיעת המקדש בעי [שאל] ר' ירמיה: בן בבל או מקום אחר שעלה לארץ ישראל, ונעלם ממנו מקום מקדש, שלא ידע שזהו המקדש ונכנס לתוכו בטומאה, מהו? האם חייב בקרבן?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי הוא שואל]? אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' עקיבא דבעי [שמצריך] שתהיה ידיעה בתחלה כדי לחייבו בקרבן — הא לא מחייב [הרי הוא אינו מחייב] כלל על העלם מקדש! אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' ישמעאל שמחייב על העלם מקדש — הא לא בעי [הרי אינו מצריך] ידיעה בתחלה, ואם כן אין פה שאלה לא לשיטה זו ולא לשיטה זו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא אליבא [לפי שיטתו] של רבי, דבעי [שמצריך] ידיעה בתחלה וגם מחייב על העלם מקדש, ואמר [והוא גם אומר] כי ידיעת בית רבו שמה (נקראת) ידיעה, ואם כן אינו צריך לדעת מתחילה שהמקום המסויים אליו הוא נכנס הוא המקדש, אם כן מאי [מה הדין] במקרה זה? האם נאמר: כיון שידע דאיכא [שיש] מקדש בעולם — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שמקומו של המקדש לא ידע ליה [אינו יודע אותו] — העלמה היא ואין היא נחשבת לידיעה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ה שנינו במשנה: אחד הנכנס לעזרה ואחר הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכו'. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב שימי בר חייא שאמר קרא [הכתוב]: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו